פסק דין
לפניי תביעתן של התובעות 1 ו- 2 לתשלום סך של 59,585 ₪ בגין סחורה שנמסרה לנתבעת לשם מכירתה ואשר לא הושבה לתובעות בעת סיום ההתקשרות שבין הצדדים.
דין התובענה להתקבל בחלקה מהנימוקים שיפורטו להלן.
מכוח סמכותי על פי דין אני מורה על תיקון טעויות הסופר הבאות שנפלו בפרוטוקול הדיון:
בעמ' 7, שורה 18 במקום "נכנסה" יש לרשום "נקנסה".
בעמ' 8, שורה 26 במקום "חשוב" יש לרשום "חושב".
בעמ' 11, שורה 14 במקום "מוחזרת" יש לרשום "מוחזקת".
העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה
1. התובעות 1 ו- 2 (להלן: "התובעות") הן חברות בע"מ שעיסוקן בייצור ושיווק של תבלינים ומוצרי אפיה.
2. הנתבעת הינה חברה בע"מ אשר מפעילה רשת שיווק קמעונאית למכירת מוצרי מזון ולה סניפים בפזורה ארצית.
3. בכתב התביעה טענו התובעות כי ביום 01.01.2014 התקשרו עם הנתבעת בהסכם למכירת תבלינים ומוצרי אפיה (להלן ביחד: "המוצרים" ו/או "הסחורה"). ההסכמה בין הצדדים הייתה לתשלום על פי מכר בפועל, קרי הנתבעת משלם לתובעות לא לפי החשבוניות שהפיקו התובעות (דומני כי יש טעות סופר לעניין זה בס' 7 לכתב התביעה) אלא על פי הסחורה שנמכרה בפועל. התובעות טענו כי עד ליום 17.06.2015 עמדו הן בכל התחייבויותיהן כלפי הנתבעת. התובעות טענו כי הנתבעת עשתה דין לעצמה "ולא שילמה ו/או החזירה לתובעות את אשר מגיע לה".
4. עוד טענו התובעות כי לימים נתגלעה בינן לבין הנתבעת מחלוקת שעה שהנתבעת ביקשה כי החשבוניות תופקנה על פי דוחות המכר ולא על פי הסחורה שסופקה לנתבעת. התובעות פירטו בכתב התביעה את ההתכתבות מול הנתבעת. התובעות טענו כי משהסתיימה ההתקשרות הגיעו נציגיהן לסניפי הנתבעת על מנת לאסוף את הסחורה שלא נמכרה "אולם, לא הייתה כל סחורה לאסוף". התובעות טענו כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב עת לא השיבה לה את הסחורה שלא נמכרה ואשר אין מחלוקת כי סופקה לנתבעת. התובעות התייחסו לשם הדוגמא לתעודות משלוח אשר נבדקו ואושרו ע"י הנתבעת (ס' 21-22 לכתב התביעה). התובעות טענו כי הנתבעת פעלה חוסר תום לב והפרה את ההסכם עימן בכך שלא שילמה עבור הסחורה שלא הושבה להן. התובעות טענו כי פעולה זו של הנתבעת מהווה גם עשיית עושר ולא במשפט.
5. הנתבעת הגישה כתב הגנה ולא הכחישה כי ההסכמה בין הצדדים הייתה לתשלום עבור סחורה שנמכרה בפועל. הנתבעת טענה כי התובעות סיפקו סחורה לסניפי הנתבעת בהתאם לשיקול דעתן ומבלי שהנתבעת "נתנה דעתה לעניין כמויות הסחורה" (ס' 7 לכתב ההגנה). הנתבעת טענה כי במועד קבלת הסחורה חתמה על תעודות משלוח "על מנת לאשר את קבלת הסחורה בלבד, אך לא לצרכי התחשבנות". הנתבעת הדגישה כי בהתחשב באופי ההתקשרות בין הצדדים (תשלום לפי מכר בפועל) אין מבחינת הנתבעת כל משמעות "לכמות הסחורות אותן בוחר הספק (ובעניין זה התובעות) לספק לסניפים השונים".
6. הנתבעת טענה כי התובעות פעלו בניגוד להסכם והפיקו חשבוניות שלא על פי דוחות המכר אלא ע"פ נתוני אספקה נטענים "שלא נבדקו ולא אושרו ע"י הנתבעת" וסירבו לבקשת הנתבעת להפיק חשבוניות לפי דוחות המכר שהועברו לה. הנתבעת שבה והדגישה בכתב ההגנה כי התשלום לתובעות הינו בהתאם לסחורה שנמכרה בפועל. עוד טענה הנתבעת כי עם סיום ההתקשרות ביקשה מהתובעות "מספר רב של פעמים להגיע לסניפי הנתבעת ולאסוף את הסחורות..." וטענה כי למיטב ידיעתה נציגי התובעות אכן הגיעו ואספו את הסחורות "אך מאחר וההתקשרות הינה ע"פ דו"ח מכר, הרי שאין לנתבעת כל תיעוד בדבר הסחורות שנאספו מסניפיה". הנתבעת טענה כי קיימה את כל התחייבויותיה כלפי התובעות וביקשה לדחות את התביעה.
7. התובעות הגישו כתב תשובה וטענו כי ההתקשרות בין הצדדים ולפיה "ההתחשבנות תבוצע על פי מכר הינו לניסיון של 3 חודשים בלבד" וכי לאחר תקופה זו "ההתקשרות בין הצדדים הינה לפי דוחות אספקה ולא עפ"י דוחות מכר של הצדדים". עוד טענו התובעות כי גם אם יש ממש בהגנת הנתבעת הרי שהיה על הנתבעת להשיב לה את הסחורה שלא נמכרה ומשלא הושבה הסחורה על הנתבעת לשלם את תמורתה "בין אם מכרו את הסחורה לצדדי ג' ובין אם לאו". התובעות טענו כי לנתבעת "הייתה שליטה על כמות הסחורה הנכנסת" (ס' 11 לכתב התשובה). התובעות הכחישו את טענות הנתבעת ולפיה נציגיהן אספו את הסחורה שנותרה אצל הנתבעת לאחר סיום ההתקשרות וטענו כי "לא הייתה כל סחורה לאסוף".
8. קבעתי את התיק לישיבה מקדמית. בדיון טענו הצדדים לגופו של עניין. נציג הנתבעת טען כי "היו אנשים מטעם התובעות שנכנסו לסניפים שלנו והעבירו סחורה מסניף לסניף, אנו לא אומרים להם מה לעשות. לא נשארה אצלי סחורה....התובעות הן זכייניות על המדפים אצלנו". נציג התובעות טען כי "הסחורה עליה לא שולם לא הוחזרה לנו והחובה על הנתבעת להחזיר. אסור לי לקחת בעצמי חזרה את הסחורה של נמכרה". ב"כ הצדדים הסכימו כי הנתבעת תמסור לתובעות דו"ח מכר לתקופה שמיום 01.01.2014 ועד ליום 20.06.2018. קבעתי את התיק לשמיעת הראיות ונקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית.
9. התובעות הגישו תצהיר של מר אברהם מימון שהוא מנכ"ל התובעות. לתצהירו של מר מימון צורפו דו"חות המכר שנשלחו ע"י הנתבעת כפי שהוסכם בדיון. הנתבעת הגישה תצהירים של ארבעה עדים מטעמה, לרבות מר מנחם כרמל שהוא הבעלים של הנתבעת. בדיון נחקרו המצהירים. בתום הדיון ביקשו ב"כ הצדדים לסכם את טענותיהם בכתב וכך נעשה.
10. המחלוקת בין הצדדים נוגעת בעיקרה לשאלה מי אחראי, מעת שהסתיימה ההתקשרות, על הסחורה שסופקה לנתבעת ולא נמכרה על ידה ולשאלה האם תנאי ההסכם שבין הצדדים שונו לאחר אותם שלושה חודשי ניסיון. כמו כן קיימת מחלוקת ביחס להגעתם של נציגי התובעות לסניפי הנתבעת על מנת לאסוף את הסחורה שנותרה בסניפי הנתבעת עם סיום ההתקשרות.
דיון והכרעה
טענתה של התובעת כי אופי ההתקשרות שבין הצדדים שונה לאחר שלושה חודשי ניסיון
11. אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 01.01.2014 אישרה הנתבעת את המחירון שהומצא לה ע"י התובעות. ביחס למחירון בוצעו שני שינויים עיקריים: האחד, נמחקו חלק מהמוצרים לגביהם הנתבעת כבר התקשרה עם ספקים אחרים והשני, הוסכם על הנחה מסחרית של 12% במקום הנחה של 9% המצוינת במחירון. בעמ' 3 של ההסכם מופיע מלל נוסף בכתב יד ולגבי מלל זה מוסכם כי הוא משקף את המוסכם בין הצדדים במועד ההתקשרות, קרי ביום 01.01.2014.
12. אין מחלוקת כי ההסכמה בין הצדדים הייתה כי הנתבעת תשלם את תמורת הסחורה שנמכרה בלבד ובעניין זה מצוין בהסכם כי "התחשבנות לתשלום לפי דו"ח מכר".
13. בכתב התשובה טענו התובעות כי הסכמה זו הייתה תקפה לשלושת חודשי הניסיון כפי שצוין בהסכם ואילו לאחר תקופה זו "ההתקשרות בין הצדדים הינה לפי דוחות אספקה ולא עפ"י דוחות מכר של הצדדים". טענה זו נדחית.
ראשית, אף שבמקרים רבים כתב תשובה מספק תמונה מלאה יותר ביחס למחלוקת בין הצדדים הרי שבכתב תשובה בוודאי אינו המקום לטעון טענות עובדתיות חדשות. כתב תשובה נועד להבהיר דברים שעשויים להיות לא ברורים לאחר קריאת כתב ההגנה. הוא לא נועד לצייר תמונה עובדתית שונה שאין לה שום זכר בכתב התביעה.
שנית, בחקירתו נשאל מר מימון האם בשלב מסוים "ההתקשרות עברה למכר רגיל". מר מימון השיב בפשטות ואופן חד משמעי "ממש לא. אמרנו שנעשה ניסיון של שלושה חודשים. לא עברנו למכר רגיל". די בעדות זו כדי לשלול את טענת התובעות ביחס לשינוי אופי ההתקשרות בין הצדדים. טוב היה אם התובעות היו מביאות בפני באי כוחן את הגרסה המדויקת כבר בשלב של הגשת כתב התביעה.
14. כך או אחרת, נראה כי הניסיון שנזכר בהסכם הינו ניסיון ביחס לעצם ההתקשרות ולא באשר לאופי ההתקשרות. המסקנה הינה אפוא כי ביחס לכלל התקופה, קרי מיום 01.01.2014 ועד לסיום ההתקשרות, ההתקשרות בין הצדדים הינה כזו לפיה על הנתבעת לשלם רק עבור סחורה שנמכרה. לעניין זה ראו עדותו של מר מימון ולפיה "אני מספק סחורה והלקוח משלם על מה שהוא מוכר בלבד".
15. בהקשר זה סבורני כי הוכח די הצורך כי שעה שצוין בהסכם המונח "דו"ח מכר", מונח שגם נזכר בכתבי הטענות ובחקירות העדים, הכוונה הינה לדו"ח שמפיקה הנתבעת עצמה ולא לדו"חות מכר שמפיקים הצדדים שניהם כפי שאולי ניתן ללמוד מהאמור בס' 4 לכתב התשובה. מי שמוכר את הסחורה היא הנתבעת ובנסיבות אלו היא זו שמפיקה את דו"ח המכר.