פסק דין
לפניי תביעתה של התובעת לחיובה האישי של הנתבעת 2 בחובותיה של הנתבעת 1, אשר כנגדה ניתן פסק דין בהיעדר הגנה, וזאת בקשר עם ציוד ושירותים שנרכשו מהתובעת.
דין התובענה להתקבל במלואה וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.
מכוח סמכותי ע"פ דין אני מורה על תיקון טעויות הסופר הבאות שנפלו בפרוטוקולים:
בעמ‘ 1, שורה 15 במקום ”20916“ יש לרשום ”2016“.
בעמ‘ 8, שורה 28, במקום "לקוחים" יש לרשום ”לוקחים".
בעמ' 9, שורה 5 במקום "אתה" יש לרשום "אתם".
העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה
1. התובעת הינה חברה העוסקת, בין היתר, בשיווק, מכירה והתקנה של שירותי רט“ן למנויים.
2. הנתבעת 1 הינה חברה אשר התקשרה עם התובעת בעסקה במסגרתה רכשה הנתבעת 1 ציוד וכן קיבלה שירותי רט“ן.
3. הנתבעת 2 הינה בעלת המניות והדירקטורית היחידה של הנתבעת 1.
4. בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבעת 1 נותרה חייבת לה סך של 25,217 ש“ח (נכון למועד הגשת התביעה) ומשלא שולם החוב הופסק השירות שניתן לנתבעת 1. כאמור, כנגד הנתבעת 1 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה. לכתב התביעה צורפו החשבוניות הרלוונטיות.
5. ביחס לנתבעת 2 טענה התובעת כי הנתבעת 2 עשתה, ו/או אפשרה לאחרים לעשות, שימוש בשירותי התובעת שעה שהיא ידעה כי הנתבעת 1 לא תוכל לפרוע את חובותיה. התובעת טענה כי מחקירה שנערכה עובר להגשת התביעה עלה כי מצבה הפיננסי של הנתבעת 1 לא אפשר לה לצרוך את שירותי התובעת. התובעת טענה כי הנתבעת 2 התרשלה כלפיה באופן שיצדיק הטלת אחריות אישית עליה וחיובה בחובות הנתבעת 1. עוד טענה התובעת כי הנתבעת 2 הציגה בפניה מצג שווא לפיו הנתבעת 1 תוכל לעמוד בהתחייבויותיה כלפי התובעת וטענה כי במידה והנתבעות היו מפסיקות את השימוש בשירותי התובעת הן יכולות היו להקטין את נזקיה של התובעת. התובעת טענה כי הבסיס להטלת האחריות האישית נעוץ בדינים שונים ובכלל זה דיני החוזים, דיני הנזיקין ודיני החברות.
6. הנתבעת 2 הגישה כתב הגנה שרובו הכחשה גורפת של כל טענות התובעת. הנתבעת 2 טענה להיעדר עילה כנגדה וטענה כי אינה יכולה להתגונן מפני התובענה בנסיבות בהן התובעת לא צירפה לכתב התביעה מסמכים מהותיים כגון הסכם החתום ע“י הנתבעת 2. הנתבעת 2 טענה כי היא לא חתמה על שום הסכם מול התובעת ועל החוב נודע לה רק לאחר שנמסר לידיה כתב התביעה (ס‘ 25 לכתב ההגנה). עוד טענה הנתבעת 2 כי ככל הידוע לה התובעת התקשרה עם מר אבו עמאר פארס מטעמה של הנתבעת 1.
7. קבעתי את התיק לישיבה מקדמית. קודם לדיון הגישה התובעת בקשה למתן צו לגילוי ועיון במסמכים וכן דרישה להודות בעובדות. הנתבעת 2 הגישה תגובה וביקשה לדחות את הבקשה. בדיון טענה ב“כ התובעת כי כבר בחודש יוני 2016 הוגבל חשבונה של הנתבעת 1 בהגבלה חמורה בבנק ישראל ואז הופסקו התשלומים השוטפים. ב“כ התובעת ביקשה לקבל מידע על מצבה של הנתבעת 1 במועד ההתקשרות, קרי חודש אפריל 2016, על מנת שניתן יהא לבחון האם באותו מועד כבר הייתה הנתבעת 1 חדלת פירעון וכן לבדוק מה היה מצבה הכלכלי של הנתבעת 1.
באותו דיון ביקשה ב“כ התובעת פסק דין בהיעדר הגנה כנגד הנתבעת 1 ובקשתה נעתרה. ב“כ הנתבעת 2 הודיע כי הנתבעת 2 תשיב לדרישה להודות בעובדות ותצרף את המסמכים שהתבקשו ביחס לשנת 2016 בלבד וזאת עד ליום 10.03.2018. בהחלטה שניתנה בדיון נקבע כי הנתבעת 2 תגיש את המסמכים והתשובות כפי שעלה בדיון עד למועד שהוצע על ידה ונקבעה ישיבה מקדמית נוספת.
8. בדיון הנוסף, באיחור ביחס להחלטה שניתנה בדיון הקודם, הגישה הנתבעת 2 את תשובתה לדרישה להודות בעובדות ומסמך זה סומן כמוצג נ/1. התובעת ביקשה להגיש תצהיר משלים. תצהיר העדות הראשית של הנתבעת הוגש יום קודם לדיון. מצב דברים זה, הגשת תצהיר הנתבעת יום קודם לדיון והגשת התשובות לדרישה להודות בעובדות במועד הדיון, לא אפשר קיום דיון לגופו של עניין. קבעתי את התיק לשמיעת הראיות תוך שצוין כי ההוצאות בגין דיון הסרק שהתקיים יובאו בחשבון בפסק הדין.
9. בדיון שנקבע לשמיעת הראיות נחקרו העדה מטעם התובעת ולאחריה הנתבעת 2. לאחר שהנתבעת 2 נשאלה אם היא מכירה את תצהירה והשיבה ”לא יודעת על מה חתמתי“ הודיעה ב“כ התובעת כי היא מוותרת על המשך החקירה. ב“כ התובעת החלה לסכם את טענותיה אך משהתברר כי בפועל מוקראים הסיכומים שהוכנו מבעוד מועד הסכימה ב“כ התובעת, בהגינותה כהרגלה, להגישם לתיק בית המשפט בתוך יומיים וזאת על מנת לחסוך בזמן שיפוטי. נקבע מועד להגשת סיכומים בכתב.
10. לסיכומיה צירפה הנתבעת 2 מסמכים שלא הוגשו עד לתום שלב שמיעת הראיות. התובעת הגישה בקשה להוצאות המסמכים שצורפו מהסיכומים ובהחלטתי קבעתי כי בהיעדר בקשה לצירוף ראיות נוספות יתייחס פסק הדין רק לראיות שהוגשו עד למועד הדיון האחרון וכן לטענות הצדדים בקשר עם אותן ראיות. לאחר אותה החלטה הגישה הנתבעת 2 בקשה לצרף ראיות נוספות. הבקשה נדחתה בפרט בהתחשב בכך כי דבר לא מנע מהנתבעת 2 לצרף את אותן ראיות מוקדם יותר.
11. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם יש מקום לחייב את הנתבעת 2 בחובותיה של הנתבעת 1. אין בין הצדדים מחלוקת לגבי גובה חובה של הנתבעת 1 כלפי התובעת.
דיון והכרעה
טענתה של התובעת למצג שווא מצדה של הנתבעת 2 ולחוסר תום לב בשלב המו“מ
12. בס‘ 10 לכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבעת 2 הציגה בפניה מצג שווא ולפיו הנתבעת 1 תוכל לעמוד בהתחייבויותיה כלפיה (ראו גם ס‘ 18 לתצהיר העדות הראשית של העדה מטעם התובעת, גב‘ יפעת לוי). בס‘ 12 לכתב התביעה נטען כי הנתבעת 2 הפרה את חובתה לנהוג בתום לב בשלב המו“מ כפי שמחייב ס‘ 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל“ג - 1973 (להלן: ”חוק החוזים“). ככל שהטענה מכוונת לנתבעת 2 עצמה הרי שהטענה לא הוכחה והיא נדחית.
13. אין מחלוקת ביחס לקיומה של התקשרות בין התובעת לבין הנתבעת 1. ועדיין, קיומה של התקשרות אינו מחייב את המסקנה כי הנתבעת 2 היא זו שפעלה בשמה של הנתבעת 1 בקשר עם אותה התקשרות. התובעת לא הציגה הסכמים בינה לבין הנתבעת 1 וגב‘ לוי העידה בחקירתה כי ”לגבי ציוד לא נערכים הסכמים…הרוב הוא ציוד. יש גם 5 מנויים, לגבי המנויים יש לנו הוראת קבע חתומה, זו אסמכתא שלנו עם חותמת של הנתבעת 1. אין לי הסכמים…לא מופיע ההסכם עצמו אבל יש לנו הוראת קבע חתומה“.
בהמשך העידה הגב‘ לוי כי ”אני לא הייתי נוכחת במכירה, אני לא יודעת מי חתם“. ואם התובעת עצמה אינה יודעת לומר כי חתם על ההרשאה לחיוב החשבון שצורפה לכתבי הטענות ואינה יודעת מול מי מטעמה של הנתבעת 1 בוצעה ההתקשרות בוודאי שלא ניתן להגיע למסקנה כי הייתה זו דווקא הנתבעת 2. בנסיבות אלו בוודאי שאין שום אפשרות להגיע למסקנה כי הנתבעת 2 הציגה בפני התובעת מצג כלשהוא, מצג אמיתי או מצג שווא להבדיל.
14. ודוקו, התובעת, אשר בצדק רב התייחסה בסיכומיה להימנעות מהבאת ראיות מצדה של הנתבעת 2, חייבת להחיל גם על עצמה את אותה הלכה. התובעת אמנם הביאה ראיה בדמות הרשאה לחיוב חשבון אך ראיה זו היא ראיה חסרה ואין בה כדי להעיד מי חתם בשמה של הנתבעת 1. על אותו מסמך מופיעה חותמת של הנתבעת 1 וכן חתימה אך לא הובהר של מי היא אותה חתימה והנתבעת 2 גם לא נשאלה בחקירתה דבר ביחס לעניין זה. ב“כ התובעת ויתרה על המשך החקירה בנסיבות שתוארו קודם לכן וזו כמובן זכותה אולם גם אם הנתבעת 2 לא חתמה על התצהיר ניתן היה לשאול אותה שאלה עובדתית ביחס לחתימה המופיעה על ההרשאה לחיוב חשבון.
15. ועוד, סביר להניח כי התובעת יכולה הייתה לברר טוב יותר מי הוא זה מטעמה של הנתבעת 1 שחתם על ההרשאה לחיוב החשבון ומול מי היא ביצעה את העסקה ואם אין בידיה את הנתון האמור הרי שהדבר נזקף לחובתה ולא לחובת הנתבעת 2. יודגש בהקשר זה כי בחלקה העליון של ההרשאה לחיוב החשבון מופיעה חותמתה של הנתבעת 1 לא במקום הנכון.
עיון במסמך מלמד כי המסמך אמור היה להיחתם ע“י מורשה החתימה של הנתבעת 1 וכי עו“ד או רו“ח היה אמור לאשר בחתימתו כי המסמך נחתם בידי מורשה חתימה כאמור וכי הוא מחייב את הנתבעת 1. אם זהו אכן המסמך היחיד שיש בידי התובעת הרי שמדובר במסמך חסר ונדמה כי התובעת כלל לא הקפידה על מילוי המסמך שהיא עצמה ניסחה.
16. הגב‘ לוי נשאלה בחקירתה האם התובעת מבקשת לדעת מיהו בעל המניות ובודקת האם מי שמגיע לחתום הוא מורשה חתימה והיא השיבה תשובה כללית ולפיה ”בקרת האשראי עושה את כל הבדיקות, גם לגבי חברה בע“מ וגם לגבי אנשים פרטיים“. בהתחשב בכך כי לא הוצג שום מסמך או תיעוד כלשהוא ביחס לאותה בדיקה של בקרת האשראי ברי כי התשובה היא מעט כללית ואין כל וודאות כי היא מתייחסת למקרה הספציפי.
17. כך או אחרת, התובעת לא ידעה לומר מי מטעמה של הנתבעת 1 חתם על ההרשאה לחיוב החשבון ומי מטעמה של הנתבעת 1 ביצע את ההתקשרות בפועל. בנסיבות אלו ברי כי לא ניתן לקבוע ממצא ולפיו הנתבעת 2 הציגה בעצמה, באופן אקטיבי או בשתיקה, מצג שווא בפני התובעת ועל כן טענה זו נדחית.
18. על אותו משקל נדחית גם הטענה לקיומו של מו“מ בחוסר תום לב. לא הוכח כי הנתבעת 2 היא זו שפעלה בשמה של הנתבעת 1 בעת ההתקשרות ועל כן בנסיבות אלו לא ניתן לקבוע כי היא פעלה בחוסר תום לב בשלב המו"מ.
מצבה הכלכלי של הנתבעת 1 בעת ההתקשרות עם התובעת
19. ההתקשרות בין התובעת לבין הנתבעת 1 נפרשה על פני תקופה קצרה יחסית והחלה בחודש אפריל 2016. עיקר החוב הנתבע נובע מציוד שנרכש ע“י הנתבעת 1 ותמורתו לא שולמה. רכישת הציוד בוצעה בתשלומים שנפרסים לאורך תקופה ארוכה. כפי שעולה מנספח 1 לתצהירי התובעת הרי שרכישת הציוד בוצעה בחודשים אפריל-יוני 2016.
20. בצדק ביקשה ב“כ התובעת בדיון הראשון לבחון מה היה מצבה הכלכלי של הנתבעת 1 בעת ההתקשרות וזאת במטרה לבחון האם במועד ההתקשרות הייתה הנתבעת 1 חדלת פירעון.
21. אין מחלוקת כי בחודש יוני 2016 נכנס חשבונה של הנתבעת 1 להגבלה חמורה בבנק ישראל.
22. קודם לדיון נשלחה לנתבעת 2, באמצעות בא כוחה כמובן, דרישה לגילוי מסמכים ודרישה להודות בעובדות. בדיון צומצמה הדרישה למסמכים עד לסוף שנת 2016. ב“כ הנתבעת 2 מסר כי המסמכים יומצאו והדרישה להודות בעובדה תישלח עד ליום 10.03.2018. על בסיס הצהרה זו ניתנה ההחלטה בדיון הראשון. בכל הנוגע לדרישה להודות בעובדות הרי שזו הוגשה במהלך הדיון השני ולא במועד שנקבע ולתוכנה נתייחס בהמשך. בכל הנוגע למסמכים הרי שאלו לא הומצאו ובכך יש כדי לפעול לחובת הנתבעת 2.
23. הנתבעת 2 היא בעלת המניות היחידה של הנתבעת 1 והיא גם המנהלת היחידה שלה. בין הנתבעת 2 אפשרה לפלוני לנהל את הנתבעת 1 ובין אם ניהלה אותה בעצמה לא יכול להיות ספק בדבר אחד: היותה של הנתבעת 2 בעלת מניות מאפשרת לה גישה מלאה לכל המידע אודות הנתבעת 1 ובכלל זה חשבון הבנק של הנתבעת 1, הדוחות הכספיים שלה וכל המסמכים הנוגעים לפעילות השוטפת.
24. לא ראיתי מה הרלוונטיות של תלושי השכר שהופקו לעובדי הנתבעת 1 למחלוקת בענייננו. כך גם איני משוכנע כי דוחות המע“מ שהתבקשו היו נותנים תמונה מדויקת של מצבה הכלכלי של הנתבעת 1 וגם איני משוכנע כי מתביעות שהתנהלו כנגד הנתבעת 1 ו/או מפסקי דין שניתנו כנגדה היה ניתן לקבל תמונה מדויקת. לעומת זאת, לא יכול להיות ספק כי תדפיסי חשבון ומאזנה של הנתבעת 1 הם רלוונטיים לבחינת מצבה הכלכלי של הנתבעת 1 בעת ההתקשרות מול התובעת. ואלו לא הומצאו אף שברור כי הנתבעת 2 יכולה הייתה להמציאם. אי המצאת המסמכים פועל לחובת הנתבעת 2.
25. יהנתבעת 2, והדבר מובן מאליו, אינה צריכה לסייע בידי התובעת להוכיח את התביעה. די בכך כי היא תתגונן מפני התביעה. ואולם, התגוננות בדרך של הכחשה כללית וטענה, גם אם בחלקה מוצדקת, למחדלים מצדה של התובעת בהליך ההתקשרות אינם יכולים לבוא במקום התמודדות עניינית עם הטענות. הדבר הוא פשוט: נטענה טענה כי במועד ההתקשרות ידעה הנתבעת 2 כי הנתבעת 1 לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה. הנתבעת 2 זכאית לטעון כי הטענה אינה נכונה אך כאשר היא יכולה לתמוך את הכחשתה במסמכים שיכולים היו לאשר הכחשה זו עליה לעשות כן. ההימנעות מהמצאת מסמכים שהם בוודאות בשליטתה פועלת לחובתה של הנתבעת 2 ויוצרת חזקה כי מסמכים אלו היו פועלים לחובתה של הנתבעת 2. וחזקה כזו משמעותה כי טענת התובעת לא נסתרה.
26. ועוד, דומני כי לפחות לגבי חלק מהמסמכים שהתבקשו ולגבי חלק מהבירור שביקשה התובעת לערוך ביחס למצב הכלכלי ניתן היה לקבל את המסמכים גם שלא באמצעות הנתבעת 2. כך למשל, ניתן היה להגיש בקשה לקבל את דפי החשבון ישירות מהבנק. ובנסיבות בהן הנתבעת 2 הסכימה בדיון הראשון להמציא את המסמכים יכולה התובעת הייתה לבקש צו המופנה לבנק במישרין.
27. כך גם לגבי המידע הנוגע להגבלת חשבונה של הנתבעת 1 בבנק ישראל. בדיון הראשון טענה ב“כ התובעת כי לפני אותה הגבלה חמורה של חשבונה של הנתבעת 1 בבנק ישראל מיוני 2016 ”יכול להיות שהייתה הגבלה רגילה“. אין צורך בהנחות עבודה לעניין זה. ניתן היה לבקש צו המופנה לבנק ישראל המורה על המצאת המידע המלא אודות הגבלת חשבונה של הנתבעת 1.
28. ועוד, בתצהירה טענה הגב‘ לוי כי ”חברה אינה קמה ונופלת ביום אחד אלא קיים אזור דמדומים“. תיאור זה אינו חייב להתאים לכל החברות והמציאות מוכיחה כי לעתים אירוע פתאומי עשוי לשנות מקצה לקצה את מצבה הכלכלי של חברה מסוימת. גם בעניין זה אין צורך לעסוק בהשערות. הצגת נתונים עובדתיים מלאים אודות מצבה הכלכלי של הנתבעת 1 ובעיקר אודות תזרים המזומנים שלה, שהוא נתון רלוונטי יותר לבחינת יכולתה של הנתבעת 1 לעמוד בהתחייבויות הברורות שנטלה על עצמה בעת ההתקשרות מול התובעת, הייתה יכולה לסייע בהגעה למסקנה מושכלת בעניין זה. כך למשל, אם הנתבעת 2 הייתה מצביעה על אירוע פתאומי ולא צפוי שהביא לשינוי במצבה הכלכלי של הנתבעת 1 יכול והיה ניתן לקבוע כי בעת ההתקשרות עם התובעת היה מצבה הכלכלי של הנתבעת 1 כזה שמאפשר לה להתקשר עם התובעת. דבר זה לא הוכח.
29. בס‘ 7 לכתב התביעה טענה התובעת כי מחקירה שנערכה עובר להגשת התביעה נלמד כי מצבה הפיננסי של הנתבעת לא אפשר לה לצרוך את שירותי התובעת. חקירה כאמור לא צורפה לחומר הראיות ודומני כי היה ראוי לצרף אותה אם הטענה נטענה בכתב התביעה. לטעמי לא היה שום מקום לטעון טענות שאינן נתמכות במסמכים.
30. באשר לתשובתה של הנתבעת 2 לדרישה להודות בעובדות (מוצג נ/1) דומני כי ניסוח התשובות מעיד באופן ברור על התחמקות ממתן תשובות לגופו של עניין. הרוב המוחלט של התשובות הוא ”לא לעניין“. אין ממש בתשובות אלו ובפרט בנסיבות בהן הנתבעת 2 עצמה התחייבה בדיון הראשון להמציא מסמכים הנוגעים למצבה הכלכלי של הנתבעת 1. וגם אם היא לא הייתה מתחייבת להמציא את המסמכים הרי שלנוכח הטענות בכתב התביעה וקיומה של מחלוקת ביחס לטענות אלו ברי כי העניינים אליהם נדרשה הנתבעת 2 להתייחס כאמור בדרישה להודות בעובדות הם בוודאי רלוונטיים למחלוקת.
31. מכל האמור לעיל הגעתי מסקנה כי ניתוח העובדות בענייננו, קרי הפסקת התשלומים השוטפים בסמוך לתחילת ההתקשרות, הגבלת חשבונה של הנתבעת 1 בחודש יוני 2016, קרי בסמוך מאוד גם כן לתחילת ההתקשרות בצירוף הימנעותה של הנתבעת 2 מצירוף המסמכים שנדרשו ואשר היא התחייבה להמציאם והנוגעים למצבה הכלכלי של הנתבעת 1 בעת ההתקשרות עם התובעת מביאים למסקנה, לפחות ברמה הנדרשת במשפט האזרחי, כי בעת ההתקשרות עם התובעת אכן לא הייתה הנתבעת 1 מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה העתידיות כלפי התובעת.