פסק דין
לפניי תביעתן של התובעות 1 ו- 2 לתשלום סך של 59,585 ₪ בגין סחורה שנמסרה לנתבעת לשם מכירתה ואשר לא הושבה לתובעות בעת סיום ההתקשרות שבין הצדדים.
דין התובענה להתקבל בחלקה מהנימוקים שיפורטו להלן.
מכוח סמכותי על פי דין אני מורה על תיקון טעויות הסופר הבאות שנפלו בפרוטוקול הדיון:
בעמ' 7, שורה 18 במקום "נכנסה" יש לרשום "נקנסה".
בעמ' 8, שורה 26 במקום "חשוב" יש לרשום "חושב".
בעמ' 11, שורה 14 במקום "מוחזרת" יש לרשום "מוחזקת".
העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה
1. התובעות 1 ו- 2 (להלן: "התובעות") הן חברות בע"מ שעיסוקן בייצור ושיווק של תבלינים ומוצרי אפיה.
2. הנתבעת הינה חברה בע"מ אשר מפעילה רשת שיווק קמעונאית למכירת מוצרי מזון ולה סניפים בפזורה ארצית.
3. בכתב התביעה טענו התובעות כי ביום 01.01.2014 התקשרו עם הנתבעת בהסכם למכירת תבלינים ומוצרי אפיה (להלן ביחד: "המוצרים" ו/או "הסחורה"). ההסכמה בין הצדדים הייתה לתשלום על פי מכר בפועל, קרי הנתבעת משלם לתובעות לא לפי החשבוניות שהפיקו התובעות (דומני כי יש טעות סופר לעניין זה בס' 7 לכתב התביעה) אלא על פי הסחורה שנמכרה בפועל. התובעות טענו כי עד ליום 17.06.2015 עמדו הן בכל התחייבויותיהן כלפי הנתבעת. התובעות טענו כי הנתבעת עשתה דין לעצמה "ולא שילמה ו/או החזירה לתובעות את אשר מגיע לה".
4. עוד טענו התובעות כי לימים נתגלעה בינן לבין הנתבעת מחלוקת שעה שהנתבעת ביקשה כי החשבוניות תופקנה על פי דוחות המכר ולא על פי הסחורה שסופקה לנתבעת. התובעות פירטו בכתב התביעה את ההתכתבות מול הנתבעת. התובעות טענו כי משהסתיימה ההתקשרות הגיעו נציגיהן לסניפי הנתבעת על מנת לאסוף את הסחורה שלא נמכרה "אולם, לא הייתה כל סחורה לאסוף". התובעות טענו כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב עת לא השיבה לה את הסחורה שלא נמכרה ואשר אין מחלוקת כי סופקה לנתבעת. התובעות התייחסו לשם הדוגמא לתעודות משלוח אשר נבדקו ואושרו ע"י הנתבעת (ס' 21-22 לכתב התביעה). התובעות טענו כי הנתבעת פעלה חוסר תום לב והפרה את ההסכם עימן בכך שלא שילמה עבור הסחורה שלא הושבה להן. התובעות טענו כי פעולה זו של הנתבעת מהווה גם עשיית עושר ולא במשפט.
5. הנתבעת הגישה כתב הגנה ולא הכחישה כי ההסכמה בין הצדדים הייתה לתשלום עבור סחורה שנמכרה בפועל. הנתבעת טענה כי התובעות סיפקו סחורה לסניפי הנתבעת בהתאם לשיקול דעתן ומבלי שהנתבעת "נתנה דעתה לעניין כמויות הסחורה" (ס' 7 לכתב ההגנה). הנתבעת טענה כי במועד קבלת הסחורה חתמה על תעודות משלוח "על מנת לאשר את קבלת הסחורה בלבד, אך לא לצרכי התחשבנות". הנתבעת הדגישה כי בהתחשב באופי ההתקשרות בין הצדדים (תשלום לפי מכר בפועל) אין מבחינת הנתבעת כל משמעות "לכמות הסחורות אותן בוחר הספק (ובעניין זה התובעות) לספק לסניפים השונים".
6. הנתבעת טענה כי התובעות פעלו בניגוד להסכם והפיקו חשבוניות שלא על פי דוחות המכר אלא ע"פ נתוני אספקה נטענים "שלא נבדקו ולא אושרו ע"י הנתבעת" וסירבו לבקשת הנתבעת להפיק חשבוניות לפי דוחות המכר שהועברו לה. הנתבעת שבה והדגישה בכתב ההגנה כי התשלום לתובעות הינו בהתאם לסחורה שנמכרה בפועל. עוד טענה הנתבעת כי עם סיום ההתקשרות ביקשה מהתובעות "מספר רב של פעמים להגיע לסניפי הנתבעת ולאסוף את הסחורות..." וטענה כי למיטב ידיעתה נציגי התובעות אכן הגיעו ואספו את הסחורות "אך מאחר וההתקשרות הינה ע"פ דו"ח מכר, הרי שאין לנתבעת כל תיעוד בדבר הסחורות שנאספו מסניפיה". הנתבעת טענה כי קיימה את כל התחייבויותיה כלפי התובעות וביקשה לדחות את התביעה.
7. התובעות הגישו כתב תשובה וטענו כי ההתקשרות בין הצדדים ולפיה "ההתחשבנות תבוצע על פי מכר הינו לניסיון של 3 חודשים בלבד" וכי לאחר תקופה זו "ההתקשרות בין הצדדים הינה לפי דוחות אספקה ולא עפ"י דוחות מכר של הצדדים". עוד טענו התובעות כי גם אם יש ממש בהגנת הנתבעת הרי שהיה על הנתבעת להשיב לה את הסחורה שלא נמכרה ומשלא הושבה הסחורה על הנתבעת לשלם את תמורתה "בין אם מכרו את הסחורה לצדדי ג' ובין אם לאו". התובעות טענו כי לנתבעת "הייתה שליטה על כמות הסחורה הנכנסת" (ס' 11 לכתב התשובה). התובעות הכחישו את טענות הנתבעת ולפיה נציגיהן אספו את הסחורה שנותרה אצל הנתבעת לאחר סיום ההתקשרות וטענו כי "לא הייתה כל סחורה לאסוף".
8. קבעתי את התיק לישיבה מקדמית. בדיון טענו הצדדים לגופו של עניין. נציג הנתבעת טען כי "היו אנשים מטעם התובעות שנכנסו לסניפים שלנו והעבירו סחורה מסניף לסניף, אנו לא אומרים להם מה לעשות. לא נשארה אצלי סחורה....התובעות הן זכייניות על המדפים אצלנו". נציג התובעות טען כי "הסחורה עליה לא שולם לא הוחזרה לנו והחובה על הנתבעת להחזיר. אסור לי לקחת בעצמי חזרה את הסחורה של נמכרה". ב"כ הצדדים הסכימו כי הנתבעת תמסור לתובעות דו"ח מכר לתקופה שמיום 01.01.2014 ועד ליום 20.06.2018. קבעתי את התיק לשמיעת הראיות ונקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית.
9. התובעות הגישו תצהיר של מר אברהם מימון שהוא מנכ"ל התובעות. לתצהירו של מר מימון צורפו דו"חות המכר שנשלחו ע"י הנתבעת כפי שהוסכם בדיון. הנתבעת הגישה תצהירים של ארבעה עדים מטעמה, לרבות מר מנחם כרמל שהוא הבעלים של הנתבעת. בדיון נחקרו המצהירים. בתום הדיון ביקשו ב"כ הצדדים לסכם את טענותיהם בכתב וכך נעשה.
10. המחלוקת בין הצדדים נוגעת בעיקרה לשאלה מי אחראי, מעת שהסתיימה ההתקשרות, על הסחורה שסופקה לנתבעת ולא נמכרה על ידה ולשאלה האם תנאי ההסכם שבין הצדדים שונו לאחר אותם שלושה חודשי ניסיון. כמו כן קיימת מחלוקת ביחס להגעתם של נציגי התובעות לסניפי הנתבעת על מנת לאסוף את הסחורה שנותרה בסניפי הנתבעת עם סיום ההתקשרות.
דיון והכרעה
טענתה של התובעת כי אופי ההתקשרות שבין הצדדים שונה לאחר שלושה חודשי ניסיון
11. אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 01.01.2014 אישרה הנתבעת את המחירון שהומצא לה ע"י התובעות. ביחס למחירון בוצעו שני שינויים עיקריים: האחד, נמחקו חלק מהמוצרים לגביהם הנתבעת כבר התקשרה עם ספקים אחרים והשני, הוסכם על הנחה מסחרית של 12% במקום הנחה של 9% המצוינת במחירון. בעמ' 3 של ההסכם מופיע מלל נוסף בכתב יד ולגבי מלל זה מוסכם כי הוא משקף את המוסכם בין הצדדים במועד ההתקשרות, קרי ביום 01.01.2014.
12. אין מחלוקת כי ההסכמה בין הצדדים הייתה כי הנתבעת תשלם את תמורת הסחורה שנמכרה בלבד ובעניין זה מצוין בהסכם כי "התחשבנות לתשלום לפי דו"ח מכר".
13. בכתב התשובה טענו התובעות כי הסכמה זו הייתה תקפה לשלושת חודשי הניסיון כפי שצוין בהסכם ואילו לאחר תקופה זו "ההתקשרות בין הצדדים הינה לפי דוחות אספקה ולא עפ"י דוחות מכר של הצדדים". טענה זו נדחית.
ראשית, אף שבמקרים רבים כתב תשובה מספק תמונה מלאה יותר ביחס למחלוקת בין הצדדים הרי שבכתב תשובה בוודאי אינו המקום לטעון טענות עובדתיות חדשות. כתב תשובה נועד להבהיר דברים שעשויים להיות לא ברורים לאחר קריאת כתב ההגנה. הוא לא נועד לצייר תמונה עובדתית שונה שאין לה שום זכר בכתב התביעה.
שנית, בחקירתו נשאל מר מימון האם בשלב מסוים "ההתקשרות עברה למכר רגיל". מר מימון השיב בפשטות ואופן חד משמעי "ממש לא. אמרנו שנעשה ניסיון של שלושה חודשים. לא עברנו למכר רגיל". די בעדות זו כדי לשלול את טענת התובעות ביחס לשינוי אופי ההתקשרות בין הצדדים. טוב היה אם התובעות היו מביאות בפני באי כוחן את הגרסה המדויקת כבר בשלב של הגשת כתב התביעה.
14. כך או אחרת, נראה כי הניסיון שנזכר בהסכם הינו ניסיון ביחס לעצם ההתקשרות ולא באשר לאופי ההתקשרות. המסקנה הינה אפוא כי ביחס לכלל התקופה, קרי מיום 01.01.2014 ועד לסיום ההתקשרות, ההתקשרות בין הצדדים הינה כזו לפיה על הנתבעת לשלם רק עבור סחורה שנמכרה. לעניין זה ראו עדותו של מר מימון ולפיה "אני מספק סחורה והלקוח משלם על מה שהוא מוכר בלבד".
15. בהקשר זה סבורני כי הוכח די הצורך כי שעה שצוין בהסכם המונח "דו"ח מכר", מונח שגם נזכר בכתבי הטענות ובחקירות העדים, הכוונה הינה לדו"ח שמפיקה הנתבעת עצמה ולא לדו"חות מכר שמפיקים הצדדים שניהם כפי שאולי ניתן ללמוד מהאמור בס' 4 לכתב התשובה. מי שמוכר את הסחורה היא הנתבעת ובנסיבות אלו היא זו שמפיקה את דו"ח המכר.
קבלת הסחורה אצל הנתבעת
16. בכל הנוגע לקבלת הסחורה ורישומה טענתה העיקרית של התבעת הינה כי "מאחר ומדובר בהתקשרות ע"פ דוחות מכר, הרי שהנתבעת לא נדרשה ולא נתנה דעתה לעניין כמויות הסחורות אשר כאמור סופקו בהתאם לשיקול דעתן של התובעות בלבד" (ס' 7 לכתב ההגנה). עוד טענה הנתבעת כי בהתקשרות ע"פ דו"ח מכר, כפי שהתקיים בין הצדדים, אין כל משמעות לכמות הסחורות אותן בוחר הספק לספק לסניפים השונים (ס' 9 לכתב ההגנה). עוד טענה הנתבעת כי נתוני האספקה לא נבדקו ולא אושרו על ידה (ס' 11). בדיון הראשון טען ב"כ הנתבעת כי כמות הסחורה שסופקה אינה מעניינה של הנתבעת לנוכח אופי ההתקשרות שבין הצדדים. טענות אלו של הנתבעת נכונות בחלקן בלבד והנתבעת אינה דקת פורתא ביחס למצג שניסתה להציג.
17. ניכר בשני העדים המרכזיים, מר מימון מחד ומר כרמל מאידך, כי שני אלו הם סוחרים ותיקים ויש להם ידע רב בהלכות מסחר. על רקע זה דומני כי ההתייחסות הספציפית בהסכם ולפיה "החשבוניות או ת.מ. (תעודות משלוח – א.ה.) יוקלדו באופן מידי כמו ספק רגיל" מעידה בבירור כי אין ממש במצג אותו ניסתה הנתבעת להציג בכתבי הטעות ולפיה היא אדישה לחלוטין לשלב בו מתקבלת הסחורה בסניפיה. מקובלת עליי טענתה של הנתבעת ולפיה התובעות הן שבחרו מה ומתי לספק ולאיזה סניף של הנתבעת (וביטוי לעניין זה מופיע בס' 5 להסכם) (ראו לעניין זה עדותו של מר מימון בעמ' 4) אך בכל הנוגע לקבלת הסחורה אצל הנתבעת טענתה של הנתבעת נדחית לא רק בשל פרשנותו הסבירה של ההסכם אלא גם בשל התנהגותה של הנתבעת לאורך התקופה.
18. הראיות שהוגשו מעידות כי ברוב המכריע של המקרים בעת קבלת הסחורה נחתמו על ידה תעודות המשלוח שהוכנו ע"י התובעות או תעודות הכניסה שהופקו ע"י הנתבעת עצמה. ברוב המכריע של המקרים מוטבעת חותמת הסניף הרלוונטי על תעודת המשלוח או על תעודת הכניסה. במקרים בודדים בלבד ישנה חתימה בלבד (ראו למש תעודת כניסה מס' 2822770 מיום 25.08.2014).
19. באשר לנוסח החותמת הרי שעיון בראיות שהוגשו מעיד כי נעשה שימוש בשני סוגים של חותמות (ויובהר כי לכל סניף יש חותמת משל עצמו ולא מדובר בחותמת כללית של הנתבעת): האחת בה מצוין "נתקבל ללא הקלדה תשלום יינתן לפריטים המאושרים ע"פ תעודת הקלדה של בר-כל" והשנייה, פשוטה יותר, ובה מצוין "נתקבל בתאריך_____". בכל חותמת יש מקום לציון שמו של המקבל ולחתימתו.
עיון בראיות עיד בבירור כי הצדדים שניהם לא הקפידו על רישום שמו של המקבל אך עניין זה נזקף לחובתה של הנתבעת שהרי עובדיה השונים הם שקיבלו את הסחורה.
20. זאת ועוד, העובדה כי נעשה שימוש בחותמת בה מצוין כי הסחורה התקבלה ללא הקלדה פועלת גם היא לחובת הנתבעת שהרי ההסכם בין הצדדים קובע באופן מפורש כי החשבוניות או תעודות המשלוח "יוקלדו באופן מידי כמו ספק רגיל". החובה להקליד את הסחורה שהתקבלה היא חובתה של הנתבעת ולא חובתן של התובעות.
בכל מקרה, שעה שקיימת חותמת או חתימה על תעודת כניסה שהיא מסמך המופק ע"י הנתבעת עצמה בוודאי שלא מתעורר כל קושי ביחס לאי ההקלדה שהרי תעודת הכניסה מוכנת ע"י הנתבעת עצמה וניתן להניח בוודאות, או לפחות בהסתברות גבוהה, כי זו מוכנת על יסוד הסחורה המסופקת בעת הכנתה ולא מתוך דמיון של מכין תעודת הכניסה. אמנם השימוש בתבלינים ובחומרי אפייה הוא כיד הדמיון הטובה, דמיון שמונגש לצופה באמצעות אינספור תוכניות טלוויזיה וכיוצא בזה, אך הכנת תעודת כניסה אינה נעשית על סמך דמיון.
21. בחקירתו נשאל מר כרמל ביחס לס' 20.4 לכתב ההגנה (שעניינו איסוף הסחורה חזרה) ובתשובתו הוא התייחס גם לשלב קבלת הסחורה אצל הנתבעת. מר כרמל העיד כי "אנחנו לא סידרנו אותה, לא הכנסנו ולא הוצאנו. היו אנשים שלהם והם עשו הכל לבד. לקחו מסניף לסניף, הכניסו איפה שהם רוצים...". דומני כי תשובה זו אינה מדויקת בלשון המעטה. גם אם נניח כי התובעות הן שסידרו את הסחורה על מדפי הסניפים וגם אם נניח כי התובעות היו זכאיות להעביר סחורה מסניף לסניף ואף לקחת סחורה חזרה ברי כי אין היתכנות לטענה כי אין לנתבעת יד ורגל בקבלת הסחורה.
הנתבעת היא שהכינה תעודות כניסה והיא זו שחתמה על תעודות משלוח ברוב המכריע של המקרים (זולת מקרים בודדים אליהם התייחס מר מימון בתצהירו) והיא בוודאי ידעה והייתה מעורבת באופן מעשי בקבלת הסחורה. קשה גם להניח כי עובדתי התובעות פשוט הגיעו לסניפים והניחו סחורה על מדפים אף אם אלו יועדו עבורם. תרחיש כאמור לא הוכח ע"י הנתבעת ודומני כי הוא גם לא סביר כלל. סחורה, על פי רוב, אינה מוכנסת לסניף, דרך הדלת הראשית אלא עוברת דרך המחסן ונערך לגביה רישום כפי שנעשה בענייננו וכפי שגם מתחייב מהוראות ההסכם.
22. בחקירתו העיד מר כרמל כי "האנשים של התובעות סידרו את הסחורה...והם הביאו אותה לסניף והם יכולים גם להיכנס מהכניסה הראשית".
יכולים? כן. קרה בפועל? דומני שלא ובכל מקרה לא הוכח.
יתירה מזו, יש להבחין כמובן בין סדרנים שאכן יכולים להיכנס מהכניסה הראשית לבין מי שמספק בפועל את הסחורה. בכל מקרה, הרוב המכריע של הסחורה שסיפקו התובעות עברה תהליך של רישום, הן אצל התובעות והן אצל הנתבעת וזאת על בסיס תעודות המשלוח ותעודות הכניסה.
23. בחקירתו נשאל מר כרמל ביחס לטענה כי התובעות העבירו סחורה מסניף לסניף והוא השיב כי אף שהדבר אינו רשום בכתב ההגנה "זה מה שקרה ואי אפשר לשנות את העובדות". גישה זו היא כמובן אפשרית ואם מוכחות עובדות ברי כי הדבר מצדיק, במקרים המתאימים, סטייה מכתבי הטענות. ענייננו אינו כזה. הטענה להעברת סחורה מסניף לסניף לא הוכחה ובכל מקרה היא אינה דרושה להכרעה בענייננו שכן הסחורה בכללותה סופקה לנתבעת והיריבות היא בין הנתבעת, על שלל סניפיה, לבין התובעות ואין טענה ליריבות מול סניף ספציפי.
24. ואם לא די בכך הרי בתחילת חקירתו העיד מר כרמל, שהותיר עליי רושם של אדם הגון באופן כללי, כי "אני מעורה בכל הנושא הזה...דיברתי עם מי שהייתי צריך לדבר עם המנהלים...יש אפשרות לראות גם במחשבים. ביקרתי בסניפים ודיברתי עם אנשים". לעומת זאת, כאשר נשאל מר כרמל האם כאשר נכנסת סחורה לעסק הוא מוציא תעודת כניסה הוא השיב תשובה שהיא לא פחות ממדהימה, או אולי מפתיעה היא הגדרה טובה יותר, ולפיה "לא. מה זה תעודת כניסה? אני מקליד...אני לא יודע מה זה תעודת כניסה".
בכל הכבוד הראוי, התובעות לא חסו על העצים מהם מיוצר נייר והגישו עשרות רבות של תעודות כניסה. לכל הפחות היה ראוי כי מר כרמל יעיין בתעודות הכניסה או בחלקן (וכולן הוגשו הן במסגרת כתב התביעה והן במסגרת תצהיר העדות הראשית של מר מימון).
חרף מהימנותו באופן כללי של מר כרמל דומני כי תשובתו מעוררת קושי ביחס לטענה כי הוא מעורה בנושא כפי שהעיד בתחילת חקירתו. ודוקו, דווקא תשובתו של מר כרמל ביחס לתעודות המשלוח ולפיה "בדקתי מלמעלה" היא תשובה מהימנה מאוד והיא מתיישבת עם תשובתו קודם לכן ולפיה "המחשב עושה את הכל. יש אנשים שזה תפקידם". כמובן שיש קושי של ממש לחקור מחשבים. אנשים בשר ודם הם אלו שנחקרים ואם מר כרמל אינו יודע להעיד מידיעה אישית לפחות על הנוהל הרלוונטי של הכנת תעודת כניסה היה על הנתבעת להעיד עדים אחרים מטעמה לעיין זה.
25. עוד העיד בחקירתו מר כרמל כי "התובעות יכולות לספק לנו סחורה גם שאנחנו לא יודעים על זה והם ביצעו את זה". טענה זו לא הוכחה והיא נדחית. מעבר לכך הטענה גם לא נשמעת סבירה כלל. לא הוכח כי הלכות המסחר אצל התובעות הן רשלניות במידה כזו שהן תספקנה סחורה ללא שום רישום. מדובר בפעולה לא סבירה גם למי שאין לו ניסיון של 43 שנה בתחום כפי שהעיד מר מימון על עצמו בחקירתו.
26. בחקירותיהם נשאלו עדי הנתבעת שאלות רבות ביחס לחובה לנהל ספר תנועות מלאי וספר כניסת טובין כפי שמתחייב מס' 13 ו- 14 להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), תשל"ג – 1973. בחקירתו העיד מר כרמל כי לא ביצע רישום כנדרש "מפני שזו לא סחורה שלי ולא עברה דרכי ואני לא אחראי עליה והיא לא שלי. גם מר שנרשם נרשם בהסתייגות. זה לא הטובין שלי ולכן אני לא צריך לרשום ואני לא יודע מה אתה מכניס". לא מצאתי בהוראות מס הכנסה הבחנה בין מלאי שבמהותו שייך לנישום לבין מלאי ששייך לצד שלישי כפי שקורה בעסקה כפי ענייננו ולמעשה בס' 1 להוראות מס הכנסה אין כלל הגדרה של המונח "מלאי".
בנסיבות אלו סבורני כי ראוי לפרש את הוראות מס הכנסה בפרשנות סבירה התואמת את ההיגיון ואת השכל הישר. ודומני כי אין צורך להפליג למחוזות רחוקים בעניין זה שהרי הנתבעת עצמה הכינה כאמור תעודות כניסה וחתמה על תעודות משלוח וברי כי בנסיבות אלו הנתבעת גילתה את דעתה כי רישום הסחורה המתקבלת אצלה הינו רישום בעל משמעות ולא דבר שאין לו משמעות כפי שניסתה להציג בכתבי הטענות.
27. ודוקו, בחקירתו נשאל מר כרמל ביחס למצב בו מבוצעת במחסני הנתבעת ביקורת של מס הכנסה וכיצד יבחין במצב כזה בין סחורה שהיא שלו במהותה לבין סחורה ששייכת לצד שלישי כפי שקורה בעסקה כפי ענייננו והוא השיב "יש לנו הנהלת חשבונות מסודרת. הם יכולים לדעת לפי סוג הסחורה מה שייך לנו ומה שייך לספקים". ניתן להניח כמובן כי לנתבעת יש הנהלת חשבונות מסודרת אולם ברי כי דווקא תשובה זו ממחישה היטב מדוע אין כל היגיון בטענה כי אין לנתבעת יד לרגל בקבלת הסחורה. שום הנהלת חשבונות, מסודרת ככל שתהיה, לא תוכל לספק נתונים רלוונטיים מבלי שהנתונים יירשמו. והנתונים אכן נרשמו, הן אצל התובעות והן אצל הנתבעת.
28. בחקירתו העיד מר שמרלר, מבקר הנתבעת, כי אינו מכיר את הוראות מס הכנסה. בנסיבות אלו יש קושי לייחס את תשובתו לפיה בספר המלאי יש לרשום רק סחורה שנרכשה לחובה לנהל ספר תנועות מלאי וכניסת טובין כפי שמחייבות הוראות מס הכנסה. מכל מקום, גם את התשובה "מלאי שנרכש וקיים בחנות" ניתן לפרש כך שהיא מתייחסת הן למלאי שנרכש והן למלאי הקיים בחנות, קרי שתי קטגוריות שונות. ואם זו הפרשנות, והיא פרשנות שהיא לכל הפחות פרשנות אפשרית, ברי כי ספר המלאי אמור לכלול גם את הסחורה שסיפקו התובעות לנתבעת.
29. בחקירתה העידה הגב' הבר, שמשמשת כמנהלת חשבונות אצל הנתבעת, ביחס לקבלת הסחורה. בכל הכבוד הראוי, לא מצאתי לסמוך כלל על עדותה של העדה האמורה. הגב' הבר העידה כי "הסחורה נכנסת למחסן בלי שום תיעוד". לא היה כמובן כל פסול בכך כי גם הגב' הבר תעיין בראיות שהגישו התובעות. איני סבור כי יש ממש בהבחנה שעשתה הגב' הבר בין מחסנאי שיודע כי מדובר בעסקת קונסיגנציה לבין מחסנאי שלא.
ניתן להניח כי הנתבעת, שמפעילה סניפים רבים, אינה מנהלת את רישומיה רק על סמך ידיעותיהם האקראיות של עובדיה. ניתן להניח, וזאת מה שאירע בפועל, כי נוהל העבודה אצל הנתבעת הוא כזה כי כל סחורה שמתקבלת, בין בעסקה רגילה ובין בעסקת קונסיגנציה, עוברת תהליך של רישום בספרי הנתבעת, בין אם על בסיס תעודות המשלוח ובין אם על בסיס תעודת הכניסה.
30. עוד נשאלה הגב' הבר ביחס לבדיקת סוג הסחורה במועד קבלתה, קרי האם מדובר בעסקה רגילה או שמא בעסקת קונסיגנציה, והיא השיבה "לא יודעת ולא משנה לי. או שהקלידו או שלא הקלידו". בכל הכבוד הראוי, תשובה זו לאו תשובה היא.
עד מגיע לבית המשפט על מנת ליתן תשובות. "או שהקלידו או שלא הקלידו" אינה תשובה. היא שתי תשובות. למרבה המזל אין צורך לנחש למה התכוונה העדה שכן חתימותיה של הנתבעת על תעודות המשלוח ועל תעודות הכניסה שהיא עצמה הכינה מעידות בבירור כי הנתבעת ייחסה חשיבות וניהלה רישום ביחס לסחורה שהתקבלה.
31. כך או אחרת, הגב' הבר סיכמה את עדותה בכך שהעידה כי "אני גם לא יודעת איך הסחורה נרשמת אלא במישור העקרוני". מרבית המחלוקות המובאות להכרעתה של הערכאה הדיונית הן מחלוקות מעשיות ולא עקרוניות. כך גם בענייננו.
32. מכל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי התובעות הוכיחו די הצורך כי הסחורה שבאה לידי ביטוי בתעודות המשלוח ובתעודות הכניסה החתומות ע"י הנתבעת סופקה לנתבעת בשלמותה.
33. בתצהירו התייחס מר מימון לחובה של הנתבעת כלפי התובעות לפי תעודות המשלוח ותעודות הכניסה. בטבלאות שבס' 37-43 ובס' 44-50 יש התייחסות לכל משלוח בנפרד. התובעות תבעו סך של 59,585 ₪ שהוא שווי הסחורה שנותרה בידי הנתבעת לפי החשבוניות שהוצאו ואלו מצידן נסמכות על תעודות המשלוח ותעודות הכניסה.
34. בס' 34 לתצהירו ציין מר מימון כי קיימות מספר תעודות משלוח שאינן חתומות ולגביהן לא קיימת גם תעודות כניסה. ודוקו, מצב בו תעודות משלוח אינה חתומה אך לצדה יש תעודת כניסה חתומה אינו מעורר קושי. גם מצב הפוך בו ישנה תעודת משלוח חתומה אך אין תעודת כניסה או שאין תעודות כניסה חתומה אינו מעורר קושי ודי באחד משני אלו כדי להוכיח כי הסחורה האמורה באחד משני המסמכים האמורים סופקה לנתבעת.
35. הקושי מתעורר במצב בו שני המסמכים אינם חתומים. במצב כזה וחרף מהימנותו של מר מימון אין אפשרות לקבוע ברמה הנדרשת במשפט האזרחי כי הסחורה סופקה בפועל. נפחית אפוא מסכום התביעה את הסכומים שלגביהם אין תעודות משלוח ותעודות כניסה חתומות וזאת גם בהסתמך על האמור בס' 34 לתצהירו של מר מימון.
36. מצאתי אפוא להפחית סך כולל של 6,738 ₪ בגין תעודות המשלוח האמורות (לפי סדר הופעתן בטבלאות שבתצהיר):
א. תעודה 45056 מיום 06.08.2014 – 712 ₪.
ב. תעודה 2460 מיום 22.12.2014 – 1,067 ₪.
ג. תעודה 1126 מיום 23.12.2014 – 758 ₪.
ד. תעודה 42242 מיום 03.07.2014 – 276 ₪.
ה. תעודה 1646 מיום 23.12.2014 – 1,614 ₪.
ו. תעודה 8969 מיום 07.08.2014 – 583 ₪.
ז. תעודה 40387 מיום 26.08.2014 – 595 ₪.
ח. תעודה 5208 מיום 02.06.2014 – 1,133 ₪.
37. סכום התביעה הנכון הינו אפוא 52,847 ₪.
סיום ההתקשרות הסחורה שנותרה בידי הנתבעת במועד זה
38. אין מחלוקת כי ההתקשרות בין הצדדים הגיעה לסיומה. מה הדין ביחס לסחורה שנותרה אצל הנתבעת במועד סיום ההתקשרות? זו המחלוקת העיקרית בין הצדדים. בעניין זה סבורני כי לשני הצדדים אחריות למצב שנוצר.
39. ההסכם בין הצדדים אינו מתייחס למצב בו ההתקשרות מגיעה לסיומה ואינו קובע הוראה כלשהיא ביחס לסחורה שנותרה אצל הנתבעת. במישור העקרוני יש אכן מקום לתהיות ביחס לאחריות לסחורה במהלך תקופת ההתקשרות וסבורני כי לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי במקרה בו הסחורה נגנבת או נשרפת במהלך תקופת ההתקשרות, מוטלת באופן אוטומטי וחד ערכי על הנתבעת, כפי שהעיד מר מימון בחקירתו (עמ' 3). מצב הדברים במהלך תקופת ההתקשרות אכן יכול לעורר שאלה ביחס למידת האחריות וסבורני כי הספק אינו חייב להניח "שבעל העסק דואג לביטוח" כפי שהעיד מר מימון בחקירתו.
40. הנתבעת צירפה תצהיר עדות ראשית של ספק אחר שעובד עמה, מר וייספיש מחברת לד פלוס תאורה בע"מ, אשר ציין בתצהירו כי החברה שקולטת את הסחורה במקרה של עסקת קונסיגנציה אינה נושאת באחריות כלשהיא בכל מקרה של אובדן ו/או גניבה. מר וייספיש לא נשאל בחקירתו ביחס לעמדתו זו כפי שהובאה בתצהיר אך בכל מקרה כאשר מדובר בעניין שהצדים לא התייחסו אליו מפורשות או אפילו באופן משתמע בהסכם שביניהם מדובר בעניין שהוא עניין של מדיניות שיפוטית גרידא ומובן כי בית המשפט חייב להביא בחשבון את הנוהג המקובל בשוק במקרה ומוכח נוהג כזה.
41. בענייננו אין צורך להכריע בעניין זה שכן אין מדובר במצב בו במהלך תקופת ההתקשרות ניזוקה הסחורה באופן חלקי או מוחלט. בענייננו המצב שונה. ההתקשרות הגיעה לסיומה באופן מוסכם ובידיעה מוחלטת על הפסקת ההתקשרות. אין מדובר במצב בו אחד הצדדים החליט להפסיק את ההתקשרות אך שכח לעדכן את הצד השני בהחלטתו.
42. בס' 20.3 לכתב ההגנה טענה הנתבעת כי "עם סיום ההתקשרות בין הצדדים ביקשה הנתבעת מנציגי התובעת מספר רב של פעמים, להגיע לסניפי הנתבעת ולאסוף את הסחורות...". מכתביהם של הנתבעת ושל בא כוחה כפי שיפורט בהמשך מעידים בבירור כי במועד סיום ההתקשרות נותרה בידי הנתבעת סחורה. עניין זה ניתן ללמוד גם מהאמור בס' 20.4 לכתב ההגנה שהרי אם לא נותרה סחורה בוודאי שנציגי התובעות לא יכולים היו לבוא ולאסוף את הסחורה כפי שנטען. הנחת המוצא לצורך הדיון הינה כי במועד סיום ההתקשרות נותרה בידי הנתבעת סחורה ששוויה 52,847 ₪ כפי שפורט קודם לכן.
43. את אחריותה של הנתבעת לסחורה שנותרה בידה ניתן להשתית על הוראותיו של חוק השומרים, תשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק השומרים"). טענת הנתבעת כי אינה הבעלים של הסחורה אינה שנויה במחלוקת אך משעה שנמסרה לה הסחורה היא בוודאי מחזיקה בה.
44. ס' 1 לחוק השומרים קובע כי "שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות". חוק השומרים מסווג שלושה סוגי שמירה: חינם, בשכר ושואל. סבורני כי בענייננו יש לראות בנתבעת כשומר שכר כאמור בס' 1 (ג) לחוק השומרים. אין מחלוקת כי הנתבעת לא קיבלה שכר עבור השמירה עצמה אך בסעיף מצוינת חלופה נוספת והיא "טובת הנאה אחרת לעצמו". בנסיבות בהן ניתן להניח כי מכירת הסחורה הניבה רווח גם לנתבעת, ולא רק לתובעת, ברי כי לולא החזקתה של הסחורה לא יכולה הייתה הנתבעת להפיק ממנה רווח. רווח זה הינו בגדר "טובת הנאה אחרת".
45. ס' 2 (ב) לחוק השומרים קובע את אחריותו של שומר בשכר. בענייננו סבורני כי להחיל את חלקו השני של הסעיף שמתייחס למצב בו המטרה לשמור על הנכס "טפלה למטרה העיקרית של החזקתו" כהגדרת הסעיף. אין מחלוקת כי הסחורה לא נמסרה לנתבעת על מנת שתשמור עליה אלא על מנת שניתן יהא למכור אותה. המכירה היא המטרה העיקרית. לא השמירה.
46. במצב דברים זה קובע חוק השומרים כי במידה ואובדן הנכס או נזקו "נגרמו שלא ברשלנותו" של שומר השכר הרי שהוא פטור מאחריות. לטעמי אין תחולה להוראת ס' 3 לחוק השומרים שכן במסירת הסחורה ניתנה לנתבעת הרשאה מפורשת למסור אותה, ומכירה היא מסירה לעניין זה, לצד שלישי. בתמורה כמובן אך בוודאי שאין לומר כי הסחורה נמסרה לנתבעת על מנת שתשמור עליה "אישית" כפי שקובע הסעיף.
47. לעומת זאת, סבורני כי כהשלמה לאחריות הקבועה בס' 2 (ב) לחוק השומרים ניתן להחיל גם את ס' 4 לחוק השומרים הקובע כי במידה ומוכחת רשלנות הדבר גובר על הפטור מאחריותו של שומר, כל שומר ובכלל זה שומר שכר, לאובדן או נזק שנגרם עקב שימוש רגיל בנכס. התובעת אינה טוענת כי הנתבעת גרמה לנזק לסחורה אלא טוענת כי הנתבעת מכרה את הסחורה שנותרה בידה עם סיום ההתקשרות. בנסיבות בהן השמירה נועדה לשם מכירת הסחורה ולא הייתה המטרה העיקרית של החזקת הנתבעת בסחורה הרי שאחריותה של הנתבעת מותנית בקימה של רשלנות מצדה.
48. ס' 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מגדיר את המונח "רשלנות" וקובע כי "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".
49. נבחן עתה את מידת האחריות של הצדדים שניהם למצב שנוצר. נקודת המוצא לדיון הינה כי הפעולה הפיזית של איסוף הסחורה שנותרה בסניפיה של הנתבעת אמורה להיעשות ע"י התובעת. לא הנתבעת היא שהייתה צריכה לעשות פעולה זו ועדותו של מר כרמל בעניין זה מהימנה עליי לחלוטין והיא לא נסתרה.
50. נאמר כבר עתה: וודאות ביחס לעובדות פועלת תמיד לצמצום אי הוודאות המשפטית. יש ולעתים צד אחד לסכסוך דווקא נהנה מאותה אי וודאות אך אם נביא בחשבון כי הכרעה משפטית צריכה לשאוף להיות קרובה ככל הניתן לעובדות ברי כי וודאות ביחס לעובדות משרתת את התכלית העיקרית של ההליך המשפטי והיא הגעה להכרעה צודקת. אין צורך בניתוחים מעמיקים ביחס לתפקידה של מערכת המשפט ודי אם נאמר כי המטרה העיקרית הינה הגעה להכרעה צודקת. צדק כמובן הינו מושג מופשט ודווקא משום כך הכרעה בהתאם לתמונה עובדתית מדויקת יותר מביאה, על פי רוב, גם לתוצאה צודקת יותר.
51. ההשלכה המיידית של אותה אי וודאות ביחס לעובדות היא יצירת התדיינויות משפטיות שניתן היה לייתרן. הליך משפטי שמתנהל בבית המשפט הינו בגדר שירות לציבור. שירות זה ניתן בחפץ לב ועל פי רוב תמורת אגרה נמוכה במיוחד בהתחשב במשאבים המושקעים בניהול ההליך המשפטי. השירות ניתן לכלל הציבור ומשאבים מטיבם הם מוגבלים. תרומתו של הציבור צריכה לבוא לידי ביטוי בניסיון לייתר התדיינויות משפטיות.
52. לשיקול זה של מניעת התדיינויות שתי פנים: האחד, במישור היחסים שבין הצדדים לבין עצמם והשני במישור היחסים שבין הצדדים לבין בית המשפט. כפי שנראה להלן וודאות טובה יותר ביחס לעובדות יכולה הייתה לצמצם מאוד את המחלוקת ואף לייתרה כליל ובכך ניתן היה להקדיש את הזמן השיפוטי לטובת מתדיינים אחרים.
איסוף הסחורה חזרה והפעולות שנעשו לשם כך
53. ביום 07.06.2015 שלחה הנתבעת מכתב לב"כ התובעת ובו ציינה "נבקש שוב לגשת לסניפים ולאסוף את כל הסחורות של שתי החברות מאחר ואין לנו עניין להמשך עבודה בצורה כזו". לא הוצגה פנייה קודמת בכתב ועל כן נתעלם מהמילה "שוב" אשר צוינה במכתב. בתצהירו מציין מר מימון כי באותו מכתב צוין כי התובעת "רשאית לגשת לסניפי הנתבעת". דומני כי הניסוח אינו מדויק. לא נכתב כי התובעת רשאית לגשת. נכתב כי התובעת נדרשת לגשת ולאסוף את הסחורה.
54. ביום 26.07.2015, למעלה מחודש וחצי לאחר המכתב האמור, נשלחה לנתבעת תשובה ממשרד ב"כ התובעת. אין בתשובה התייחסות לעניין איסוף הסחורה. מובן כי איסוף הסחורה לא אמור להיעשות בידי ב"כ התובעת ויש להניח כי היעדר התייחסות לעניין זה במכתב נובע מכך כי התובעת לא מסרה לבא כוחה נתונים בעניין זה. ביום 10.08.2015 נשלח לב"כ התובעת מכתב מב"כ הנתבעת ובו צוין בין היתר כי "מרשתך נדרשת ללא דיחוי להגיע לסניפיה של מרשתי ולאסוף את הסחורה אשר חלקה כבר פג תוקפו".
55. בתצהירו מציין מר מימון כי "בד בבד, נציגי התובעות, הגיעו לסניפי הנתבעת לאסוף את הסחורות שלא מכרו אולם לא הוחזרה להם סחורה". זו היא טענתה העובדתית המרכזית של התובעת בעניין החזרת הסחורה והיא נזכרת גם בסיכומים. טענה זו לא הוכחה ולא הובאו כל נתונים עובדתיים ביחס למועדי ההגעה לסניפים השונים וביחס למי שהגיע לסניפים השונים כנטען. אין ספק כי במצב דברים רגיל אין צורך בתיעוד מיוחד לעניין זה אולם המצב בענייננו אינו שגרתי. אין הכוונה להקצנה אך דומני כי לא נפריז אם נאמר כי מדובר במצב משברי.
התובעות שולחות את נציגיהן לסניפים על מנת לאסוף סחורה, אשר לנוכח מכתביה של הנתבעת ובא כוחה, אין ספק כי קיימת בסניפים, ואלו אינם מוצאים סחורה. ראוי היה לתעד עניין זה ולהשיב בכתב למכתבו של ב"כ הנתבעת.
לא היה שום קושי לתעד עניין זה ותיעוד מזמן אמת יכול היה לסייע בהוכחת הטענה. מר מימון הוא אדם הגון כמובן אך הגינותו אינה רלוונטית לעניין זה שהרי לא הוא עצמו ניגש לסניפי הנתבעת על מנת לאסוף את הסחורה.
56. בתצהירו טען מר מימון כי הנטל להוכיח את השבת הסחורה מוטל על הנתבעת וכי במידה והייתה נאספת סחורה היו התובעות מוציאות תעודת זיכוי (ס' 20-23 לתצהיר). הוצאת תעודת זיכוי על סחורה שמושבת היא אכן הליך מקובל אולם העובדה כי לא הוצאה תעודת זיכוי אינה יכולה להעיד בהכרח כי לא נאספה סחורה חזרה. אי הוצאת תעודת זיכוי יכולה לנבוע גם מטעות שאינה מכוונת או מכך כי סחורה הושלכה לאשפה.
57. יתירה מזו, וזאת עיקר, הנטל להוכיח כי בהגיע נציגי התובעות לסניפי הנתבעת לא נמצאה סחורה כלל מוטל לטעמי על התובעות ולא על הנתבעת כפי שנטען. אין ספק כי הוכחתו של דבר שלילי היא קשה יותר אך בנסיבות בהן לא הנתבעת היא שהייתה צריכה לעשות את הפעולה הפיזית של השבת הסחורה לתובעות הרי שהנטל אינו מוטל עליה אלא על התובעות. כאמור, תיעוד מזמן אמת היה מסייע להוכיח עניין זה. גם עדות של מי מבין נציגי התובעות, לו באופן מדגמי, אשר נשלח לאסוף סחורה ולא מצא סחורה הייתה יכולה לסייע בהוכחת עניין זה. התובעות לא הציגו ראיות או עדויות כאמור.
58. קושי נוסף שמעוררת הטענה בדבר אי הימצאותה של סחורה הינה טענת התובעות (ס' 24-30 לתצהירו של מר מימון) ולפיה דוחות המכר שנמציאה הנתבעת לאחר הדיון הראשון שהתקיים בתיק מעידים כי הנתבעת המשיכה למכור סחורה עד ליום 21.06.2018, קרי כשנה לאחר מועד סיום ההתקשרות.
59. את התייחסותה של הנתבעת בעניין זה נפרט מייד אך סבורני כי טענה זו של התובעות מעוררת קושי לוגי: כיצד זה ייתכן כי נציגי התובעות ניגשו, כנטען, לסניפי הנתבעת ולא מצאו סחורה ובכל זאת הנתבעת ממשיכה למכור סחורה? אחת משתיים: או שנציגי התובעות לא הגיעו לסניפים, או לחלקם, או שהנתבעת החביאה את הסחורה שנותרה ועל כן לא מצאוה נציגי התובעות.
דומני כי האפשרות הראשונה היא הסבירה יותר מבין השתיים. הנתבעת, בשתי הזדמנויות, ביקשה מהתובעות להגיע ולאסוף את הסחורה שנותרה. ההסתברות כי חרף פניות אלו תחביא הנתבעת את הסחורה שנותרה היא הסתברות נמוכה מאוד לטעמי.
60. בחקירתו העיד מר כרמל כי "אם אתה חושב שיש סחורה כזאת אתה מוזמן לעשות בדיקה בכל המחסנים שלנו". בדיקה כיום כמובן אינה מעשית שהרי פג תוקפה של הסחורה ובמצב כזה ניתן להניח כי היא מושלכת לאשפה אך סבורני כי תשובה זו מעידה על הלך הרוח של הנתבעת גם בזמן אמת. לא שוכנעתי כי הנתבעת הייתה מסרבת בזמן אמת לנציגי התובעות לבדוק היכן הסחורה נמצאת ולקחת אותה בחזרה. יש כמובן קושי להתחקות כיום אחר מה שאירע לפני חמש שנים אך קושי זו פועל לחובתן של התובעות ולא לחובתה של הנתבעת.
61. מר כרמל נשאל בחקירתו ביחס לחובה להוציא תעודת השמדה ביחס לסחורה שנזרקת והוא העיד כי "סחורה שאיה ראויה למאכל נזרקת אצלנו גם ללא תיעוד. אם משרד הבריאות מגיע לביקורת ומשמיד סחורה את משרד הבריאות עורך תיעוד". תשובה זו מהימנה עליי לחלוטין. התובעות לא הציגו את נהלי משרד הבריאות אך גם אם נניח כי קיים נוהל כאמור הרי שהאפשרות כי סחורה מהסוג שהחזיקה בידיה הנתבעת הושמדה ללא תיעוד היא אפשרות סבירה.
62. בחקירתו נשאל מר כרמל ביחס לסחורות שנמכרו כטענת התובעות לאחר סיום ההתקשרות והוא השיב כי מדובר בכלל בסחורות של ספקים אחרים והסביר כי "לא תמיד הברקוד עולה ואז ברירת המחדל זה מה שעולה ראשון או שמקלידים ידנית ואז יצא ברקוד של המוצרים של התובעות למרות שהמוצרים שנמכרו בפועל אינם שלהם...יש עשרות ספקים". מר כרמל לא ידע לומר באלו ספקים מדובר (עמ' 10). כאשר נשאל מר כרמל מדוע לא הגישה הנתבעת התייחסות מטעמה של הנתבעת לאותם דוחות מכר השיב מר כרמל "בשביל זה הגעתי לבית המשפט להסביר את הדברים". תשובתו ולפיה הקופאיות לא הובאו לעדות מאחר ו"הן עושות את זה בתום לב ולא יכולות לזכור את הנתונים" היא תשובה סבירה בתחשב בחלוף הזמן. בחקירתו העיד מר כרמל גם כי יכולה להיות טעות ביחס למכירות האמורות והדגיש כי אותה טעות יכולה לפעול גם לחובת התובעות (עמ' 10).
63. טעות היא כמובן דבר אפשרי אולם דומני כי עדותו של מר כרמל בכל הנוגע לנתונים הנוגעים למכירות שבוצעו לאחר סיום ההתקשרות מעוררת ספק. גם במקרה זה, נתונים טובים יותר מצד הנתבעת, ולו מספר דוגמאות ביחס לברקודים כפי שנטען, יכולים היו לסייע בקביעת ממצאים עובדתיים.
64. זאת ועוד, בהתחשב בכך כי אין מחלוקת כי ההתקשרות בין הצדדים הסתיימה בהסכמה וכי בעניין זה לא הייתה אי הבנה בין הצדדים סבורני כי ראוי היה שהנתבעת לא הייתה מסתפקת במשלוח אותם שני מכתבים כפי שצוין לעיל והיה עליה, כעוסק סביר, להוריד מהמדפים את הסחורה שנותרה אצלה ולרכזה במקום ספציפי ולהודיע לתובעות כי אם עד למועד מסוים לא תיאסף הסחורה היא תיזרק. הנתבעת ידעה כי ההתקשרות הסתיימה והיה עליה לפעול לצמצום המחלוקת בין הצדדים. הנתבעת הודיעה לתובעות באופן מפורש כי היא אינה מעוניינת בהמשך ההתקשרות בשיטה שביקשו התובעות ובנסיבות אלו היה עליה להוריד את הסחורה מהמדפים כאמור.
65. יודגש בהקשר זה כי טענת הנתבעת ולפיה נציגי התובעות הגיעו ואספו סחורה (ס' 20.4 לכתב ההגנה) לא הוכחה אך אם זו הייתה עמדתה של הנתבעת בזמן אמת, ולא רק בכתב ההגנה, ברי כי גם היא הייתה יכולה לתעד את איסוף הסחורה ולכל הפחות להודיע לתובעות כי הסחורה נאספה וזאת בזמן אמת לא בכתב ההגנה.
66. עוד יודגש כי במידה והנתבעת אכן הייתה רושמת את הסחורה בספריה סביר גם להניח כי היא הייתה מתעדת בספריה את הוצאתה של הסחורה וגם במובן זה דומני כי ניתן לקבוע כי הנתבעת לא פעלה באופן סביר.
67. מהאמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי הצדדים שניהם לא פעלו כפי שהיה עליהם לפעול וכי שניהם נושאים באחריות למצב שנוצר. התובעות היו צריכות לתעד את אותם ביקורים של נציגיה בסניפי הנתבעת, להוכיח את היעדרה של סחורה ולהודיע לנתבעת או לבא כוחה בזמן אמת כי לא נמצאה סחורה והנתבעת מצדה הייתה צריכה להוריד את הסחורה מהמדפים ולתעד מה נעשה ביחס לסחורה, לפחות עד למועד מסוים.
68. קביעת מידת האחריות של הצדדים אינה יכולה, בנסיבות ענייננו, להיעשות באופן מתמטי מדויק והיא פרי אומדנא. קביעה חד ערכית לכיוון זה או אחר אינה צודקת לטעמי. יש לנתבעת אחריות מסוימת למצב שנוצר. גם לתובעת יש אחריות מסוימת. ס' 5 לחוק השומרים קובע כי במקרה בו נקבע כי השומר אחראי לאבדן הנכס או נזקו "זכאי בעל הנכס לפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה".
69. ס' 3 (4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 קובע כי הנפגע זכאי לאכיפת החוזה זולת אם "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין".
70. בפסק הדין שניתן בע"א 5131/10, רחל אזימוב נ' אפרים בנימיני ואח' (להלן: "עניין אזימוב") מתייחס בית המשפט העליון, מפי כב' הנשיאה השופטת א. חיות, לאמות המידה בנוגע להפעלת הכלל האמור וקובע כי "סייג זה הוא בעל הרקמה הפתוחה ביותר בהשוואה ליתר הסייגים המנויים בסעיף 3, והוא מצריך קביעת אמות מידה מתאימות, תוך התייחסות לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה העומד לדיון ומתן הדעת למדיניות השיפוטית הראויה בהקשר זה".
בית המשפט העליון הנכבד קבע בעניין אזימוב כי "אין מדובר ברשימת כללים אלא במענה הניתן בכל מקרה ומקרה בהתחשב בנסיבות הייחודיות לו" וקובע כי "בעת שקילת מכלול הנסיבות כאמור במאזני הצדק, יש להניח על כפות המאזניים גם היבטים של אשמה מוסרית. במסגרת זו תבחן התנהלותו של כל צד לחוזה כלפי משנהו כך למשל ייבחנו לגבי המפר חומרת ההפרה, המאמצים שעשה כדי להימנע לכתחילה מן ההפרה, המניעים להפרה וניסיונותיו לתקן או לצמצם את מימדי הפגיעה שגרמה ההפרה לנפגע ואילו לגבי הנפגע ייבחנו בין היתר אשמו התורם להתרחשות ההפרה וקיום החיובים שנטל על עצמו בחוזה. עוד יונחו על כפות המאזניים שיקולים הנוגעים לנזק שייגרם לנפגע אם לא ייאכף החוזה לעומת הנזק שייגרם למפר אם ייאכף (ראו שלו ואדר, 237-231). הנה כי כן, בהידרשו לשאלה האם האכיפה אינה צודקת בנסיבות העניין, על בית המשפט להחליט למי מהצדדים יגרם עוול גדול יותר הן במובן המעשי הן במובן המוסרי אם תתקבלנה טענותיו של הצד שכנגד (ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669, 677 (1997); ע"א 620/89 חושנג'י נ' אמגר, פ"ד מז(1) 588, 595-594 (1992) (להלן: עניין חושנג'י); עניין ינאי, 781-780)".
71. פעולה טובה יותר מצד שני הצדדים הייתה מייצרת וודאות עובדתית ומשפטית כאחד. הצדדים שניהם לא פעלו באופן מיטבי לטעמי והעובדה כי מר מימון ומר כרמל שניהם הצטיירו כאנשים הגונים אינה מייתרת את הצורך בפעולה אקטיבית טובה יותר. הגינות ומהימנות אינן מחליפות את הצורך בעשיית מעשה.
72. יש להביא בחשבון גם כי קבלת טענתן של התובעות באופן גורף פירושה המעשי הוא כי הנתבעת גזלה מהן את הסחורה השייכת להן או את תמורתה. עוולת הגזל היא כמובן עוולה אזרחית אך יש לה היבט פלילי מובהק וככזו הנטל להוכיח את הטענה גבוה יותר ועניין זה מחייב את בית המשפט לנקוט משנה זהירות שעה שהוא קובע מסמרות ביחס להתנהגותו הפלילית הנטענת של פלוני.
73. לעניין הצורך להגיע לתוצאה צודקת גם את הדברים שנאמרו בע"א 8143/14, יוסף חלפון נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, מפי כב' השופט נ. הנדל כהאי לישנא: "ואחרון – ראשון. צדק מתקן פותח ומסיים, מילולית ומהותית, בצדק ובשיקוליו. ניתן לומר כי תורת התרופות היא המסע אחר התוצאה הצודקת. אכן, יש כללים. יש גם מציאות. למשל, סעיף 3(2) לחוק התרופות קובע כי בית המשפט לא יאכוף חוזה אם "אכיפת החוזה היא כפיה לעשות, או לקבל, עבודה אישית או שירות אישי". לענייננו חשוב יותר סייג נוסף, הקבוע בסעיף 3(4), לפיו אין לאכוף חוזה כאשר "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין". יהיה אשר יטען כי הסעיף האמור אינו ברור, ואין בו להנחות את השופט בצורה מספקת. גם אם יש אמת בטענה זו, השאיפה לצדק תוצאתי גוברת. כך גם בקביעת התרופה בשדה החוזים באופן כללי. המשמעות היא כי גם במקרה דנא, על מרכיביו הייחודיים, התרופה חייבת להיות צודקת בהינתן שני הצדדים, על נסיבות המקרה".
74. לאחר ששקלתי את כל האמור סבורני כי חיובה של הנתבעת בתשלום סך של 25,000 ₪ בגין הסחורה שנותרה בידה עם סיום ההתקשרות משקף נכונה את חלוקת האחריות בין הצדדים.
סיכומו של דבר
75. לנוכח האמור אני מקבל את התובענה בחלקה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעות 1 ו- 2 את הסכומים הבאים:
א. סך של 25,000 בגין יתרת הסחורה שנשארה בידי הנתבעת וזאת בהתחשב בחלוקת האחריות כפי שפורט לעיל.
ב. סך של 750 ₪ בגין חלק מאגרות המשפט.
ג. סך כולל מע"מ של 3,000 ₪ בגין שכר טרחת ב"כ התובעות 1 ו- 2. הבאתי בחשבון כי התובענה התקבלה בחלקה בלבד.
76. הסכומים כולם ישולמו לידי ב"כ התובעות 1 ו- 2 עד ליום 10.08.2020 והם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
77. התנצלותי בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין.
ניתן היום, י' תמוז תש"פ, 02 יולי 2020, בהעדר הצדדים.