אדם רוצה לוודא שהוא משאיר ליורשיו נכסים לאחר מותו. צוואה היא תמיד פיתרון אפשרי, אך איך ניתן לוודא שהוא יוכל להשתמש בנכסים כל עוד הוא בחיים, בעוד שעד מועד מותו לא יוכלו נושים לגעת בנכסים ככל שיקרה משהו לא צפוי? כאן נכנס למשחק מוסד הנאמנות.
החוק הישראלי משתמש במילה אחת - "נאמנות" - לתיאור הן של מוסד הנאמנות בעל שיקול הדעת המכונה לעתים "הקדש" (trust) והן אחזקת נכס בנאמנות עבור אחר ללא שיקול דעת (escrow). עם זאת, כל קשר בין שני מושגים אלה מקרי בהחלט וחשוב להפריד בין שני המוסדות. טעות נפוצה נוספת היא התייחסות לנאמן ולנאמנות כגוף אחד, אך גם אלה הם שתי ישויות נפרדות לחלוטין.
נאמנות ללא שיקול דעת (escrow) היא מצב בו אדם מחזיק נכס עבור אדם אחר, למשל עורך דין המחזיק כספי מכר דירה בנאמנות עד להעברת הבעלות. הנכס אינו שייך לנאמן (escrow agent) אלא לנהנה (beneficiary) והנהנה יכול בכל שלב להנחות את הנאמן כיצד לפעול. נושים של הנהנה יכולים בכל עת לפעול כנגד הנכס בשל חובות של הנהנה ומהבחינה המשפטית והמיסויית, אין כל משמעות אמיתית לנאמנות מעבר לעובדה שהאחזקה בידי נאמן עשויה לתת יתרונות טכניים מסוימים (למשל, חוסר יכולת של הנהנה להעביר בעלות בנכס).
הנאמנות האמיתית, או ההקדש (trust), להבדיל, היא מוסד משפטי הדומה במהותו לסוג של תאגיד. יוצר הנאמנות מעביר לנאמנות נכס (המכונה "res") ובאותו רגע הבעלות בנכס עוברת אל הנאמנות ויוצר הנאמנות יוצא מהתמונה לחלוטין – הוא אינו עוד הבעלים של הנכס ואינו הבעלים של הנאמנות. הנאמן הינו בפועל מנהל הנאמנות (בדומה לדירקטור בחברה) אך אינו הנאמנות עצמה ובוודאי שאינו הבעלים של הנאמנות או של נכסיה. גם הנהנה אינו בעלים של הנאמנות או נכסיה ואינו יכול להנחות את הנאמן כיצד לפעול. הנאמן הוא דמות עצמאית ובעלת שיקול דעת באשר לדרכי ניהול הנכס, ויש לו חופש פעולה בדרכים בהן הוא בוחר לעשות זאת, אלא אם שטר הנאמנות מגביל את שיקול דעתו או מנחה אותו כיצד לפעול. למרות שהחוק הישראלי מאפשר רק נאמנות שנוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש, בית המשפט העליון אימץ את הגישה האנגלו-אמריקנית לפיה נאמנות יכולה להיות גם נאמנות משתמעת (implied trust) – כאשר ניתן לראות בדיעבד שהצדדים התכוונו ליצור יחסי נאמנות, גם אם לא כרתו הסכם.
אחד המקרים בהם נאמנות היא כלי יעיל הינה הנאמנות המחליפה צוואה (testamentary substitute trust). במקרה כזה אדם מעביר לנאמנות נכסים בעודו בחייו וקובע במסגרת כתב ההקדש כיצד תתנהל הנאמנות כל עוד הוא בחיים ומה ייעשה בה לאחר מותו (בין בדרך של החלפת הנהנים ובין בדרך של סיום הנאמנות והעברת הנכסים שנותרו למאן דהוא). במקרה כזה קבע בית המשפט העליון, כי מכיוון שהחוק הישראלי קובע כי הסכמים בדבר ירושה עתידית בטלים, לא ניתן לעשות זאת אלא באמצעות שטר נאמנות הנחתם בפני נוטריון. היתרונות המרכזיים של נאמנות כזו, כשהיא נעשית נכון (וכותב מאמר זה משמש נאמן במספר נאמנויות כאלה) הינם הרחקה מהמצווה של הנכסים נשוא הנאמנות תוך וידוא כי גם אם קורה משהו בעתיד, עדיין נותרת כרית בטחון ליורשים.
הואיל ונאמנות בכלל ובוודאי נאמנות המחליפה צוואה הם כלים מורכבים ביותר, חשוב מאוד לבצע זאת באמצעות נוטריון ויועץ מס המכירים את התחום ובעלי ניסיון פרקטי בניהול נאמנויות כאלה.