חברת סטארט-אפ התקשרה עם ספק בחוזה למתן שירותים ולאחר משא ומתן ארוך סיכמו במסגרת תנאי ההתקשרות כי כל חודש ישולם רק חלק קטן מהסכום ויתרת החיוב תיצבר ותשולם רק כשיהיו לחברה הכנסות. מכיוון שככל סטרטאפ, הסיכום שכל הפרויקט יבוטל היה סיכון גבוה, נקבע בחוזה כי הסכום הנדחה יצבור ריבית גבוהה. מנהל הכספים חתם על ההסכם, אך כשנדרש תשלום לאחר כשש שנים טען כי לא שם לב לשיעור הריבית ובכל מקרה אין זה סביר לגבות ריבית כה גבוהה. האם קיימת הצדקה להפחתה בדיעבד של הריבית?
עיקרון יסוד בדיני חוזים הוא הכלל לפיו "חוזים יש לקיים" מתוך ראייה כי הצדדים נטלו על עצמם חיובים שונים מרצונם החופשי לאחר שקילת הסיכונים והסיכויים הכרוכים בדבר. בתי המשפט אינם רואים בעין יפה טענות מסוג "לא ידעתי" או "לא הבנתי" הנטענות מפי מי שלא קרא את ההסכם בטרם חתימה משום שבדרך כלל חתימה על מסמך מעידה שאותו אדם ידע את תוכנו והיה מודע למשמעותו ולכן, אין הוא יכול להתנער מהסכם.
עם זאת, במקרים מסוימים החוק מאפשר לבית המשפט להתערב גם כאשר קיימות הסכמות בין הצדדים. כך למשל, בית המשפט רשאי עקרונית להפחית פיצויים מוסכמים שעליהם הסכימו הצדדים מראש. אמנם, בית המשפט לא ימהר להתערב בדיעבד, בייחוד כאשר מדובר בחוזה מסחרי ייחודי, שנכרת על ידי צדדים מתוחכמים ומנוסים ושקדם לו משא ומתן ארוך, אך הוא רשאי לעשות זאת ככל שישתכנע כי אין כל יחס סביר, ולו דחוק, בין הפיצוי המוסכם הקבוע בחוזה לבין הנזק שהיה צפוי במועד כריתת החוזה. כלומר, יש לבחון האם במועד כריתת החוזה היה הפיצוי המוסכם סביר תחת הנסיבות.
כך למשל, בפסק שניתן בבית המשפט השלום בירושלים בינואר, 2015 , נקבע, כי הדין הישראלי מכיר בסיווג ריבית פיגורים כפיצוי מוסכם. עם זאת, מאחר ובאותו מקרה דובר על הסכם שכירות שנחתם בין גופים עסקיים נקבע כי אין מקום להתערב בסעיף לפיו פיגור בתשלום יחייב את השוכר בריבית פיגורים בשיעור הריבית החריגה על חשבונות חח"ד שנגבית באותה עת על ידי בנק הפועלים בע"מ. כשמדובר בתקופה ממושכת עשוי בית המשפט להתערב ולהגביל את תקופת הזכאות ככל שהיא חורגת מציפיות הצדדים באופן לא סביר. כך למשל, בעניין שהוכרע באוגוסט, 2020, קבעה המפקחת על רישום מקרקעין בבאר שבע כי חברת ניהול זכאית לריבית פיגורים בשיעור של 1% עבור כל חודש פיגור, אך בשל התמשכות הליכים המשפטיים שנוהלו בין הצדדים תוגבל התקופה לארבע שנים בלבד ממועד היווצרות החוב.
במקרה שנדון בבית המשפט העליון באוגוסט,2015, טען בנק כי ריבית פיגורים (ריבית הפרה) אינה מהווה פיצוי מוסכם אלא חלק מ"המחיר החוזי" שסוכם בין הצדדים לאור הסיכון הרב במתן אשראי. בית המשפט קבע, בין היתר, כי כל עוד מדובר בסעיף שנקבע מראש בחוזה, אשר מקים לצד אחד לחוזה זכות לקבלת תמורה נוספת (מעבר לתמורה "הרגילה" הקבועה בחוזה) בעקבות הפרת החוזה על ידי הצד השני, ללא הוכחת נזק הרי שמדובר מבחינה משפטית בסעיף פיצויים מוסכמים. באותו מקרה, בית המשפט לא הפחית את הריבית בגין תקופה שנדרשה למימוש בטחונות, מכיוון שזו תקופה שאותה הצדדים צפו במועד כריתת ההסכם, אך הפחית את הריבית בגין תקופה שבה חלו עיכובים שונים שלא נצפו בשל התמשכות הליכי כינוס נכסים.
אם נחזור לדוגמה שבה פתחנו, חשוב להדגיש כי קשה להלום מצב בו בית המשפט – שש שנים אחרי שנחתם חוזה - יטה לקבל טענה באשר לסבירות שיעור הריבית כאשר סמנכ"ל הכספים מודה שלא טרח כלל לקרוא את ההסכם, אך גם אם השתכנע בית המשפט כי מדובר בפיצוי שנקבע ללא כל יחס סביר סמכות בית המשפט היא להפחית את הפיצוי המוסכם ולא לבטלו לחלוטין. כמו כן, קיימת חשיבות לאופן בו התנהלו הצדדים ובכלל זה, כיצד נהג הצד המפר מעת שנודע לו על הריבית - האם שילם מייד את החוב או התעלם מכך. מכל מקום, כתמיד, מומלץ להסתייע בעורך דין בעל מומחיות בטרם עריכת ההסכם כדי לוודא שכל הוראות החוזה סבירות ומשקפות את מלוא הסכמות בין הצדדים עוד טרם החתימה.