2. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו חלק מהנאשמים ערעורים, מי נגד גזר הדין בלבד ומי נגד הכרעת הדין, ואילו המדינה הגישה ערעור נגד קולת העונש שנגזר על חלק מהנאשמים ונגד הוראת החילוט. הבקשה לדיון נוסף עוסקת בסוגיית החילוט בלבד ומשכך, די כי אציין שהערעורים, ככל שהם נוגעים להכרעת הדין ולגזר הדין, נדחו פה אחד. עוד יצוין, כי במהלך הדיון בערעורים הגישה לשכת עורכי הדין (להלן גם: הלשכה) בקשה להצטרף להליך כידידת בית המשפט, על מנת להציג את עמדתה בכל הנוגע לסוגיית החילוט, והתאפשר לה להגיש בעניין זה טיעון בכתב. בדומה לעמדת המבקשים, עמדת הלשכה הייתה כי אין להורות על חילוט התקבולים כולם, אלא רק על הרווח שהפיק העבריין. בפסק הדין נושא הבקשה דנן, התייחס בית המשפט לשתי המחלוקות העיקריות שעלו בנוגע לסוגיית החילוט. האחת, נוגעת להגדרת הרכוש שעל חילוטו מצווה בית המשפט להורות לפי סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, ולשאלה האם רכוש זה כולל רק את הרווח שהופק כתוצאה ממצג השווא. השנייה, נוגעת לשאלה האם במסגרת שיקול הדעת הנתון לבית המשפט לחרוג מהכלל המורה על חילוט מלוא הרכוש, יש מקום להתחשב בכך שחלק מהתקבולים ניתנו בתמורה לביצוע עבודות לגיטימיות וכן בראשוניות ההעמדה לדין במקרה דנן.
3. בסוגיה הראשונה הנוגעת להיקף הגדרת "הרכוש" לפי סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, נקבע כי בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בע"פ 8312/17 ברהמי נ' מדינת ישראל (17.4.2018) (להלן: עניין ברהמי) ובע"פ 2333/07 תענך נ' מדינת ישראל (12.2.2010) (להלן: עניין תענך), לשון הסעיף מקנה לבית המשפט את הסמכות לחלט רכוש הקשור לעבירות לפי סעיפים 3 ו-4 לחוק איסור הלבנת הון, בין אם מדובר ברכוש שנעברה בו העבירה, רכוש ששימש לביצוע העבירה ורכוש שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך (סעיף 21(א)(1) לחוק), ובין אם מדובר ברכוש שהושג כשכר העבירה או כתוצאה מביצועה (סעיף 21(א)(2) לחוק). נקבע כי במקרה דנן, נופלים התקבולים בגדרה של החלופה הקבועה בסעיף 21(א)(1) לחוק איסור הלבנת הון, שכן הם "רכוש שנעברה בו העבירה", הואיל ונעשתה בהם פעולה בידיעה כי הם "רכוש אסור", בניגוד להוראת סעיף 4 לחוק. משבית המשפט המחוזי קבע כי כספי הזכייה במכרז הם כולם "רכוש אסור", שמקורו בעבירת קבלת דבר במרמה, ומשנמצא כי בוצעו בכספים פעולות בידיעה כי מדובר ברכוש אסור, נקבע כי יש לראות בכל התמורה שהתקבלה כרכוש שיש, ככלל, להורות על חילוטו מכוח סעיף 21(א)(1) לחוק. פרשנות זו למונח "רכוש", כך נקבע, עולה בקנה אחד עם שתי תכליותיו המרכזיות של הסדר החילוט – התכלית ההרתעתית שעניינה פגיעה בתמריץ הכלכלי שיש לעבריין בביצוע עבירת מקור והתכלית הקניינית שלפיה החילוט נועד "להוציא את בלעו של גזלן מפיו". בכל הנוגע לתכלית ההרתעתית, נקבע כי "קבלת עמדת הנאשמים שלפיה יש לחלט אך את הרווח הנקי שצמח להם כתוצאה ממצג השווא ... מתנגשת עם התכלית ההרתעתית ובוודאי שאין בה כדי למנוע את התמריץ לעבור עבירות מסוג זה בעתיד. לו היינו מקבלים גישה זו, היה יודע כל עבריין פוטנציאלי כי אם יבחר להציג מצג שווא לוועדת מכרזים שלפיו הצעתו הוגשה בתנאים תחרותיים ובהמשך לכך לבצע פעולות בתקבולי הזכייה במערכת הפיננסית הלגיטימית, כל שיסתכן בו לו ייתפס הוא חילוט הרווח שהפיק (אם הפיק), ואילו החלק בתקבולים בסכום העלויות שנשא בהן מובטח לו ... במידה שלא ייתפס, הרי שגם הרווח בידו, בבחינת "שיטת מצליח"" (עמ' 102 לפסק הדין).