8. המשיבה סבורה מצידה כי בפסק הדין לא נקבעה כל הלכה חדשה וכי משכך לא קמה עילה להורות על קיומו של דיון נוסף. לשיטתה, בית המשפט אך יישם את העקרונות שנקבעו בפסיקה בסוגיית החילוט, והחיל אותם במקרה הפרטני שבפניו. עוד נטען כי טענות המבקשים הן ערעוריות באופיין ומסתכמות בטענה כי יש להעדיף את פרשנותו של בית המשפט המחוזי על פני פרשנותו של בית המשפט העליון. ואולם, כך נטען, הדיון הנוסף לא נועד לבירור טענות כאלה. עוד נטען כי בניגוד לטענת המבקשים, עוד מתחילת שנות ה-2000 נדונו והוכרעו פרשות שונות שבהן בוצעו עבירות הלבנת הון שמקורן בעבירת המרמה ועל כן, אין כל חידוש במקרה דנן, אף אם ברקע הדברים במקרה זה בוצעו עבירות של הסדר כובל בנסיבות מחמירות. על כן, לטענת המשיבה, אין כל קושי בקביעת בית המשפט כי כלל תקבולי המכרז – שהתקבלו במרמה – הינם רכוש אסור אשר פעולות בו עולות כדי עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון (סעיף 3, במקרים שבהם הפעולות בוצעו בליווי אמצעי הסוואה והסתרה וסעיף 4 ביתר המקרים). עוד נטען כי השיקולים שיש להתחשב בהם בעת קביעת היקפו של הרכוש שהוא בר חילוט לפי סעיף 21(א) לחוק, הם אותם שיקולים שנשקלים לצורך קביעת היקף הרכוש האסור לפי סעיפים 3 ו-4 שבו. לגישת המשיבה, הקביעות בפסק הדין עולות בקנה אחד עם החלטות קודמות של בית המשפט העליון אשר ניתנו בדן יחיד (בכל הנוגע לחילוט זמני) וכן עם פסק דין נוסף שניתן בהרכב שלושה לאחר מתן פסק הדין מושא הבקשה דנן (ע"פ 3725/19 מדינת ישראל נ' זידאן (27.1.2020)), בו נקבע כי על בית המשפט להורות על חילוט רכוש בשווי הרכוש שנעברה בו עבירת הלבנת ההון. לפיכך, סבורה המשיבה שהקביעה כי הרכוש שהוא בר חילוט הוא רכוש "ברוטו" ולא "נטו", אינה מהווה הלכה חדשה, וודאי לא כזו המצדיקה קיומו של דיון נוסף בה.
עוד מציינת המשיבה כי טענת המבקשים בדבר השלכתו של פסק הדין על החילוט הזמני טרם הרשעת החשוד, היא כוללנית וממילא היא אינה חלה כל אימת שחקירה מלווה בתפיסת רכוש, אלא רק באותם מקרים שבהם קיים חשד לביצוען של עבירות הלבנת הון ואף זאת – רק באותם המקרים שבהם קיים פער בין הרווח להיקף התקבולים שהתקבל. על כן, סבורה המשיבה כי אין ממש בטענה לפיה ההלכה מערערת עקרונות יסוד של המשפט הפלילי או פוגעת פגיעה בלתי מידתית בזכויות חוקתיות. בהקשר זה הפנתה המשיבה לדו"ח סיכום הפעילות של פרקליטות המדינה לשנת 2018, ממנו עולה כי בממוצע, היקף החילוט שעליו מורות הערכאות עומד על כ-85% מהרכוש שחילוטו התבקש על ידי הפרקליטות ועל כ-75% מהרכוש שנתפס. לשיטת המשיבה, יש בכך כדי לקעקע את טענת המבקשים לפיה מדובר בפגיעה בלתי מידתית. אשר לבקשת הלשכה להצטרף להליך, סבורה המשיבה כי אין די בכך שהלשכה היא בעלת ידע בהליך, וכי במקרה דנן אין בעמדתה כדי לתרום לסוגיה העומדת להכרעה ועל כן יש לדחותה.
9. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי בקשה לקיים דיון נוסף תתקבל מקום שבו נפסקה הלכה חדשה וקשה או מקום שבו נפסקה הלכה הסותרת הלכות קודמות של בית משפט זה. לא שוכנעתי כי המקרה דנן עומד בתנאים אלה. בפסק הדין נדונה השאלה האם יש להתחשב בהוצאות "לגיטימיות" ובהן תשלומי מסים בעת קביעת היקף הרכוש שהינו בר חילוט לפי סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון. עיקר הדיון, כפי שאף ציין השופט ע' פוגלמן (בעמ' 110 לפסק הדין), התמקד בשאלת הפרשנות הראויה של המונח "רכוש" בסעיף 21(א) לחוק. בית המשפט בחן את לשון ההוראה שבסעיף 21(א) לחוק ואת תכליתו, בהתאם להלכות הנוהגות עימנו באשר לפרשנות חקיקה, וקבע כי אלה מובילות למסקנה חד משמעית לפיה יש לכלול במסגרת הרכוש שהינו בר חילוט את כלל הרכוש שנעברה בו העבירה, ולא רק את הרווח שהשיג העבריין בשל כך. קביעה זו אף אם יש בה חידוש מסוים, היא לכל היותר פיתוח הלכתי שאינו עולה כדי הלכה חדשה המצדיקה דיון נוסף בה (דנ"פ 5212/19 גבר נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (24.11.2019). זאת בייחוד בהינתן העובדה שהיא עולה בקנה אחד עם החלטות קודמות של בית משפט זה. כך, בעניין תענך נדחתה הטענה כי יש להתחשב בתקבולים שקיבל אחד המערערים שם בגין עבודה שבוצעה על ידו כדין ואין להורות על חילוטם (עניין תענך, פסקה 265). גם בע"פ 4980/07 כהן נ' מדינת ישראל (4.11.2010) נקבע כי יש לראות בתקבולים כולם "רכוש אסור" וכפועל היוצא מכך ניתן לחלטם במלואם (שם, בפסקה 37). באותם מקרים נדונה אמנם עבירת הלבנת הון לפי סעיף 3(א) לחוק, אך הוראת סעיף 21(א) אינה מבחינה בין עבירה לפי סעיף 3 ובין עבירה לפי סעיף 4 לחוק, שכן הבחנה זו אינה רלבנטית לקביעת היקף הרכוש שהוא בר חילוט. טענת המבקשים כי הקביעה בפסק הדין לפיה אין להתחשב בתשלום המסים ששולמו סותרת את אשר נקבע בעניין תענך, אינה מקובלת עלי. כפי שצוין בפסק הדין נושא הבקשה, בעניין תענך חולט הכסף לאחר הפחתת תשלומי המסים הואיל וזה היה הסכום שהופקד בחשבונות הבנק של המערערים ובו נעברו העבירות לפי חוק איסור הלבנת הון. אך כפי שנפסק אין בעניין תענך "כל קביעה עקרונית מפורשת שלפיה יש להפחית מסכום החילוט תשלומים שהועברו לרשויות המס" (עמ' 106 לפסק הדין). כמו כן, אין בידי לקבל את הטענה כי האמור בפסק הדין נושא הבקשה סותר את אשר נקבע על ידי השופט י' עמית בעניין ברהמי. כפי שציינה המשיבה בתגובתה, באותו עניין כלל לא הופקדו תקבולי העבירה בחשבון הבנק של העבריין ומשכך לא התקבל "רכוש אסור" במסגרת עבירת המקור. בענייננו, לעומת זאת, תקבולי המכרזים הועברו לחשבונות המבקשים ואף נעשה בהם שימוש.
אשר לטענות המבקשים בדבר התכליות העומדות בבסיס כלי החילוט. נראה כי המבקשים קוראים בפסק הדין את מה שאין בו. תכליות החילוט כפי שפורטו בפסק הדין כבר פורטו בעבר בפסיקה ועל פיה בבסיס החילוט עומדת תכלית הרתעתית, שעניינה "פגיעה בתמריץ העיקרי שיש לעבריין בביצוע עבירת המקור, הוא התמריץ הכלכלי" וכן תכלית קניינית לפיה "החילוט נועד להוציא את בלעו של גזלן מפיו". בית המשפט הוסיף וסקר תכליות נוספות – התכלית ה"מעין עונשית", והתכלית המניעתית – אשר אף לגביהן הובעה בעבר העמדה כי הן עומדות בבסיס ההסדר. הנה כי כן, סקירת תכליות החילוט שבפסק הדין אין בה משום חידוש, והיא עולה בקנה אחד עם קביעותיו של בית המשפט בשורה ארוכה של פסקי דין (ראו ההפניות בעמ' 102-101 לפסק הדין). הטענה הנוספת שהעלו המבקשים ולפיה בפסק הדין אוחדו התכלית ההרתעתית וזו ה"מעין עונשית", אין בה ממש. כמתואר לעיל, בית המשפט קבע כי הגדרת מלוא תקבולי הזכייה במכרז כסכום בר חילוט, עולה בקנה אחד עם שתי התכליות המרכזיות של החילוט שפורטו לעיל, בעוד שעמדת המבקשים לפיה יש לחלט את הרווח הנקי בלבד סותרת תכליות אלה. קביעה זו אך מיישמת על המקרה הנדון את עקרונות החילוט שנקבעו בפסיקה והיא אינה מצדיקה דיון נוסף.
10. טענה נוספת אשר זכתה להתייחסות מצומצמת בלבד מצד המבקשים (פסקאות 189-186 לבקשה) אך עמדה במוקד טענות הלשכה, היא הטענה כי יש להתחשב בהוצאות לגיטימיות ובתשלומי מסים כנימוקים מיוחדים להפחתה או לביטול החילוט. סוגיה זו אינה מצדיקה דיון נוסף במקרה דנן נוכח העובדה שבית המשפט ציין מפורשות בפסק הדין כי "פרשנות התיבה שעניינה נימוקים מיוחדים להימנעות מחילוט לא הוגבלה בפסיקתנו לרשימה סגורה של מקרים וכטבעה של הפסיקה זו יוצקת לה תוכן ומגבשת את גבולותיה ממקרה למקרה" (עמ' 108 לפסק הדין). לפיכך, העובדה כי במקרה דנן שלל בית המשפט את ההתחשבות בהוצאות במסגרת של נימוקים מיוחדים אינה שוללת את שיקול דעתו של המותב היושב בדין לבחון אם בנסיבותיו הפרטניות של מקרה אחר תתאפשר התחשבות בשיקולים אלה, ככל שהם עולים בקנה אחד עם תכליות הסדר החילוט ובאים בגדר "נימוקים מיוחדים", כמשמעותם בסעיף 21(א) לחוק. ולבסוף, העובדה שפסק הדין ניתן פה אחד נושאת אף היא משקל לדחיית את הבקשה (דנ"פ 4566/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (2.1.2020)).
אשר על כן, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, כ"ה בסיון התש"ף (17.6.2020).
ה נ ש י א ה