בפסק הדין, במסגרת ניתוח הראיות, נקבע עם זאת, בין היתר, כי לאחר בניית בית עמוס, הוקמו על-ידי עיריית חיפה מדרגות ברחוב דב גרונר (להלן: מדרגות גרונר) – שביל מדרגות ציבורי, המוביל מרחוב חטיבת כרמלי אל דרך יד לבנים, ואשר שימש לתובעים דרך חלופית להגעה לביתם, חלף המעבר דרך חלקת עמוס. יתר על כן נקבע שהוכח שהתובעים נהגו להגיע ולצאת מביתם באמצעות רכב, דרך שביל נוסף שנסלל לאחר מכן, ברחוב חטיבת כרמלי, זאת בעוד שהמעבר ההיסטורי איננו מאפשר מעבר של כלי רכב דרכו, מאחר והוא צר ותלול. עוד נפסק כי הוכח, שהמעבר ההיסטורי – לא היה בר שימוש במשך שנים רבות טרם הגשת התביעה, ואף מסוכן, בשל המורד התלול ועקב שחיקת והיעלמות חלק מן המדרגות הישנות שנמצאו עליו (להלן: המדרגות ההיסטוריות).
6. גרסתו של אחד השכנים, מר נסטירוב, שהעיד לטובת הנתבעים, נמצאה על-ידי בית משפט קמא כמהימנה במיוחד, ונתמכה על-ידי עדויות אחרות נוספות. מר נסטירוב העיד, בין היתר, שלא ראה את התובעים עוברים בחלקת עמוס, והעיד שהוא עצמו בוחר להשתמש במדרגות גרונר הרחוקות יותר מביתו, ולא במעבר ההיסטורי, בשל הסכנה הרבה הטמונה בשימושו.
עוד נקבע שהתובעים היו מודעים לכך שלא היה שימוש רציף במעבר, ולכך שלא נתגבשה עבורם זיקת הנאה מכוח שנים – בין שנות ה-80' וה-90'. נמצא כי מר ברכאת, אב התובע, ובעבר גם בעליה של חלקת ח'ורי, דאג לרישום זיקת הנאה באחת החלקות הסמוכות לחלקת ח'ורי בשנת 1988, ולכן הוא היה מודע לזכויותיו וידע לפעול לעיגונן, לפני שנפטר. נקבע כי הימנעותו של מר ברכאת לרשום את זיקת ההנאה הנטענת בחלקת עמוס מטילה "צל כבד" על גרסת התובעים. כן נזקפה לחובתם התמהמהותם של התובעים בהגשת התביעה, לאחר פטירתו של מר ברכאת ועובר להקמת הקיר המפריד, זאת חרף ידיעתם על כך שהנתבעים דחו את טענות התובעים בדבר זיקת ההנאה כבר בשנת 2004. נתון זה הוביל את בית המשפט המחוזי הנכבד להטלת ספק נוסף בגרסת התובעים. כן עמדה לחובת התובעים היעדרה של כל התייחסות לזיקת ההנאה הנטענת בהסכם אליו הגיעו הצדדים, בעניין בנייתו של הקיר המפריד.
לבסוף, נקבע שהשימוש שעשו התובעים במעבר ההיסטורי היה ספורדי ואקראי, בתקופה שאינה מוגדרת, ושהמעבר דרך חלקת עמוס נפסק לפני שנים רבות – כל זאת באופן שאיננו יוצר את הרצף הנדרש לקיומה של זיקת הנאה מכוח שנים, כמשמעותה בסעיף 94(ב) לחוק המקרקעין.
7. נוכח כל האמור בית המשפט המחוזי הנכבד הגיע לכלל מסקנה כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח שעברו דרך המעבר ההיסטורי – ברצף כנטען בין השנים: 2012-1963. משכך, נדחתה טענתם של התובעים לזיקת הנאה מכוח שנים.