במקרה דנא, אף לא אחד מהפרסומים נשוא התביעה הינו כזה שהוא אסור "על פניו". לא הפרסום שעשה אליאסי ובו ביקורת על עמדת התובעת בפרשת עזריה, אף לא הפרסומים שעשו יתר הנתבעים (ורבים אחרים) ונראים כביקורת על עסקי התובעת, ביקורת שאין לה לפייסבוק הכלים ואף אין זו סמכותה לבחון או לקבוע אם יש בהם ממש אם לאו.
כך גם לא הוכח שהתובעת הביאה בפני פייסבוק מידע על "תנועה חריגה" של גולשים בעמוד הפייסבוק שלה, וכך התייתר הצורך לבדוק אם במצב שכזה אמורה הייתה פייסבוק להתערב.
ולפיכך, דין התביעה כלפי פיסבוק להידחות.
23. לאחר שנמצא שיש לקבל את התביעה כלפי נתבעים 2 – 10, ולדחות את התביעה כלפי אליאסי ופייסבוק, יש לקבוע את הסעד לו זכאית התובעת כלפי נתבעים 2 – 10.
23.1. עתירת התובעת הינה לפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק, ללא צורך בהוכחת נזק.
התובעת איננה מנסה להבחין בין הפרסומים השונים שעשה כל אחד מהנתבעים 2 – 10 ואיננה מנסה להציע מתאם בין חומרת הפרסום לסכום הפיצוי הנדרש בגינו. לשיטת התובעת, כל אחד ואחד מהנתבעים 2 – 10 חייב במלוא הפיצוי המקסימלי הנקוב בחוק ואף לכפל פיצוי, שכן לשיטתה כל פרסום שכזה נעשה מתוך כוונת זדון.
23.2. בהתאם לסעיף 7א (ב) לחוק, מוסמך בית המשפט לחייב נתבע לשלם לתובע פיצויי ללא הוכחת נזק, ואילו בסעיף 7א (ג) לחוק נקבע כי אם הוכח שהפרסום נעשה "בכוונה לפגוע" מוסמך בית המשפט לחייב את הנתבע בתשלום "כפל הסכום".
בבחינתה של הוראה זו, יש לזכור כי השאיפה להגן על שמו הטוב של אדם באה לכדי ביטוי בעצם הסמכות לפסוק לזכותו פיצוי ללא הוכחת נזק. מאידך, הסמכות לפסוק "כפל פיצוי" מיועדת רק למקרים חריגים. רק למקרים בהם התבררה כוונה של ממש לפגוע בתובע. לא די לו לתובע להראות שהנתבע היה ער לאפשרות שתיגרם פגיעה בתובע ואף לא שהתכוון לפגוע בתובע. לאלו מיועדים הפיצויים שנקבעו. כדי להצדיק "כפל פיצוי" שומה על תובע להוכיח כוונת זדון של ממש לפגוע בתובע (ראו למשל השופט יעקב שיינמן, ע"א (מרכז) 32031-10-12 דנון תקשורת תדמיתית בע"מ נ' הרב אמנון יצחק שליט"א [פורסם בנבו] 9.5.13, פסקאות 9 – 15).
23.3. עיון בפרסומים נשוא התביעה ובטענות הנתבעים 2 – 10, מקשה על קבלת טענה זו.
הנתבעים הצהירו כי הפרסומים שעשו בקשר עם התובעת נעשו בכוונה להגיב לעמדות שהביעה בקשר עם פרשת עזריה, כאשר הם מסתייגים מדעותיה אלו. עוד הצהירו הנתבעים אשר הגישו תצהיר, כי העלו את הפרסומים "בעידנא דריתחא" ולא מתוך כוונה לפגוע בתובעת (למשל תצהירי הנתבעים 8 (מתנאל בוסני) ו- 10 (גיא אוחנה).
גם במהלך החקירות הנגדיות של אלו מהנתבעים 2 – 10 שהתייצבו לדיון לא הוצגו אמירות או ראיות אחרות לביסוס הטענה לכזו "כוונת זדון" לה טוענת התובעת.
כך העיד הנתבע 3, יובל וזנה (עמ' 81 בפרוט'):
אני אומר אני הייתי ילד בן 17 אני עשיתי טעות... עשיתי טעות הטחתי ביקורת ואני יודע שהיום לא הייתי צריך לעשות את זה בדיעבד.
וכך עדות הנתבע 4, אלדד שוהם (עמ' 83 בפרוט'):
ניסיתי בפייסבוק ליצור איתה קשר חשבתי שהיא חסמה אותי אבל מסתבר שהיא באמת אולי הורידה את הדף אוו משהו. לא הצלחתי ליצור איתה קשר ובכול זאת אני מתנצל מעל הבמה הזאתי.
הרושם הברור העולה ממכלול הראיות שהוצגו, הוא שלכלל הנתבעים היה רצון להגיב לעמדות שהציגה התובעת בקשר עם "פרשת עזריה". רצון להביע תגובה אשר תפגע בתובעת, אך לא כזו כוונה המגיעה כדי "כוונת זדון". אף לא אחד מהנתבעים הכיר את התובעת. וודאי שלא את נסיבותיה האישיות או עסקיה. כולם סברו שעמדתה בפרשת עזריה איננה מקובלת עליהם ובקשו להגיב. תגובתם, כפי שנמצא, הייתה שגויה והתבררה כהוצאת לשון הרע. וכוונה שלהם שכך יהיה הייתה. אך ראיה לכזו "כוונת זדון" איין.
לפיכך, טענת התובעת ל"כוונת זדון" המצדיקה חיוב בכפל פיצוי – נדחית.
23.4. ככלל, מטרת הפיצוי בעוולה של הוצאת לשון הרע, איננה שונה מהמטרות הכלליות של הפיצויים בדיני הנזיקים – השבת מצבו של הנפגע לקדמותו. עם זאת, ברי הדבר שיש קושי ביישום מטרה זו כאשר התביעה הינה לפיצויים ללא הוכחת נזק ובהיעדר נתונים שיאפשרו לאמוד את היקף הנזק שנגרם לתובע. כך בפרט במקרה דנא, כאשר התובעת מלינה על כך שנאלצה לסגור את עמוד הפייסבוק שלה נוכח היקף הביקורות, אך נמנעה מהצגת תחשיבים שיאפשרו לאמוד את נזקיה.
בהיעדר נתונים לאומדן נזקי התובעת, מוסב הדגש על המטרה העונשית של דני לשון הרע.
"בעוולת לשון הרע, מכירה שיטת המשפט בכוחו של בית המשפט להטיל על המזיק חובת תשלום פיצוי לניזוק שמטרתה חורגת מהשבת המצב לקדמותו, אלא תכליתה "לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק"... וכך, במקרים מתאימים, משמשים הפיצויים הנזיקיים בעוולת לשון הרע גם כדי להעניש את מי שגרם לפגיעה בשמו הטוב של אדם... בהקשר זה, מתמקד הפיצוי ברצון להשיב למעוול כגמולו, תוך ביטוי מסר של הכרה שיפוטית וחברתית בצורך למנוע פגיעות לא מוצדקות בשם הטוב... לצד תכליות הפיצוי הקשורות להטבת נזקו של הנפגע, ו"ענישת" הפוגע, מכוונים הפיצויים בגין לשון הרע להעביר, במקרים מתאימים, מסר חינוכי מרתיע לציבור כולו מפני מעשי פגיעה בכבודו של אדם." (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי [פורסם בנבו], 4.8.08, פסקה 53)
הפרסומים שעשו הנתבעים 2 – 10 ראויים לגנאי. אין חולק על זכותם להביע את עמדתם ביחס לפרשת עזריה בכלל ובתגובה לעמדות התובעת עצמה באותה פרשה בפרט. זכותם של הנתבעים 2 – 10 להביע עמדת נגד לזו שהביעה התובעת ואפילו בלשון בוטה דוגמת זו בה עשתה שימוש התובעת, ודאי שאיננה נופלת מזכותה של התובעת. אלא שחופש הביטוי לחוד וחופש הביזוי לחוד. החופש להביע דעות איננו מקנה זכות להכפיש ולבזות ולפגוע בתובעת בעניינים שאין להם דבר וחצי דבר עם אותה דעה שהביעה.
הנתבעים 2 – 10 שגו, כאשר חלף פרסום עמדתם ביחס לפרסום שעשתה התובעת בחרו לפרסם דברי כזב ביחס לעיסוקיה של התובעת. ודווקא השאיפה לשמור על שיח חופשי וענייני מצדיקה השתת חבות בפיצוי על הנתבעים 2 – 10.
ודוק, באומדן הפיצוי יש להביא בחשבון את הפרסום הספציפי שעשה כל נתבע מהנתבעים 2 – 10 כמו גם את נסיבותיו האישיות. ברי הדבר שהפרסומים אינם אחידים ברמת הפגיעה בתובעת, כך גם לכל נתבעת מהנתבעים 2 – 10 נסיבות אישיות שונות, וכך גם אומדן הפיצוי.
כך גם בשלב זה, בשומת הפיצוי, תבוא לכדי ביטוי העובדה שהפרסומים שעשו הנתבעים 2 – 10 נעשו בו זמנית, במה שנראה כגל של התנכלות לתובעת על רקע הפרסום שעשתה. אכן, כל פרסום יבחן כשלעצמו ובנפרד, אך גם בשים לב להיותו חלק ממה שנראה כפגיעה משותפת בתובעת. וכך, פרסום שאפשר וכשלעצמו, לו נעשה במנותק מכל קשר לפרסומים אחרים, היה נתפס כזוטי דברים, כאמירה שאין בה כדי לפגוע פגיעה המצדיקה פנייה לערכאות, דווקא היות הפרסומים חלק ממערכה כוללת תצדיק פיצוי שכזה. למעשה, בכך ניתן להציב תמרור אזהרה בפני מי אשר שוקל ליטול חלק במתקפה כוללת של פרסומים כלפי אדם, שכן נטילת חלק בכזו מתקפה עלולה לחשוף את המפרסם לחיוב בפיצוי גם בגין דברים שאפשר ולא היו מצדיקים זאת בנסיבות אחרות.
23.5. נוכח שיקולים אלו, ייעשה החיוב כך:
א. הנתבעת 2, דניאלה רוקח, פרסמה תגובה במילים בוטות, כשהיא מייחסת לתובעת שיווק מוצרי מזון הגורמים למחלות ("שילשלתי שבוע") ועוד הוסיפה ומסרה גרסה שנמצאה לא אמינה, גרסה לפיה כביכול בקשה להתייחס לחוויה שעברה במסעדה.
נוכח חומרת הדברים ואי האמון בגרסה שנמסרה – אני מחייב את הנתבעת 2 לפצות את התובעת בסך של 8,000 ₪ ובנוסף גם לשאת בהוצאות התובעת בסך של 2,000 ₪.
ב. הנתבע 3, יניב מאיר לוי, אומנם פרסם דברים חמורים ("גורם לכאבי בטן"), אולם הנתבע 3 ציין בכתב ההגנה כי הפרסום נעשה בהיותו חייל בשירות סדיר, שאין לו האמצעים לשכור שירותי עורך דין, והוא מתנצל על הפרסום שעשה והעוול שהסב לתובעת.
אינני מוצא מקום לזקוף לחובתו של הנתבע 3 את אי הגשת התצהיר והתייצבותו לדיון. למעשה, בכתב ההגנה נטל הנתבע 3 אחריות לטעות שעשה, התנצל עליה וחסך משאבים מהתובעת ומבית המשפט. התנהלות זו, אין בה די כדי לשלול אחריות לפיצוי והבעת הסתייגות מהפרסום, אך יש בה כדי להשליך על היקף הפיצוי.
בנסיבות אלו, אני מחייב את הנתבע 3 לפצות את התובעת בסך של 1,000 ₪ ובנוסף לכך לשאת בהוצאות התובעת בסך של 500 ₪.
ג. הנתבע 4, יובל וזנה, פרסם דברים שחומרתם איננה ברף הגבוה ("העוגה הגיעה מעוכה ומקולקלת"), אך במהלך עדותו ציין שעשה כן בהיותו כבן 17, התנצל ובקש לחזור בו מהדברים. אף זו יש לזקוף לזכותו. בנסיבות אלו, אני מחייב את הנתבע 4 לפצות את התובעת בסך של 1,000 ₪ ובנוסף לכך לשאת בהוצאות התובעת בסך של 500 ₪.
ד. אף הנתבע 5, סטניסלב קופולביץ, פרסם דברים חמורים ("האוכל ממש מגעיל... הכל מקולקל ולא טרי"), ואף הגיש כתב הגנה בו בקש לדחות את התביעה. הנתבע 5 לא הגיש תצהיר עדות ראשית, לא התייצב למתן עדות ואף לא הוגשו סיכומים מטעמו.
בנסיבות אלו, אני מחייב את הנתבע 5 לפצות את התובעת בסך של 6,000 ₪ ובנוסף לכך לשאת בהוצאות התובעת בסך של 2,000 ₪.
ה. הנתבע 6, אלדד שוהם, פרסם דברים אשר חומרתם איננה ברף הגבוה ("לא אהבתי בכלל. אני חושב שזה פג תוקף"). אף הנתבע 6 ציין במהלך עדותו ציין שעשה את הפרסום כן בהיותו כבן 18 - 19, התנצל ובקש לחזור בו מהדברים. אף זו יש לזקוף לזכותו.
בנסיבות אלו, אני מחייב את הנתבע 6 לפצות את התובעת בסך של 1,000 ₪ ובנוסף לכך לשאת בהוצאות התובעת בסך של 500 ₪.
ו. הנתבע 7, אמיר דניאל, פרסם דברים הכוללים ביטויי גנאי קשים ("מקולקלת עם ריח של עובש. טינופת."). בנוסף לכך, הנתבע 7 לא נטל אחריות לפרסום השגוי, ועמד על גרסה שהתברר שקשה ליתן בה אמון. בכך, לא זו בלבד שלא הוקהתה חומרת הדברים אלא נגרמה התעסקות מיותרת בבירור הטענות.
בנסיבות אלו, אני מחייב את הנתבע 7 לפצות את התובעת בסך של 8,000 ₪ ובנוסף לכך לשאת בהוצאות התובעת בסך של 4,000 ₪.
ז. הנתבע 8, מתנאל בוסני, פרסם דברים שחומרתם איננה ברף הגבוה ("טעם סינטטי ומגעיל"). הנתבע 8 אמנם הגיש תצהיר עדות ראשית, אך לא התייצב להיחקר עליו ובכל זאת מצא להגיש סיכומים ולבקש לדחות את התביעה. הנתבע 8 לא מצא לנכון להתנצל על הפרסום שעשה, וטענתו שלפיה עמדה לו הזכות לפרסם דברי ביקורת כוזבים כמשקל נגד לעמדה שהביעה התובעת בקשר עם פרשת עזריה – נדחתה.
בנסיבות אלו, אני מחייב את הנתבע 8 לפצות את התובעת בסך של 6,000 ₪ ובנוסף לכך לשאת בהוצאות התובעת בסך של 2,000 ₪.
ח. הנתבע 9 (ע.נ.) פרסם דברים שחומרתם נמוכה. למעשה, הנתבע 9 לא פרסם ביקורת על משהו שקבל מהתובעת, אלא טען שהזמנה שבצע לא הגיעה לידיו. הנתבע 9 עשה את הפרסום בהיותו קטין כבן 16, ואביו, אשר התייצב בשמו, בקש לדחות את התביעה.
אף שיש להעמיד לחובת הנתבע 9 את עצם הפרסום, יש להעמיד במקרה זה לחובת התובעת את התעקשותה לחייב גם אותו כשווה לכל יתר הנתבעים וברף הפיצוי הגבוה. התובעת העמידה את הנתבע 9 בחשיפה לחבות בהיקף העולה בהרבה על שנראה סביר נוכח מהות הפרסום ונסיבותיו האישיות.
על עצם הפרסום שעשה הנתבע 9, בשים לב למהות הפרסום ונסיבותיו, הייתי מוצא לחייבו בפיצוי ברף הנמוך, אך כנגד זאת דומני שהיה מקום דווקא לחייב את התובעת נוכח התעקשותה למצות עימו את הדין. באיזון שבין אלו, אני מוצא שלא להשית כל חבות על הנתבע 9 ואף לא לעשות חבות בהוצאות.
ט. הנתבע 10, גיא אוחנה, פרסם דברים חמורים ("אוכל טינופת, יחס על הפנים..."), אך לא התייצב לדיון ואף לא מצא לנכון להתנצל על דבריו.
בנסיבות אלו, אני מחייב את הנתבע 10 לפצות את התובעת בסך של 7,000 ₪ ובנוסף לכך לשאת בהוצאות התובעת בסך של 2,000 ₪.
24. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים, ובפרט שלא מצאתי ממש בטענות התובעת לעוולות נוספות שבוצעו כלפיה, הפרות של זכות יוצרים שיש לה, או עוולה מסחרית, או פגיעה בפרטיות.
25. אשר על כן אני קובע כדלמן:
התביעה נגד הנתבע 1, יואב אליאסי – נדחית, ללא צו להוצאות.
הנתבעת 2, דניאלה רוקח, תשלם לתובעת סך של 8,000 ₪ ובנוסף גם תישא בהוצאות התובעת בסך של 2,000 ₪.
הנתבע 3, יניב מאיר לוי, ישלם לתובעת סך של 1,000 ₪ ובנוסף לכך ישא בהוצאות התובעת בסך של 500 ₪.
הנתבע 4, יובל וזנה, ישלם לתובעת סך של 1,000 ₪ ובנוסף לכך ישא בהוצאות התובעת בסך של 500 ₪.
הנתבע 5, סטניסלב קופולביץ, ישלם לתובעת סך של 6,000 ₪ ובנוסף לכך ישא בהוצאות התובעת בסך של 2,000 ₪.
הנתבע 6, אלדד שוהם, ישלם לתובעת סך של 1,000 ₪ ובנוסף לכך ישא בהוצאות התובעת בסך של 500 ₪.
הנתבע 7, אמיר דניאל, ישלם לתובעת סך של 8,000 ₪ ובנוסף לכך ישא בהוצאות התובעת בסך של 4,000 ₪.
הנתבע 8, מתנאל בוסני, ישלם לתובעת סך של 8,000 ₪ ובנוסף לכך ישא בהוצאות התובעת בסך של 2,000 ₪.
הנתבע 9, ע.נ. (קטין), איננו מחויב בפיצוי לתובעת.
הנתבע 10, גיא אוחנה, ישלם לתובעת סך של 7,000 ₪ ובנוסף לכך ישא בהוצאות התובעת בסך של 2,000 ₪.
התביעה נגד הנתבעת 11, פייסבוק – נדחית. אכן, פייסבוק הינה חברת ענק אולם אין הצדקה למצב בו תביעה שנמצאת חסרת בסיס מסתיימת בלא שתחוב התובעת בנשיאה בהוצאות פייסבוק, אפילו אלו אינן מבטאות את היקף המשאבים שנדרשו לבירור התביעה. באיזון שבין זכותה של פייסבוק לתשלום על דחיית התביעה והמדיניות המצדיקה חיוב בהוצאות על תביעה שנדחתה, אלו מול מצבה האישי של התובעת – אני מחייב את התובעת לשאת בהוצאות פייסבוק בגין הגשת התביעה בסך של 6,000 ₪.