34. קיימים שני כללים פרשניים: האחד, כי לשון החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו. השני, כי קיימת חזקה הניתנת לסתירה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב על רקע הקשרו הכללי [ראו ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995); דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית ב נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1, 15 (2006) (להלן: "עניין ארגון מגדלי הירקות"); רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, פס' 15 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (פורסם בנבו, 26.2.2012); וכן ע"א 5620/16 הנ"ל והאסמכתאות הנזכרות שם].
35. בעת פרשנות חוזה, תינתן חשיבות רבה למהותה של העסקה, למבנה המשפטי הכללי שלה ולמטרותיה הכלכליות והחברתיות [ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש, פ"ד סב(2) 573, פס' 22 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (2007); ע"א 6253/03 כפר מל"ל, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית נ' הרמן, פס' 19 לפסק דינו של השופט ג'ובראן (27.6.2005); עניין ארגון מגדלי הירקות].
36. בעת ההכרעה בשאלת פרשנותו של חוזה יש להעניק משקל גם לעובדה כי מדובר בחוזה המבוסס, גם לטענת הנתבעים, על הגיון מסחרי כלשהו, ולצורך המובנה בבחינת התכלית האובייקטיבית של חוזים מעין אלה (ראו, לדוגמה בלבד, ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' הורש, פס' 20 לפסק דינו של השופט ג'ובראן (פורסם בנבו, 7.12.2009); ע"א 8427/12 יעקבסון נ' ויגדור, פס' 15 לפסק דינו של השופט זילברטל (פורסם בנבו, 22.12.2014)].
37. מעמד לשון החוזה קיבל חיזוק ניכר בפסיקתו העדכנית של בית המשפט העליון בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 20.11.2019) (להלן: "עניין ביבי כבישים").
38. באותה הפרשה שרטט כב' השופט שטיין רצף שבין קצותיו יש למקם את החוזה טעון הפרשנות. כך, נפסק כי "לא כל החוזים נולדו שווים. רמת הפירוט של החיובים והזכויות איננה זהה בכל חוזה וחוזה. בקצה אחד של הספקטרום נמצא חוזה יחס פתוח אשר מנוסח בקווים כלליים בלבד – זאת, מאחר שבעלי החוזה, אשר הסכימו אהדדי לגבי מטרתו ונטלו על עצמם את התחייבות הבסיסית לקדמה, לא יכלו, לא רצו או לא השכילו לקבוע בו מתווה צעדים מדויק שבו כל אחד מהם אמור לצעוד כדי להגיע אל אותה מטרה משותפת...חוזי יחס פתוחים מסמיכים את בית המשפט לקרוא לתוכם תנאים וחיובים חדשים, שלא הוסכמו מראש, על בסיס עקרונות משפט רחבים כמו תום לב, הגינות וסבירות, כשכל אלו מותאמים למטרות החוזה" (שם, בפסקה 12).
39. בקצה השני של הספקטרום "נמצא חוזה סגור עם התניה מלאה: חוזה ממצה שכל תנאיו מוגדרים באופן ברור ונהיר, והוא איננו זקוק לפרשנות יצירתית [...]. חוזה סגור מנוהל על ידי כללים פורמליים, שעיקרם דרישת הכתב" (שם, בפסקה 13).
40. למיקום החוזה ברצף השלכה ישירה על מלאכת הפרשנות. "שופט אשר בא להכריע במחלוקת לגבי משמעותם של תנאיו של חוזה סגור לא יעסוק אלא בקביעתן של עובדות החוזה. הווה אומר: השאלה היחידה שעליה יהא עליו לענות היא 'מה הסכימו ביניהם הצדדים כעניין של עובדה?'...פרשנותו של חוזה פורמלי סגור, ככל שמלאכה זו תידרש, תהא אפוא חסינה מפני הכנסת שיקולים ערכיים, החיצוניים לחוזה, על ידי בית המשפט. חובת תום-הלב תמשיך, כמובן, לחול על יחסי הצדדים, אך תחולתה תהא שיורית ושמורה למקרים קיצוניים של מצגי שווא, הטעיה ושימוש לרעה בזכויות; היא לא תשפיע על קביעת תוכנו של החוזה כהוא זה" (שם, בפסקה 14).
41. לצד גישתו של כב' השופט שטיין יש לציין גם את גישתו של כב' השופט גרוסקופף. השופט גרוסקופף מבחין בין שני סוגי מתקשרים בחוזים והם "מתקשר שהוא עוסק, דהיינו מתקשר מתוחכם המנהל עסקים ומיוצג היטב מבחינה משפטית בעת ההתקשרות [...]; מתקשר שהוא אדם פרטי, כלומר בן אדם מן היישוב שלרוב אינו מיוצג היטב מבחינה משפטית בעת ההתקשרות" (שם בפסקה 2 לפסק הדין). בנוסף יש להבחין בין "חוזה עסקי, שהוא חוזה שכל הצדדים לו הם עוסקים (כגון הסכם בין שתי חברות מסחריות למכירת נכס מקרקעין מסחרי (למשל, קניון (או הסכם למכירת חומרי גלם (למשל, ברזל) מיבואן למפעל); [לבין] חוזה פרטי, שהוא חוזה שכל הצדדים לו הם בני אדם פרטיים (כגון הסכם למכירת מכונית יד שניה או הסכם להשכרת דירה בבעלות פרטית)" (שם, בפסקה 2 לפסק הדין). קיימת התייחסות גם לחוזה צרכני שאינה נוגעת לענייננו.
42. גם כאן מיקום החוזה בסיווג מוליך לאופן שונה של הפעלת הפרשנות השיפוטית. "בחוזה הפרטי, הגשמת רצון הצדדים במועד הכריתה היא התכלית לה ראוי להקנות מעמד של בכורה, מאחר שמדובר בצדדים רציונליים המצויים במישור שווה, ואולם יכולתם להשתמש בשפה החוזית מוגבלת בשל היכרותם החלקית עם רזי דיני הפרשנות החוזיים; [...]; בחוזה העסקי, שאיפתם העיקרית של דיני הפרשנות צריכה להיות לשכלול ההתקשרות החוזית, וזאת בשים לב לכך שהמתקשרים הם לא רק צדדים רציונליים המצויים במישור שווה, אלא גם מתוחכמים דיים לעשות שימוש בכללים המשפטיים לצורך עיצוב החוזה כרצונם" (שם, בפסקה 4). "כאשר לפנינו חוזה עסקי, כדוגמת החוזה בו אנו דנים, מתן מעמד מכריע ללשון החוזה מסייע ליצירת יציבות וודאות חוזית, שכן הוא מאפשר לצדדים מתוחכמים ומיוצגים היטב מבחינה משפטית לעצב את ההתקשרות החוזית שלהם כרצונם, תוך שימוש מושכל וזהיר בלשון ההסכם" (שם, בפסקה 6).
43. בענייננו, דומה כי עסקינן בהסכם עסקי שנערך בין אנשי עסקים ונוסח על ידי עורך דין (ראו עמוד 38 לפרוטוקול הדיון מיום 8.12.2020, בשורות 8-18). ההסכמים ממצים ברובם שכן מרבית תנאיהם מוגדרים באופן ברור ונהיר, והם אינם זקוקים לפרשנות יצירתית. יחד עם זאת, אין חולק כי לא נקבעו מועדים להחזרי ההלוואות. מכאן שקיים קושי בסיווגם של ההסכמים מושא התובענה כהסכמים סגורים, כפי שנדונו בעניין ביבי כבישים.
44. כך או כך, על פי פסק הדין בעניין ביבי כבישים, לשון ההסכם היא שתכריע את הכף ביחס לפרשנותם של ההסכמים מושא התובענה. בענייננו, סבורתני כי לשון ההסכמים ברורה וממנה עולה כי עסקינן בהסכמי הלוואה לכל דבר ועניין. ואפרט.
45. ראשית, ההסכמים נושאים את הכותרת "הסכם הלוואה", והמילים 'הלוואה', 'מלווה' ו'לווים' חוזרות על עצמן כחוט השני לאורך כל הסכם והסכם ובכל ההסכמים.
46. שנית, כוונת הצדדים עולה באופן ברור מההתכתבויות ביניהם במהלך תקופת ביצוע ההסכמים. כך, בהתכתבות מיום 15.5.2017 שלחה התובעת חשבונית וקבלה בגין תשלום על חשבון הלוואה שעה שצוין מפורשות הן בחשבונית והן בהודעת הדוא"ל שצורפה לה כי עסקינן בהלוואה (נספח 13 לתצהירו של מר שטיינברג). כך גם כל סכום ששולם על ידי הנתבעת, גובה בחשבונית מס מתאימה עליה נכתב מפורשות כי התשלום בוצע עבור ריבית (נספח 13 לתצהירו של מר שטיינברג).
47. משלא עמדו הנתבעים בתשלום ההלוואות, דנו הצדדים במיחזורן ובפריסתן. מר שטיינברג העביר לנתבע 2 את טבלת הפריסה החדשה למשך 10 שנים והלה הסכים. ככל שהיה מדובר בהשקעה, היה מצופה כי הנתבע 2 יטען כי אין מקום להחזיר הכספים. לעומת זאת, הנתבע 2 השיב: "אנחנו נעמוד בהחזרים החודשיים ללא כל תנאי!" (ראו הודעת דוא"ל מיום 8.8.2018 אשר צורפה כנספח 15 לתצהירו של מר שטיינברג).
48. בהודעת דואר אלקטרוני של הנתבע 2 למר שטיינברג מיום 21.8.18 נכתב על ידו: "מצ"ב טבלה עם פריסת הלוואה". הנה כי כן, הנתבע 2 בעצמו נוקט במילה "הלוואה" ומציין כי סכום ההלוואה הינו 2,692,293 ₪ (נספח 18 לתצהירו של מר שטינברג).
49. כך גם בהודעת דואר אלקטרוני של הנתבע 2 למר שטיינברג מיום 3.10.18 כותב הנתבע 2 כי ביתו יהווה בטוחה להלוואה הקיימת וכי בית הורי הנתבע 3 יהווה בטוחה להלוואה חדשה (נספח 19 לתצהירו של מר שטיינברג).
50. שלישית, מיעליגיון הכלכלי של העסקה הוא פשוט. כך, אין כל הגיון כלכלי ליחס לתובעת ולמר שטיינברג כוונה להשקיע כספים בנתבעת, וזאת בלא שהוקצו למר שטיינברג מניות בנתבעת או שנקבעה התמורה בגין ההשקעה, שהרי אף לשיטתם של הנתבעים 2-3, ככל שעסקינן בהשקעה, הרי שגם כנגד השקעה צריכה לבוא תמורה, ועל כך אין בפי הנתבעים 2-3 כל מענה.
51. אשר לטענת הנתבעים שלפיה הסכמי ההלוואה נעדרי מועדי פירעון, ומשכך יש לפרשם לרעת מנסחם, הרי שאין מקום בנסיבות הענין להחלת הכלל של ניסוח לרעת המנסח, שכן השלמת ההסכמים הנעדרים מועדי פירעון, אף בגרסה המקלה עם הנתבעים, תוביל לפרשנות שלפיה מועדי הפירעון חלפו זה מכבר.
52. סעיף 41 לחוק החוזים קובע: "חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש". עוד ניתן להזכיר את סעיף 26 לחוק החוזים אשר קובע: "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים".
53. בענייננו, משלא נקבעה בהסכמי ההלוואה כל הוראה אשר למועדי הפירעון, אזי יש לפרוע את ההלוואות תוך זמן סביר [ראו: ד"נ 32/84 עזבון המנוח וויליאמס ז"ל נ' Isarel British Bank (London), פ"ד מד(2) 265 (1990) (להלן: "פסק דין ווליאמס")], שלפיו, אם הצדדים לא קבעו ביניהם מועד לפירעון החוב, אז ההנחה היא כי המועד לפירעון הוא תוך זמן סביר ממועד יצירת החוב (עמ' 280 לפסק דין וויליאמס). הפירוש שניתן למונח זמן סביר, בהמשך פסק הדין, הוא כדלקמן:
"24. מהו הזמן הסביר לפרעון החוב? לדעתי, זהו אותו זמן שיש להניח כי הצדדים ראו אותו כראוי, בהתחשב בנסיבות מתן ההלוואה, מטרותיה, הליכי המסחר בין הצדדים ושאר נתונים הסובבים את ההלוואה ותנאיה."
54. דומה כי בנסיבות העניין, אין צורך להכביר מילים בשאלה מהו "זמן סביר", שהרי ממועד הגשת התביעה חלפו למעלה משנתיים וההלוואות או אף פריסתן, כפי שהוצע על ידי הנתבע 2 למר שטיינברג, לא שולמו (נספח 18 לתצהיר מר שטיינברג).
55. בראי לשון הסכמי הלוואות, ההתכתבויות בין הצדדים ועדויות הצדדים, דומה כי לא יכול להיות חולק כי הנתבעים היו אמורים להשיב לכל הפחות את הפריסה שהוצעה על ידי הנתבע 2 בהודעת הדוא"ל מיום 21.8.2018.
56. הוא הדין אשר לטענת הנתבעים כי הסכמי ההלוואה לא בוטלו. הסעד המבוקש על ידי התובעת בתביעתה הוא לאכיפת הסכמי ההלוואה. אף אם אקבל טענת הנתבעים שלפיה הסכמי ההלוואות לא קבעו מועד להחזר ההלוואות ומשכך ההלוואות צריכות להיות מוחזרות תוך זמן סביר (סעיף 10 לסיכומי הנתבעים), הרי שאין חולק כי חלפו למעלה משנתיים לאחר הגשת התביעה וההלוואות טרם הוחזרו. אף לשיטת הנתבעים, זמן סביר להחזר הלוואה הוא שלושה חודשים (סעיף 2.4 לסיכומיהם). מכאן, שלפי כל גרסה, המועד הסביר להשבת ההלוואות חלף זה מכבר.
57. אשר לטענת הנתבעים, שלפיה יש להפחית מסכום התביעה הסך של 1,000,000 ₪ לאור התחייבותו של מר שטיינברג להשקיע בחברת כארד און, הרי שמעבר לעובדה כי טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה מטעמם של הנתבעים, הרי שטענת הנתבעים שלפיה כארד-און והנתבעת "הינן בבחינת חברה אחת" היא טענה שלא התבססה על כל מסד ראייתי או משפטי.
58. לכך יש להוסיף, כי טענה זו נולדה אך לצורכי הליך זה שכן טענה זו מעולם לא נטענה על ידי מי מהנתבעים במהלך התקופה בה היו תלויות ועומדות ההלוואות והתנהל דין ודברים בין הצדדים בנוגע להחזרתן. משכך, דין טענה זו להידחות מכל וכל.
59. עוד יצוין כי במסגרת חקירתם הנגדית העלו הנתבעים 2-3 טענה שלפיה הכספים שהעבירה התובעת הועברו לכארד-און ולא לנתבעת. אף טענה זו לא נטענה במסגרת כתב ההגנה של הנתבעים ועל כן מהווה הרחבת חזית אסורה. הנתבעים אף לא התייחסו לטענה זו בסיכומיהם. עם זאת, למעלה מן הצורך, יצוין כי לא יכול להיות חולק כי הנתבעת היא החתומה על הסכמי ההלוואות מול התובעת וכי היא קיבלה את הכספים מושא התובענה. הנתבעים אף הודו בכך במסגרת כתב הגנתם (ראו למשל סעיף 4(א) לכתב ההגנה).
60. משכך, אני מקבלת טענות התובעת, שלפיהן הכספים שהועברו לנתבעת הועברו לה כהלוואות ולא כהשקעה.
61. אשר לשאלת חיובם של הנתבעים 2-3 בחובותיה של הנתבעת, הרי שאין בידי לקבל את טענת התובעת, שלפיה יש להטיל על הנתבעים 2-3 אחריות אישית מכוח דיני הרמת מסך. התובעת לא פירטה בכתב התביעה מדוע בנסיבות העניין מתקיימים התנאים להרמת מסך. בנוסף, במסגרת סיכומיה זנחה התובעת טענה זו.
62. מנגד, אין בידי לקבל את טענת הנתבעים 2-3, שלפיה אין הם ערבים בערבות אישית לחובות הנתבעת. ראשית, לא יכול להיות חולק כי הנתבעים 2-3 חתומים כערבים על הסכמי ההלוואות. שנית, מדובר בטענות עובדתיות שהנתבעים לא תמכו בראיות ואסמכתאות לשם הוכחתן. שלישית, הנתבעים חזרו בהם מטענה זו (ראו למשל עמוד 94 לפרוטוקול הדיון מיום 8.12.2020, בשורות 5-14), ולא העלו טענה כאמור במסגרת סיכומיהם.
63. משכך, המסקנה המתבקשת היא כי הנתבעים 2-3 ערבים בערבות אישית לחובותיה של הנתבעת על פי הסכמי ההלוואות.
סוף דבר
64. אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת הסך של 2,805,768 ₪ בצירוף ריבית בשיעור שנקבע בהסכמי ההלוואה ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
65. כמו כן, ישלמו הנתבעים לתובעת הוצאות בסכום האגרה כפי ששולמה ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תשלח עותק מפסק דיני לבאי כוח הצדדים כמקובל.
ניתן היום, י"ז ניסן תשפ"א, 30 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.
מיכל עמית אניסמן