45. עוד טענה התובעת כי "הנתבע 3 משתמש בקונסטרוקציה משפטית מלאכותית ולמראית עין בכדי להתחמק מחובות, תוך שהוא מייצר מנגנון מתוחכם במטרה להתחבר מאחורי החברה כשכל מטרתו לחמוק כגנב באישון לילה מתשלום חובותיו" (ר' סעיף 43 לכתב התביעה המתוקן).
46. התובעת עמדה על כך שערבוב נכסיה של חברה 1 עם נכסיה של החברה 2 וכן ניצול האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד לרעה מהווה חוסר תום לב והגינות הגובלות במרמה" (ר' סעיף 53 לכתב התביעה המתוקן).
47. עוד ציינה התובעת כי לעובדים מעמד מיוחד בהתקשרותם עם החברה ועל כן הם נחשבים כנושה מיוחד כלפיו מוטלת על החברה חובת אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת (ר' סעיף 56 לכתב התביעה המתוקן) על כן סבורה התובעת, שבמארג יחסי העבודה יש להרחיב את עילת הרמת המסך על מנת להגן על העובדים שלא יוותרו אל מול שוקת שבורה (ר' סעיפים 59-58 לכתב התביעה המתוקן).
48. בנוסף טענה התובעת, כי ניכוי חלק העובד בהפקדות לביטוח הפנסיוני ואי העברת הכספים לחברת הביטוח מהווה לא רק הפרה בוטה של חוזה העבודה אלא גם עבירה פלילית ואף מטעם זה יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות (ר' סעיפים 63-60 לכתב התביעה המתוקן).
49. הנתבעים 3-2 טענו, כי שימשו כבעלי המניות בנתבעת 1 וכי צירופם כנתבעים באופן אישי מטרתו להפעיל עליהם לחץ לא הוגן, כלשונם, לשלם לתובעת את תביעותיה הכספיות על אף שלא קיימת יריבות משפטית בין התובעת לנתבעים 3-2 (ר' סעיפים 7-6 לכתב ההגנה).
50. הנתבעים 3-2 ציינו עוד, שהתובעת לא הצביעה על טעם מיוחד בשלו יש להרים את מסך ההתאגדות (ר' סעיפים 17-12 לכתב ההגנה).
51. בתצהירו הוסיף מר אפריאט וציין, כי אין די בכשלון עסקי כדי ל"הביא להרמת מסך ומכל מקום אין כל ראיה ולו כלשהי שהחברה התנהלה תוך סיכון בלתי מתקבל על הדעת – היפוכו של דבר נכון! בסמוך לגילוי העובדה שהנתבעת 1 הינה הפסדית הוחלט על סגירתה" (ר' סעיפים 12, 16 לתצהירו).
52. עוד ציין מר אפריאט בתצהירו כי התובעת לא הוכיחה תרמית בהתנהלות הנתבעת 1 ואף לא הוכח כי נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת 1 כדי לקפח או להונות את התובעת (ר' סעיף 15 לתצהירו).
53. הנתבעים עמדו על כך שאין זהות מוחלטת בין בעלי המניות של הנתבעת 1 לבעלי מניות של ראיסה (ר' סעיף 20 לתצהירו של מר אפריאט) וכי למעשה לא מתקיימים התנאים להרמת מסך.
54. הכלל הראשון והבסיסי בדיני החברות הוא, כי לחברה אישיות נפרדת מבעליה וכפי שכתבה ד"ר הדרה מור במאמרה הרמת מסך בבתי הדין לעבודה ספר גרוס – מחקרים בדיני חברות ומשפט עסקי לכבודו של פרופ' יוסי גרוס, עמ' 343, 345 (2015)) "ההכרה המשפטית בחברה בע"מ כיצור נפרד ועצמאי ועקרון האחריות המוגבלת הם עמודי התווך הבסיסיים להתנהלות העסקית. עקרונות אלו נשמרים בקפידה, והאינטרס להגנתם חוצה את כל שכבות העוסקים בנושא – המחוקק, בתי המשפט, המתקשרים, הנושים".
55. עיון בתדפיס רשם החברות של הנתבעת 1 ושל ראיסה שצורפו כנספח "ג" לתצהירה של התובעת מעלה, כי טומי סטראס בע"מ, חברה בבעלותו של מר אפריאט היא בעלת מניות בנתבעת 2 ובראיסה. מלבד זאת לא קיימת כל זהות בין בעלי המניות של הנתבעת 1 לבעלי המניות של ראיסה. זאת ועוד. ראיסה התאגדה ביום 19.3.2017 כעולה מתדפיס רשם החברות ואילו התובעת סיימה עבודתה ביום 31.12.2016.
56. אין חולק כי התובעת לא הגישה את התביעה כנגד כל בעלי המניות של הנתבעת אלא כנגד שניים מהם, על אף שדו"ח רשם החברות מונה שלושה בעלי מניות נוספים וכן תאגיד נוסף שהחזיק אף הוא במניות הנתבעת.
57. כאשר נשאלה התובעת מדוע הגישה את התביעה נגד מר אפריאט ומר גורביץ בלבד השיבה שמר אפריאט היה דירקטור בנתבעת על אף שלא ראתה אותו באופן שוטף ואילו מר גורביץ ניהל את המסעדה ועימו היתה לה "אינטראקציה יום יומית" (ר' פרוטוקול עמ' 7 שורות 4-1).
58. מר אפריאט העיד כי במשך השנים וחרף מבצעים צבאיים כאלה ואחרים שגרמו לירידה בהכנסות המסעדה, העסק היה יציב, כל העובדים קיבלו שכר בזמן ולכל הספקים שולם כל המגיע להם במשך חמש שנות קיומה של המסעדה. "בחצי שנה האחרונה התחלנו להבין שהעסק זה יש לו הוצאות גדולות וניסינו לעשות הבראה ולהחליף את השף וכל מה שיכולנו לעשות כדי שהעסק יצליח. בחודשיים האחרונים אני פניתי לכל השותפים...בואו נזרים עוד כסף וננסה לעשות עוד כמה שינויים ואולי נעבור את החורף ונגיע לקיץ הבא. כל השותפים אמרו לי שמבחינתם לסגור את נעסק והם לא מוכנים להזרים כסף לעסק...וכן אמרנו שיכול להיות שבסוף השנה יסגרו וב 15.11 שי כינס את כולם ואמר שאנחנו כרגע בדרך לסגור את החברה ואולי יקרה נס נצליח לגייס כסף כדי להקים עסק אחר" (ר' פרוטוקול עמ' 8 שורות 12-1).
59. מר אפריאט דחה את טענת התובעת ולפיה אריסה והנתבעת הן היינו הך והסביר:
"הנכס הזה הוא נכס שונה לגמרי, זה נכס שהתחבר עם נכס צמוד פינתי שחברנו...החלק החדש שהצטרף היה שייך קודם למשהו אחר והנכס שלנו נחצה לשתיים, החלק האחורי הושכר למישהו אחר. מהנסיון שלי הצלחתי לאסוף חבר'ה שביחד איתי האמינו בדבר הזה ומשם זה התקדם לעסק שנפתח 8 או 9 חודשים אחרי שנסגרה המסעדה (הנתבעת – י.ז.ג)"
(ר' פרוטוקול עמ' 8 שורות 26-22)
60. גם מר גורביץ אמר דברים דומים:
"ש. כמה זמן לפני שסגרתם את החברה ידעתם שהיא נמצאת בקשיים כלכליים?
ת. אני מניח שעד סוף ספטמבר, תחילה (תחילת ספטמבר – י.ז.ג) הבנו שאין מנוס. לאחר שיחות ונסיון לגייס כספים ושותפים גם אני הבנתי שאין דרך חזרה והעסק התחיל להסדר (צ"ל: להסגר – י.ז.ג). אם זכרוני אינו מטעה רצינו להרוויח את חנוכה ודצמבר ולכן הודענו על סגירה בסוף דצמבר.
ש. האם יהיה נכון לומר שלמעשה מתחילת או סוף ספטמבר עד סוף דצמבר ניהלתם עסק בידיעה שאין לכם או ספק אם יהיה לכם יכולת לשלם לעובדים ולספקים את מה שמגיע להם?
ת. נלחמנו להציל את העסק. מרגע שהבנו שהמצב קשה עד שהחלטנו לסגור עברו חודשיים שניסינו לגייס שותפים חדשים כסף מהשותפים הקיימים, מינוף הלוואות בבנק שכבר לא הסכימו לתת. ניסינו להציל את העסק והאמנו שנצליח"
(ר' פרוטוקול עמ' 9 שורות 27-17).
61. שוכנעתי, כי הנתבעים 3-2 נקטו בכל צעד אפשרי על מנת לצמצם את הוצאות העסק מרגע שהבינו שלנתבעת חובות רבים ונלחמו על מנת להמשיך ולהפעיל את המסעדה. כך, למשל, ציינה אף התובעת בתצהירה, כי החל מן המועד בו ניתנה לה הודעה מוקדמת עברה המסעדה לעבוד בימי סוף השבוע בלבד היות ו"ההכנסות בסופי השבוע עולות בהרבה ביחס להכנסות שבמהלך השבוע" (ר' סעיף 31 לתצהירה); מר גורביץ העיד שעזב את המסעדה בסוף חודש נובמבר כדי להקל על תזרים המזומנים של הנתבעת (ר' פרוטוקול עמ' 9 שורות 16-15).
62. האמנתי לנתבעים שעשו כל שביכולתם על מנת לנסות ולמנוע את סגירתה של המסעדה, ובכלל זה ניסו לגייס כספים מהשותפים הקיימים, לבדוק אפשרות קבלת הלוואות, גיוס שותפים חדשים ועוד.
63. אף התובעת העידה, כי תשלום המשכורת בוצע בדרך כלל במועדו ולא היו איחורים בתשלום השכר (ר' פרוטוקול עמ' 7 שרות 17-16).
64. הפסיקה קבעה, כי אין די באי מתן תלושי שכר או אי תשלום מלוא זכויותיהם של העובדים כדי להקים עילה להרמת מסך. בפסה"ד בענין עע (ארצי) 26295-01-16 Tesfalem Tekel - ר.ח. חיים מיארה שווק בשר ודגים (1998) בע"מ (2017) דחה בית הדין הארצי לעבודה ערעור על קביעת בית הדין האזורי לעבודה לפיו אין להורות על הרמת מסך וציין "כי אין מדובר איפוא במצב דברים בו חברת מיארה המשיכה להעסיק את המערערים בהיותה במצב כלכלי קשה, תוך שהיא לוקחת על עצמה סיכון בלתי סביר בהמשך העסקתם (ראו פרשת זוננשיין), באופן המבסס עילה להרמת מסך ההתאגדות".
65. זאת ועוד. התובעת לא הוכיחה טענתה כי הנתבעת העביר לראיסה שנפתחה על חורבות הנתבעת, את עסקיה כך שהנתבעת נותרה רק עם החובות כלפי עובדיה. כפי שציינתי קודם לכן, ראיסה הוקמה מבחינה רישומית שלושה חודשים לאחר שהתובעת פוטרה ולעדותו של מר אפריאט המסעדה שנפתחה במיקום בו היתה מצויה הנתבעת, נפתחה כ8-9 חודשים מאוחר יותר, לאחר שחלק מהנכס המקורי ששימש את הנתבעת הושכר לאחר ומר אפריאט גייס משקיעים חדשים שהפכו לבעלי מניות בראיסה, שהחליטו להשקיע מכספם ומרצם במסעדה המנוהלת על ידי ראיסה.
66. על כך נאמר בעע (ארצי) 13847-05-15 אברהם כהן ¬- אחוזה יסמין בע"מ (2018):
"חילופי בעלויות באופן שחברה מעסיקה שנקלעה להליכי פירוק מעבירה את עסקיה לחברה אחרת ונותרת עם החובות לעובדים "וזו החדשה עומדת מן הצד ואומרת ... אין יריבות ביננו" (כלשון השופט ע' רבינוביץ בעניין איפראימוב), תוך הותרת העובד בפני שוקת שבורה, עשויה להוות עילה להרמת מסך (ראו בין היתר: עניין איפראימוב; ע"ע (ארצי) 1452/04 אביר – חסין. [פורסם בנבו] פסקה 13 (22.4.2006); ע"ע (ארצי) 41428-01-13 שחם – ביטון [פורסם בנבו] (10.5.2018)). עם זאת, בענייננו בית הדין האזורי קבע כי העובד כלל לא הניח תשתית עובדתית להוכיח שהשימוש באישיות המשפטית הנפרדת של המשיבה 3, כמי שמחזיקה במניות החברה, נעשה כדי להונות אותו, באופן הפוגע בתכלית החברה או תוך נטילת סיכון בלתי סביר ולא הביא כל ראיה שהחלפת הבעלויות באולם נעשתה לצורך קיפוח זכויותיו כעובד או "נגעה לעובדים או בעיקר אליהם"
67. אזכיר, כי הרמת מסך ביחס למר אפריאט תחייב, מיניה וביה, הרמת מסך כפולה היות ומר אפריאט החזיק במניות הנתבעת באמצעות חברה בבעלותו: טומי סטארס בע"מ. משמע, על התובעת היה להוכיח קיומה של עילה להרמת מסך ההתאגדות של טומי סטארס בע"מ טרם יוחלט על הטלת חיובי הנתבעת על מר אפריאט (ר' עע (ארצי) 387/05 אהרון פוטרמן - נפתלי ניסני (2005)). התובעת כלל לא טענה לא כל שכן הוכיחה קיומה של עילת הרמת מסך כלפי טומי סטראס בע"מ.
68. בפרשת פוטרמן נקבעו אף דברים אלה היפים לעניננו, לאור הקביעות העובדתיות שפורטו לעיל (ר' גם ברע (ארצי) 24638-03-18 MESGNA TEKLAB - אמילי קיטשן בע"מ (2018)):
"איננו סבורים כי הכישלון העסקי שנחלה החברה בסופו של יום מעיד על ניהול כושל תוך נטילת סיכון בלתי סביר, ובודאי אינו מצדיק הרמת מסך ההתאגדות".
69. אף שאין חולק כי לעובד מעמד מיוחד במסגרת יחסי העבודה, על בית הדין להשתכנע, טרם יורה על הרמת מסך, כי המעסיק ניהל את עסקו תוך התעלמות בוטה מחובתו הבסיסית כלפי עובדיו, באופן ובדרך שיש בהם משום נטילת סיכון בלתי סביר כי יהיה ביכולתה של הנתבעת לפרוע את חובותיה כלפי התובעת.
70. בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בענין מרדכי שחם – קובי ביטון (ע"ע (ארצי) 41428-01-13 (2018)) כתב בית הדין הארצי לעבודה דברים אלו:
"הכללים להרמת מסך ההתאגדות הותאמו בבתי הדין לעבודה למאפיינים המיוחדים של יחסי העבודה, הנובעים מחוסר האיזון הבסיסי החל במקרים רבים בין העובדים לבין המעסיק (ראו בין היתר: . ר-צ פלסטק בע"מ נ' איפראימוב פאולינה [פורסם בנבו] (5.4.2017); בר-מור 346 - 347) וממעמדם המיוחד של העובדים כנושים נוכח העובדה לפיה "העובד אינו 'נושה וולונטרי' אלא נושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת" (יהודית זילברשטיין – ערב חדש עיתונות - אילת בע"מ [פורסם בנבו] (17.12.2002); אופיר זוננשיין – G.S.S ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ [פורסם בנבו] (31.10.2011)).
פעילות של הקמת עסק הממשיך פעילות של חברה כושלת תוך ריקונה מנכסיה, הוכרה לא אחת בפסיקת בתי הדין לעבודה כעילה להרמת מסך (מאיר – ידגר [פורסם בנבו] (7.11.2005); אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ – ברגר [פורסם בנבו] (14.10.2009); איפראימוב – ר.צ. פלסטק בע"מ [פורסם בנבו] (4.12.2014)), והדברים נכונים מכח קל וחומר מקום בו העובד מועבר מחברה כושלת לרעותה. היטיב להציג את הדברים השופט ש' צור:
"מעביד אינו רשאי להעביר את עובדיו ממסגרת משפטית אחת לשניה. עובד אינו אבן על לוח המשחק של מעבידו. ניהול עסק באופן שהעובד נע ונד בין גופים שונים לפי נוחיות המעסיק. בבחינת היום פה ומחר שם - אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על המעסיק, זהו עירוב נכסים ושימוש לרעה במסך ההתאגדות. במיוחד נכונים הדברים באשר כל הגופים הללו נכשלים בעסקיהם והעובד מוצא עצמו מול שוקת שבורה. בנסיבות שכאלה, יש מקום לקבוע שהמעסיק האמיתי של העובד הוא לא חברה א' או ב' או ג' אלא גם - ובמיוחד - מי שעמד מאחורי כל אותן חברות" (אביר - חוסיין. [פורסם בנבו] פסקה 13 (22.5.2006)".
71. כפי שציינתי קודם לכן, שוכנעתי מעדותם של הנתבעים ובהעדר ראיות לסתור, כי הנתבעים 3-2 עשו כל שביכולתם כדי להבריא את המסעדה ולצמצם את ההפסדים, לגייס משאבים כספיים להמשך ניהולה של המסעדה, תוך שהם ממשיכים לשלם לעובדים את משכורותיהם במועדן.
72. בנסיבות אלה לא מצאתי להורות על הרמת מסך ההתאגדות והתביעה נגד הנתבעים 3-2 נדחית.
סיכומו של דבר
73. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 6,926 ש"ח. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיה וישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד מועד המצאת פסק הדין לידיה.
74. לא מצאתי לחייב את הנתבעים בתשלום הוצאות התובעת עבור שירותי רואה החשבון (ר' סעיף 31 לכתב התביעה), בין מאחר שלא צורפה אסמכתא להוצאה זו לה טענה ובין מאחר שלא סברתי כי על הנתבעת לשאת בהוצאות החישובים שערכה התובעת, וודאי כשמדובר בחישובים פשוטים ולא מורכבים.
75. לאחר ששקלתי האם לחייב מי מהצדדים, שלא היו מיוצגים, בהוצאות הצד שכנגד החלטתי שאין מקום לחייב את התובעת בהוצאות הנתבעים שהתביעה נגדם נדחתה, היות ומרבית תביעתה התקבלה ואף לא מצאתי לחייב את הנתבעת בהוצאות התובעת.