אחריותה האישית של הנתבעת 2 מכוח הדינים השונים
32. בעוד שטענתה של התובעת למצג שווא מצדה של הנתבעת 2 ולחוסר תום לב בשלב המו“מ נדחתה הרי שבשאר טענותיה של התובעת יש ממש ודינן להתקבל.
33. ההתקשרות היא בין התובעת לבין הנתבעת 1. כל חברה פועלת באמצעות אורגנים מטעמה. בתשובות לדרישה להודות בעובדות טענה הנתבעת 2 כי היא עצמה לא ביצעה את ההתקשרות. גם אם הדבר נכון אין הדבר מעלה ואינו מוריד ואינו גורע מאחריותה של הנתבעת 2 לפעולותיה של אדם אחר שפעל בשמה של הנתבעת 1.
34. הנתבעת 2 היא בעלת המניות היחידה בנתבעת 1 וברי כי כל פעולה שמבוצעת בשמה של הנתבעת 1 היא פעולה שמבוצעת בידיעתה או לפחות יכולה להיות בידיעתה. ודוקו, הנתבעת 2 לא טענה כי מי שביצע את ההתקשרות לא היה מוסמך לעשות כן ולא טענה כי הוא פעל תוך חריגה מהרשאה. הנתבעת 2 טענה כי היא עצמה לא ידעה על ההתקשרות אולם טענה זו עליה להפנות הן לעצמה והן למי שביצע את ההתקשרות לשיטתה, קרי פארס, ששמו נזכר בתשובתה לדרישה להודות בעובדות יותר מפעם אחת, והוא בן זוגה של הנתבעת 2 כפי שמסר ב“כ הנתבעת 2 בדיון האחרון.
אם נניח כי היחסים בין בני הזוג הם תקינים, ולא נטען אחרת, ניתן גם להניח מידה סבירה של היכרות של אחד מבני הזוג ביחס לפעולות שמבצע בן הזוג השני.
35. אחזקה במניות ונשיאה בתפקיד הדירקטורית היחידה של הנתבעת 1 אינה רק לשם כבוד או כיבודים. אחזקה במניות ותפקיד של דירקטורית מביאים עמם אחריות, עקרונית ומעשית, לפעולותיה של הנתבעת 1.
הנתבעת 1 היא אמנם אישיות משפטית נפרדת כמובן אך אין פירוש הדבר כי פעולותיה מבוצעות מכוח האנרציה. פעולות מבוצעות ע“י אנשים בשר ודם ומנהלה של חברה אחראי לפקח על פעולות אלו והנתבעת 2 אינה יוצאת דופן.
36. ס‘ 6 (א)(1) לחוק החברות, תשנ“ט - 1999 (להלן: ”חוק החברות“) קובע את החריג לאותו עיקרון של אישיותה המשפטית הנפרדת של חברה וקובע כי ”בית המשפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניות בה אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה“ ואילו ס‘ 6 (א)(2) לחוק קובע כי ”לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד“.
37. דומני כי לכל הפחות מתקיים המקרה הראשון הקבוע בס‘ קטן א‘ לס‘ 6 (א)(1) לחוק החברות. השימוש באישיות המשפטית של הנתבעת 1, בנסיבות בהן חשבונה מוגבל בבנק הגבלה חמורה ובנסיבות בהן הוכח די הצורך כי מצבה הכלכלי של הנתבעת 1 לא אפשר לה לעמוד בהתחייבויותיה העתידיות כלפי התובעת הוא באופן מובהק מקפח את התובעת גם אם נאמר כי לא הייתה כוונה מלכתחילה להונות את התובעת. די בכך כי השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת 1 מקפח את התובעת במובן זה שהיא אינה יכולה להיפרע את החוב בגין הציוד והשירותים שסיפקה לנתבעת 1 כדי להפעיל את החריג שקובע המחוקק לאותו עיקרון של אישיות משפטית נפרדת.
38. הסעיף אמנם דורש מודעות של בעל המניה לשימוש שנעשה באישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת 1 אולם סבורני כי מודעות פירושה גם היכולת להיות מודע לאותו שימוש. לא יכול להיות ספק כי הנתבעת 2 יכולה הייתה מודעת להיות שימוש שנעשה באישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת 1 ולהתקשרות עם התבעת גם אם לא מייד בזמן אמת.
כך למשל, החשבוניות נשלחו לכתובתה של הנתבעת 1, שתי החשבוניות הראשונות שנפרעו נפרעו באמצעות חשבון הבנק של הנתבעת 1. והנתבעת 2 לא רק שהייתה יכולה לדעת אודות אותן פעולות בחשבון הבנק אלא גם שהייתה חייבת לדעת עליהן.
אין זה סביר בעיניי כי בעל מניות ודירקטור יחיד בחברה אינו מודע לפעולות שמבוצעות בחשבון הבנק של החברה שבבעלותו הבלעדית. ואם הרשתה הנתבעת 2 לאדם אחר לפעול בשמה של הנתבעת 1 ובחרה לעצום עיניה הרי שזהו עניינה שלה בלבד ואין הצדקה לפגיעה בתובעת במקרה כזה.
39. כפי שנראה בהמשך סבורני כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את טיב הבדיקות שביצעה היא עצמה קודם להתקשרות אולם פגם זה אינו גורע מאחריותה של הנתבעת 2.
40. ס‘ 6 (א)(2) לחוק החברות קובע את חזקת המודעות ודומני כי בענייננו היא מתקיימת. בנסיבות בהן החיובים הראשונים נפרעו באמצעות חשבון הבנק של הנתבעת 1 ברי כי הנתבעת 2 יכולה הייתה לברר במה מדובר אך היא לא עשתה כן ולטענתה נודע לה על ההתקשרות ועל החוב שנוצר רק כאשר קיבלה את כתב התביעה. סבורני כי דרך פעולה זו אינה בגדר רשלנות בלבד אלא יש בה משום עצימת עיניים ואדישות. אם סברה הנתבעת 2 כי היא עצמה לא התקשרה עם התובעת היה עליה לברר מה פשר החיוב שמחויב בו חשבונה של הנתבעת 1 ואז היו נמסרים לה הפרטים המלאים והיא בוודאי יכולה הייתה לדעת במה מדובר. ויתירה מזו היא גם הייתה חייבת לברר במה מדובר ולוודא כי הנתבעת 1 יכולה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי התובעת.
41. יתירה מזו, לו הייתה הנתבעת 2 עורכת בירור פשוט וראוי בזמן אמת היא אכן יכלה לפעול להפסקת ההתקשרות במועד מוקדם יותר ולכל הפחות להפסקת צריכת השירותים השוטפים ובכך לצמצם את החוב שנוצר ובכך גם להקטין את חשיפתה של התובעת לחוב. אי פעולתה של הנתבעת 2 באופן זה חורגת מפעולה ברשלנות ומשמעותה היא עצימת עיניים ואדישות לאפשרות של הגדלת החשיפה של התובעת לחוב.
42. בכתב התביעה טענה התובעת כי יש לחייב את הנתבעת 2 בחובותיה של הנתבעת 1 גם מכוח הפרת חובת תום הלב בשלב קיומו של ההסכם וזאת מכוח ס‘ 39 לחוק החוזים. טענה זו יפה רק בנוגע לאי הפסקת ההתקשרות במועד בו יכולה הייתה הנתבעת 2 לדעת על ההתקשרות שנערכה אך אינה יפה מלכתחילה שהרי הנתבעת 2 עצמה אינה צד להסכם וזאת בניגוד לאמור בס‘ 12 לכתב התביעה. כך או אחרת, טענה זו של התובעת נשארת בצריך עיון והיא אינה נדרשת להכרעה בנסיבות בהן עצימת העיניים והאדישות מצדה של הנתבעת 2 מקימים בסיס מספיק לחיובה האישי בחובותיה של הנתבעת 1 מכוח ס‘ 6 לחוק החברות.
43. בחקירתה נשאלה הגב‘ לוי לגבי הנוהל אצל התבעת בעת הצטרפות לקוח חדש והיא השיבה כי במקרה כזה ”עושים בדיקה של בקרת אשראי, לוקחים את אמצעי התשלום ועושים בדיקה מול מערכת בקרת האשראי…אחרי בקרת האשראי העסקה אושרה“. נניח לצורך הדיון כי אמצעי התשלום הוא חשבון הבנק של הנתבעת 1. תשובה זו היא אפוא תשובה שיש בה כדי לעורר קושי ביחס לטענתה של התובעת ולפיה במועד ההתקשרות כבר היה חשבונה של הנתבעת 1 בקשיים שהרי אם אכן נערכה בדיקה כזו ואותו הליך של בקרת אשראי אושר המסקנה כי לא התגלתה בעיה ביחס לחשבונה של הנתבעת 1. עם זאת, סבורני כי בנסיבות ענייננו אין משקל לתשובתה של העדה מטעם התובעת.
44. ובמה דברים אמורים? התובעת לא הציגה נתון עובדתי ביחס לבדיקה שנעשתה הגב‘ לוי טענה בחקירתה תשובה מפתיעה ולפיה ”אני מניחה שנעשתה בדיקה אבל לא נכחתי בעסקה…התשובה של בקרת האשראי לא מופיעה במערכות. הבדיקה נעשית במקום עצמו ומיד מקבלים החלטה. אין על זה תיעוד במערכת“.
תשובה זו אינה מניחה את הדעת, בכל הכבוד הראוי. מצופה היה מהתובעת כי תעיד את מי שיכול להעיד מידיעתו על הבדיקות אליהם הוא מתייחס בחקירתו או לכל הפחות יכול להצביע על תיעוד מזמן אמת ביחס לאותה בדיקה. לא כך נעשה. הגב‘ לוי לא ביצעה בעצמה את בקרת האשראי והיא גם אינה יכולה להציג תיעוד כלשהו ביחס לבדיקה שנעשתה, אם נעשתה. ואם נעשתה בדיקה ואין עליה תיעוד במערכת הנתונים של התובעת בוודאי שאין שום מקום להנחות לפיהן נערכה בדיקה של בקרת אשראי כפי שנטען.
45. בנסיבות אלו ובהתחשב בכך כי מצבה הכלכלי של חברה ממילא אינו חייב לבוא לידי ביטוי דווקא בחשבון הבנק שלה הרי שאין לזקוף לחובתה של התובעת את אי קיומה של בדיקה ראויה, או לפחות את אי הוכחתה של קיום בדיקה כאמור, ביחס ליכולתה של הנתבעת 1 לעמוד בהתחייבויותיה או את קיומה הלקוי של בדיקה כאמור.
46. החוב כלפי התובעת נוצר לא בשל אי קיומה של בדיקת בקרת אשראי או בשל קיומה של בדיקה לקויה אלא בשל כך כי הנתבעת 1 לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי התובעת ובשל כך כי הנתבעת 2 פעלה בעצימת עיניים ובאדישות הן ביחס לקיומה של ההתקשרות וביחס להיווצרותו של חוב ומכאן נובעת אחריותה האישית והישירה של הנתבעת 2 לחוב שנוצר.
47. עוד יש להביא בחשבון כי הלכה למעשה לא הייתה בפי הנתבעת 2 גרסה כלשהיא ביחס למחלוקת. הנתבעת 2 הגישה תצהיר בתמיכה לכתב ההגנה, הגישה תצהיר עדות ראשית וכן השיבה, אם כי לא עניינית כפי שפורט, לדרישה להודות בעובדות. התובעת חולקת על עמדתה של הנתבעת 2 וזו כמובן זכותה והיא ביקשה לחקור אותה. וכאשר נשאלה בחקירתה אם היא מכירה את התצהיר שהוגש היא השיבה ”לא יודעת על מה חתמתי“. אציין כבר עתה כי האמור בס‘ 3 לסיכומי התובעת אינו מדויק ולא אלו הדברים שאמרה הנתבעת 2 בחקירתה. נניח כמובן כי מדובר בטעות בתום לב.
48. לגופו של עניין, בסיכומיה טענה הנתבעת 2 כי התשובה ניתנה מבלי להבין את השאלה בנסיבות שבהן היא עמדה על דוכן העדים לראשונה בחייה והפחד והלחץ השתלטו עליה (ס‘ 26 לסיכומי הנתבעת). טענה זו היא כמובן אפשרית אך היא רק אפשרות אחת מבין שתיים. האפשרות השנייה היא כי הנתבעת 2 אכן אינה יודעת על מה חתמה. אין שום אפשרות להעדיף את האפשרות הראשונה על פני האפשרות השנייה. אם סברה הנתבעת 2 כי היא אינה יכולה להיחקר בעברית היה עליה לבקש כי הדיון יתקיים באמצעות מתורגמן וממילא גם שדומני כי ב“כ התובעת הייתה מסכימה בהגינותה כי ב“כ הנתבעת 2 יתרגם את הדברים. יתירה מזו, גם אם נביא בחשבון כי זו העדות הראשונה בחייה של הנתבעת 2 בוודאי שהדבר היה אמור להביא אותה לידי כך כי היא תתכונן טוב יותר לעדות ותצפה שאלה כה בסיסית ולגיטימית כמו היכרותה עם האמור בתצהירה.
49. אף שכפי שפורט קודם לכן התובעת יכולה הייתה לשאול את הנתבעת 2 שאלות לגופו של עניין הרי שהעובדה כי הנתבעת 2 השיבה כי אינה יודעת על מה חתמה מעוררת ספק של ממש ביחס להיכרותה את העובדות השנויות המחלוקת ומביאה לידי כך כי אין לנתבעת 2 גרסה כלשהיא ועניין זה פועל גם הוא לחובתה.
50. לנוכח כל האמור סבורני כי יש מקום להרים את המסך החוצץ בין הנתבעת 1 לבין הנתבעת 2 ולייחס את חובה של הנתבעת 1 לנתבעת 2 במלואו.
סיכומו של דבר
51. לנוכח כל האמור לעיל אני מקבל את התובענה במלואה ומחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
א. סך של 25,217 ₪ בגין החוב שנתבע. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 18.07.2017 ועד לתשלום המלא בפועל.
ב. סך של 750 ש“ח בגין אגרות המשפט ששולמו.
ג. סך כולל של 6,000 ש“ח בגין שכר טרחת ב“כ התובעת. הבאתי בחשבון לעניין זה את היותו של הדיון השני דיון סרק בשל מחדליה של הנתבעת 2.
הסכומים האמורים בסעיפים קטנים ב' ו- ג' יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
החיובים האמורים חופפים לחיוביה של הנתבעת 1 בהתאם לפסק הדין שניתן כנגדה.
52. הסכומים ישולמו לידי ב“כ התובעת עד ליום 20.04.2020.
53. התנצלותי בפני הצדדים על העיכוב מתן פסק הדין.
ניתן היום, כ"ג אדר תש"פ, 19 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.
אורי הדר