בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב – יפו
ת"ק 33318-09-20 אלמוג נ' עמית לביאן בע"מ
לפני כבוד השופט אודי הקר
התובעת: שרונה אלמוג
נגד
הנתבעת: עמית לביאן בע"מ
פסק דין
תביעה להשבת דמי תיווך ששילמה התובעת לנתבעת בגין עסקת שכירות, שנחתמה אך לא יצאה לבסוף אל הפועל. עוד עותרת התובעת לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה וכן פיצוי בגין עוגמת נפש.
רקע:
1. הנתבעת, עמית לביאן בע"מ, עוסקת בשיווק נכסים למכירה והשכרה. מר עמית לביאן (להלן: "מר לביאן) הוא הבעלים והמנהל של הנתבעת.
2. התובעת התקשרה עם הנתבעת בהסכם לקבלת שירותי תיווך להשכרת דירה בשכונת תל ברוך בתל אביב. נציגת הנתבעת, שהייתה בקשר עם התובעת ובן זוגה, הייתה הסוכנת עינת הרצוג (להלן: "גב' הרצוג").
3. בחודש מאי 2020 הציגה גב' הרצוג לתובעת ובן זוגה דירת גן שנמצאת ברח' יעקב מרידור בת"א (להלן: "הדירה").
4. ביום 27.5.20 נחתם חוזה שכירות בלתי מוגנת בין התובעת ובעל הדירה, מר אייל הירדני (להלן: "מר הירדני"), בו נקבע בין היתר, כי תקופת השכירות תחל ביום 1.8.20.
5. אין חולק כי לאחר חתימת החוזה, שילמה התובעת לנתבעת דמי תיווך בסך של 11,000 ש"ח עבור שירותי התיווך.
6. התובעת טענה כי רק לאחר חתימת חוזה השכירות, התברר לה, במקרה, מפי בעל הדירה, כי שבוע לפני כניסתה המתוכננת לדירה צפוי להתחיל שיפוץ מסיבי בבניין בעקבות נזילה שמקורה בקומה 3 של הבניין. שיפוץ המחייב התקנת פיגומים בשטח הדירה, וזאת, לטענתה, למשך תקופה של חודש עד חודש וחצי.
7. בנסיבות אלו, לאור השיפוץ הצפוי, הסכימו התובעת ובעל הדירה (מר הירדני) לבטל את הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים ואף חתמו ביום 5.7.20 על הסכם לביטול חוזה השכירות (להלן: "הסכם הביטול"), בו הוסכם:
"הואיל ובתאריך 28.5.2020 נחתם הסכם שכירות בקשר עם דירת מגורים ברחוב מרידור 15 בתל אביב.
והואיל והסתבר לשוכר ששמים עמוד תמיכה לפיגומים בשטח מכונת הכביסה בשבוע שקודם לכניסתו הצפויה.
לפיכך הוחלט והוסכם בין הצדדים כדלהלן :
1.ההסכם שנערך ונחתם ביום 28.5.2020 בטל ומבוטל.
2.המשכיר יחזיר לשוכר את התשלום בסך 10,500 ₪ ששולם לו בגין חודש השכירות הראשון, באמצעות העברה בנקאית- בנק דיסקונט, חשבון ... סניף ...
3.המשכיר יחזיר לשוכר את הערבות הבנקאית שניתנה לו וכן יאשר בכתב לבנק דיסקונט שהמשכיר מאשר בזאת להחזיר את הערבות לבנק.
4.המשכיר יחזיר לשוכר את כל הצ'קים הדחויים שנמסרו לו בגין דמי השכירות העתידיים.
5.לצדדים אין ולא יהיו טענות כלשהן האחד כלפי השני בקשר עם חוזה השכירות וביטולו.
6.בחתימה על הסכם זה המשכיר מאשר שקיבל לרשותו את כל המפורט בסעיף 4-2 לעיל".
8. לאחר ביטול הסכם השכירות, ביום 12.7.20, שלחה התובעת לנתבעת, באמצעות בא כוחה, מכתב בו דרשה כי הנתבעת תשיב לה את דמי התיווך אותם שילמה בגין עסקת השכירות בתוספת עלות הוצאת המכתב.
9. ביום 19.7.20 שלח מר לביאן את תגובתו, בה ציין, בין היתר, כי הוא חוזר בו מהצעתו, שניתנה לטענתו לפנים משורת הדין, להחזיר לתובעת 55% מעמלת התיווך:
"..כצעד של רצון טוב הצעתי לפנים משורת הדין, מצד אחד לא לפגוע בסוכנת הרצוג אשר השקיעה שעות רבות בעסקה, ומצד שני על מנת לנסות ולרצות את מרשתך ככל הניתן, להשיב 55% מעמלת התיווך ששולמה שהם חלקה של החברה בעסקה (חלקה של עינת הרצוג הוא 45%). לצערנו במקום לנסות להגיע כמונו להסכמה ברוח טובה בחרה מרשתך להלך אימים בשיחות טלפון ובמכתב מעו"ד ולהעמיד רצון טוב זה שלנו כאילו הייתה זו חובה החלה עלינו.
לאור כך אני חוזר בי מהצעתי, להחזר 55% מעמלת התיווך אשר הוצע כצעד של רצון טוב ומתוך רצון חברי ברוח התקופה לסיים את המחלוקת, ומרשתך מוזמנת לפעול בכל דרך שתראה לנכון".
10. לאור זאת, ביום 14.9.20 הגישה התובעת את התביעה דנן.
11. ביום 3.3.21 התקיים לפניי דיון בנוכחות התובעת ובן זוגה- מר יובל לב, הבעלים של הנתבעת, מר עמית לביאן וסוכנת הנתבעת הגב' הרצוג, ובנוכחות בעל הדירה (מר הירדני).
12. לאחר ששמעתי עדויות הצדדים וטענותיהם, בשל התיק להכרעה.
דיון והכרעה:
13. דין התביעה להתקבל בחלקה.
14. הצדדים אינם חלוקים על כך שהנתבעת הייתה הגורם היעיל שהביא להתקשרות הנתבעת בעסקת השכירות עם מר הירדני, כי הסכם שכירות נחתם וכי התובעת שילמה לנתבעת את דמי התיווך בגין החתימה על הסכם השכירות.
15. גם אין חולק, כי הסכם השכירות בוטל עובר למועד תחילת השכירות, תוך שבעל הדירה השיב לתובעת את כל הסכומים ששילמה לו, וכי התובעת כלל לא התגוררה בדירה.
16. המחלוקת בין הצדדים היא, האם לאור ביטול הסכם השכירות זכאית התובעת גם להשבת דמי התיווך מהנתבעת.
17. לטענת הנתבעת בנסיבות אלו, משנחתם הסכם השכירות שהיא הייתה הגורם היעיל להשגתו, על פי סעיף 14 לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המתווכים") ועל פי הסכם התיווך, היא זכאית למלוא דמי התיווך והיא אינה האחראית לכך שהתובעת בחרה לבטל את הסכם השכירות.
18. טענתה העיקרית של התובעת היא, כי הנתבעת לא פעלה כנדרש ממתווך ולא ביררה פרטים מהותיים הקשורים לדירה ולבניין. אם הייתה עושה עבודתה כנדרש ומבררת הפרטים שהיה עליה לברר עובר לחתימת הסכם השכירות, היא הייתה מגלה על השיפוץ המתוכנן ומביאה עובדה זו לידיעתה והיא לא הייתה מתקשרת בעסקה.
19. הוראת החוק הרלוונטית לענייננו היא סעיף 8 לחוק המתווכים, הקובע:
"8. (א) מתווך במקרקעין יפעל בנאמנות, בהגינות ובדרך מקובלת, וימסור ללקוחו כל מידע שיש בידו בענין מהותי הנוגע לנכס נשוא עסקת התיווך.
(ב) במילוי תפקידו יפעל מתווך במקרקעין במיומנות ובסבירות וינקוט אמצעים הראויים בנסיבות הענין, לקבלת מידע מהותי הנוגע לנכס נשוא עסקת התיווך".
20. אני סבור, כי העובדה שתוכנן שיפוץ בבניין, במסגרתו היו צפויים להיות מוצבים פיגומים בסמוך לדירה ובשטח המושכר, היא עובדה מהותית שהיה על הנתבעת לנקוט באמצעים הראויים על מנת לגלותה ולהביאה לידיעת התובעת. העובדה שהסכם השכירות בוטל בשל עובדה זו מחזקת את קביעתי כי עסקינן בעובדה מהותית.
21. לאור קביעתי זו, שעה שמצאתי כי התובעת לא נקטה באמצעים הסבירים והראויים על מנת לברר עובדה זו, ומשבוטל הסכם השכירות בשל כך מבלי שהתובעת עשתה שימוש כלשהו בדירה, מצאתי לפסוק כי הנתבעת אינה זכאית לדמי התיווך ועליה להשיבם לתובעת. ראו בר"ע (נצ') 209/01 זיוה וזאב מאיר נ' טלי שושן ואח' [פורסם בנבו] (21.10.01) (להלן: "עניין מאיר").
22. מעדויות הצדדים עולה, כי השיפוצים המתוכננים בבניין היו ידועים לבעל הדירה (מר הירדני) זמן רב ומידע זה לא גולה לתובעת.
23. עולה מחומר הראיות, ועל כך אף אין חולק, כי רק לאחר החתימה על הסכם השכירות חשף מר הירדני בפני התובעת כי שבוע לפני כניסתה המתוכננת לדירה, צפוי להתחיל השיפוץ בבניין, במסגרתו יותקנו פיגומים בשטח הדירה.
24. לטענת מר הירדני רק לאחר החתימה על הסכם השכירות התקשר אליו ועד הבניין וחשף בפניו את הצורך בהתקנת פיגומים בשטח הדירה לצורך ביצוע השיפוץ. תחילה התכנון המקורי היה שהשיפוץ יבוצע עוד לפני כניסתה של התובעת לדירה, אך לאור סירובו של השוכר הקיים לביצוע השיפוץ בזמן שהותו בבית, סוכם עמו כי יפנה את הבית שבוע לפני המועד הצפוי ואז יתקינו את הפיגומים (ראו עדות מר הירדני- עמ' 2 לפרוטוקול).
25. מצאתי, כי השיפוץ הצפוי בבניין היה ידוע למר הירדני עוד לפני החתימה על חוזה השכירות. התובעת צירפה לתיק העתקי הודעות שנשלחו בקבוצת 'הווטס-אפ' של הבניין. מהתכתבויות עולה כי בתחילת חודש מאי 2020, ביקש אחד הדיירים לברר מידע לגבי השיפוץ המתוכנן (הודעה מיום 2.5.20):
"מתי יתבצע שיפוץ הקומה השלישית בבניין שהיה צריך להתבצע במחצית האחרונה של שנת 2019".
בתגובה לכך, כתב ועד הבית:
"..ביום א' יגיע לסיור קבלן שביצע בזמנו את השיפוץ בלובי ובחצרות ונראה אם אפשר להתקדם עימו. נבצע עבודה שוטפת בנושא מורכב זה הכולל לא רק את קומה 3 אלא גם את חדר מדרגות וחזית מזרחית באיזור מסתורי כביסה".
בהמשך ההתכתבויות כותב ועד הבית לעניין זה כי לא מדובר בשיפוץ רגיל:
"..זה לא כמו שיפוץ דירה. יש פיגומים. יש ביטוח. ויש תקציב".
26. מכאן עולה, כי בסמוך לחתימה על חוזה השכירות (שנחתם ביום 28.5.20), ידע מר הירדני כי מתקיימות שיחות עם קבלן ביצוע לגבי שיפוץ נרחב בבניין, הכולל הצבת פיגומים בחזית המזרחית של הבניין, באזור מסתורי הכביסה. אמנם, ניתן לקבל את עדותו כי לא ידע מתי בדיוק צפוי להתבצע השיפוץ (עמ' 2 לפרוטוקול), אך עצם ביצוע השיפוץ היה בידיעתו המלאה.
27. מצאתי לקבל את טענת הנתבעת (שנתמכה אף בעדותו של מר הירדני), כי מר הירדני לא עדכן אותה בדבר השיפוץ המתוכנן ואני מקבל את טענתה (שלא נסתרה) כי לא הייתה מודעת לשיפוץ זה.
28. עם זאת, אני סבור כי עסקינן במידע מהותי שהיה על הנתבעת לברר בעצמה או למצער לנקוט באמצעים הראויים בנסיבות העניין כדי לגלותו ולחשוף אותו בפני התובעת.
29. מר לביאן ציין, כי "בדרך כלל" הוא אכן דואג לשאול את בעל הנכס אם יש מידע מהותי שהוא צריך לגלות לו, אך במקרה זה הוא לא עשה כן (עמ' 2 לפרוטוקול). אף לא נטען כי גב' הרצוג עשתה כן. לטענתו, במקרה זה הוא נמנע מלשאול את בעל הדירה מכיוון שהתובעת ביקשה לנהל את המשא ומתן מול בעל הדירה בעצמה, ללא התערבותו, וכי גם פגישת החתימה על הסכם השכירות נעשתה ללא השתתפות הנתבעת. איני מקבל טענה זו. גם אם התובעת בחרה לנהל את המו"מ בעצמה ולחתום על חוזה השכירות ללא סיוע מצד הנתבעת, אין בכך כדי לגרוע מחובתה של הנתבעת לפעול על פי סעיף 8 לחוק המתווכים.
30. על השיפוץ הצפוי ניתן היה לגלות עם הצגת הנכס לראשונה (עוד טרם החל המשא ומתן) ולא הובהר מדוע הנתבעת לא שאלה את מר הירדני על כך כבר בשלב זה. מכתב ההגנה עולה, כי ביום 11.5.20 הציגה הנתבעת את הנכס לתובעת וכבר במועד זה (וקודם לכן) יכולה הייתה לשאול את מר הירדני לגבי מידע מהותי הקשור לדירה ולבניין. זאת גם ניתן היה לעשות בהמשך ודומה כי די היה לשם כך בשיחת טלפון עם מר הירדני. אין חולק כי דבר זה לא נעשה על ידי הנתבעת.
לו הייתה פועלת הנתבעת כנדרש ומבררת פרט מהותי זה, דומה כי מר הירדני היה מגלה זאת והתובעת לא הייתה מתקשרת בעסקה.
31. יש להניח כי אם גורם כלשהו בנתבעת היה מבקש ממר הירדני למסור לו "גילוי נאות" (כפי שטען מר לביאן שהוא עושה בדרך כלל, אך לא במקרה זה), עניין השיפוץ היה מתגלה והתובעת הייתה עושה את שיקוליה אם לשכור את הדירה אם לאו. אם מר הירדני היה מתבקש למסור מידע מהותי בקשר לדירה (ולמסור גילוי נאות) ומסתיר את השיפוץ המתוכנן בבניין, ייתכן והיה מקום להידרש לשאלת אחריות הנתבעת, אולם אין זה המצב בענייננו ועל כן לא אדרש לכך.
32. לאור האמור, משלא מילאה הנתבעת את חובתה לנקוט באמצעים הראויים על מנת לברר מידע מהותי הנוגע לדירה ולהביאו לידיעת התובעת, ומשמצאתי כי מידע מהותי זה היווה גורם מרכזי בהתקשרות התובעת בעסקה (שבוטלה לאחר שהתגלה) הרי שהנתבעת לא עמדה בהוראות סעיף 8 לחוק המתווכים ולא מילאה את מבוקשה של התובעת ועל כן היא אינה זכאית לדמי התיווך.
33. ויודגש- לעניין זה אני מקבל גרסת התובעת כי חוזה השכירות בוטל בשל גילוי העובדות המהותיות הנ"ל. מר הירדני תמך בגרסת התובעת כשהעיד כי התובעת הבהירה לו כי הדבר לא מקובל עליה (עמ' 2 לפרוטוקול). הדבר אף קיבל ביטוי באופן מפורש בהסכם הביטול, לפיו הסכים מר הירדני לבטל את הסכם השכירות ולהשיב לידי התובעת את מלוא הכספים ששילמה: "הואיל והסתבר לשוכר ששמים עמוד תמיכה לפיגומים בשטח מכונת הכביסה בשבוע שקודם לכניסתו הצפויה".
מנגד, הנתבעת לא הוכיחה את גרסתה, לפיה ההסכם בוטל, כביכול, בשל כך שהתובעת מצאה דירה זולה יותר באותו רחוב ועשתה שימוש בשיפוץ המתוכנן "כתירוץ" לביטול ההסכם בחוסר תום לב. לו כך היה, סביר שמר הירדני לא היה מסכים לבטל את הסכם השכירות ללא כל פיצוי.
34. יש לזכור כי תקופת השיפוץ חלה בחודש אוגוסט כאשר ילדי התובעת היו צפויים לשהות בבית, כפי שהתובעת אף הבהירה למר הירדני בשיחה שקיימה עמו הייתה לכך השפעה רבה על החלטתה לבטל ההסכם (ראו עמ' 3 להקלטת השיחה מיום 3.7.20 בין התובעת למר הירדני):
"אני לא יודעת מה יהיה עם הדבר הזה. אתה יודע, מתחילים שיפוץ זה יכול להיות... תראה זה לא ינואר-פברואר, זה אוגוסט-ספטמבר, אני לקחתי חודש חופש מהעבודה. הם מסיימים את המסגרות ב-6 באוגוסט. עכשיו אנחנו יודעים שנינו מה זה פיגומים..".
35. באותו שלב התובעת לא ידעה מתי צפוי השיפוץ להסתיים, וחששה שהשיפוץ אף יימשך מעבר למתוכנן (כשהפיגומים מצויים בתוך הדירה) מובן מאליו.
36. אוסיף, כי מהשיחות שצורפו לתיק עולה, כי מר לביאן אמר לתובעת שהוא מאמין לגרסתה שההסכם בוטל בשל השיפוץ ואף טען כי מר הירדני צריך לשאת בעלות דמי התיווך (שיחה מיום 5.7.20, עמ' 3, 4, 6 ,8 לתמליל); גם בשיחה שקיימו השניים ביום 6.7.20 (לאחר שעו"ד מטעם התובעת שוחח עם מר לביאן טלפונית), ציין מר לביאן כי הוא מבין את התובעת והבהיר שהוא רוצה "לסגור" את הפרשה ברוח טובה (עמ' 8-7 לתמליל השיחה). קודם לכן ציין באותה שיחה כי עד לשיחת הטלפון מעו"ד היה אומר לה שהיא צודקת, אך השיחה הכניסה בו אנטגוניזם (עמ' 5 לתמליל השיחה).
37. מר לביאן אף הסכים להשיב לתובעת 55% מדמי התיווך (החלק שלו בעסקה), תוך שהבהיר בשיחה השנייה (מיום 6.7.20) כי גב' הרצוג תתייעץ עם בעלה ותודיע לו אם גם היא מוכנה להחזיר את חלקה בדמי התיווך (עמ' 2 לתמליל השיחה השנייה מיום 6.7.20). עם זאת, התובעת לא קיבלה כל תשובה לעניין עמדתה של הגב' הרצוג, ומעדותה של גב' הרצוג עולה, כי קיים ספק האם היא כלל נתבקשה למסור את תשובתה לעניין זה (עמ' 3 לפרוטוקול).
38. להשלמת התמונה אציין, כי לא ברור מחומר הראיות מה הוא משך הזמן בו נמשך השיפוץ בפועל. מר הירדני העיד בחקירתו שהפיגומים הונחו בחצר הבית במשך כשבועיים (עמ' 6 לפרוטוקול). עם זאת, מהעתק ההתכתבויות בקבוצת ה"ווטס-אפ" של הבניין עולה, כי השיפוץ הסתיים בסמוך ליום 29.8.20 בעוד שהפיגומים הוצבו כשבוע לפני כניסתה הצפויה של התובעת לדירה (התובעת הייתה צפויה להיכנס לדירה בתאריך 1.8.20). הודעה שנשלחה על ידי ועד הבניין ביום 5.8.20 (כשבועיים לאחר תחילת העבודות), מלמדת כי העבודות היו במועד זה בעיצומן ולא לקראת סיום.
כשנשאל מר הירדני בחקירתו אם השיפוץ ערך 25 יום, השיב כי הוא "חושב שהרבה פחות", אך לא הוצגה כל ראיה בתמיכה לטענה זו.
מכל מקום, התובעת לא הייתה יכולה לדעת מתי יסתיים השיפוץ ואם יהיו עיכובים בהסרת הפיגומים מחצר הבית. חששה בעניין זה מובן וסביר.
39. מעבר לדרוש אוסיף, כי כאמור בעניין מאיר (לעיל), יש לשלול את זכאות הנתבעת לדמי תיווך גם לאור האמון שנתנה התובעת בנתבעת. הנתבעת ציינה בכתב ההגנה כי בין גב' הרצוג לתובעת התפתחו יחסי חברות, מעבר ליחסים בין נותן שירות ללקוח. יחסי אמון אלו יוצרים חובה מוגברת על הנתבעת לנהל משא ומתן בתום לב ובדרך מקובלת כשאחד המרכיבים של חובה זו, הוא לבדוק את כל המידע המהותי הנוגע לדירה ובכלל זה בדבר השיפוץ הצפוי בבניין.
40. לאור האמור לעיל, אני קובע כי הנתבעת לא קיימה את הוראת סעיף 8 לחוק המתווכים ועל כן התובעת זכאית להחזר דמי התיווך ששילמה בסך 11,000 ש"ח.
41. לעניין התביעה לתשלום דמי התיווך ששילמה התובעת למתווך אחר עבור מציאת הדירה החלופית: טענה זו נטענה בעלמא ולא הובר מקור זכותה של התובעת לסכום זה. הלכה למעשה עסקינן בפיצוי בכפל, שכן משפסקתי שהנתבעת אינה זכאית לדמי תיווך, ממילא היה על התובעת לפנות למתווך אחר (אם היא חפצה בכך) ולשלם לו את שכרו. תשלום זה צריך להיות משולם ללא קשר להליך זה. הטלת חובת תשלום דמי התיווך (למתווך אחר) על הנתבעת, בגין עסקה שאין חולק כי יצאה אל הפועל ושעל התובעת לשלם דמי התיווך בגינה, אף מהווה עשיית עושר שלא במשפט כלפי הנתבעת, שכן תוצאת האמור היא שהתובעת תהנה משירותי תיווך מבלי לשלם עליהם. לפיכך מצאתי לדחות התביעה לעניין זה.
42. לעניין הוצאות התביעה שהוכחו (עלות הפקת התמלילים והתקליטורים+ הוצאות צילום): התובעת זכאית להחזר ההוצאות הנ"ל בסך 848 ש"ח. בשים לב לכך שהיה בידי הנתבעת לייתר ההליך ולהשיב לידי התובעת את מלוא דמי התיווך (ולא רק 55% מתוכם) ולאור תוצאות ההליך אף מצאתי לפסוק הוצאות משפט נגד התובעת כמפורט להלן.
43. לעניין טענת התובעת בדבר הפסד שכר: דו"ח רו"ח שצירפה התובעת נסמך על טענת התובעת כי לצורך ניהול ההליך היא נאלצה להפסיד ימי עבודה (לטענתה 4 פעמים הפסידה כשליש מיום העבודה). אולם התובעת לא הוכיחה כי הפסידה בפועל ימי עבודה או כי נגרע משכרה סכום כלשהו. התובעת לא צירפה תלושי שכר או כל ראיה לכך ששכר עבודתה נגרע. התובעת אף לא הבהירה מדוע כלל היה עליה להפסיד שעות עבודה לשם ניהול ההליך או השכרת הדירה. מההקלטות שהציגה התובעת אף עולה, כי היא התכוונה להשתמש בימי החופשה רק בחודש אוגוסט וכי אין לה אפשרות להשתמש בהם קודם לכן (עמוד 2 לתמליל השיחה מיום 6.7.20: "אני בעבודה שאני לא יכולה לקחת כרגע חופש, כי אני את החודש חופש שלי שלקחתי באוגוסט ואני לא יכולה אפילו לפדות את הימים חזרה"). בנסיבות אלו התובעת לא הוכיחה רכיב זה של תביעתה ויש לדחות תביעתה לעניין זה.
44. לעניין תביעתה לפיצוי בגין עוגמת נפש: גם טענה זו נטענה בעלמא ולא הוכחה. מכל מקום, בנסיבות העניין ושעה שמצאתי כי הנתבעת לא הייתה מודעת לשיפוץ המתוכנן, לא מצאתי לפסוק פיצוי בגין רכיב זה (שממילא אינו נפסק כדבר שבשגרה).
אוסיף, כי מהראיות שצורפו לתיק עולה שמר הירדני גילה לתובעת על השיפוץ המתוכנן בשבוע האחרון של חודש יוני (ראו דברי התובעת בעמ' 5 לתמליל השיחה מיום 5.7.20 בין התובעת למר לביאן). ביום 3.7.20 הסכימו התובעת ומר הירדני על ביטול ההסכם (תמליל השיחה מיום 3.7.20). מכאן, שהתובעת המתינה מספר ימים מהמועד בו גילתה על השיפוץ ועד למועד בו הודיעה למר הירדני על ביטול העסקה (מסוף חודש יוני עד ליום 3.7.20). לא מן הנמנע כי בתקופה זו מצאה התובעת דירה חלופית (וזאת בניגוד לטענתה שמצאה את הדירה רק לאחר החתימה על ביטול העסקה- ראו לעניין זה גם עדות בן זוגה כי מצאו את הדירה ביום 8.7.20 - עמ' 4 לפרוטוקול). בכתב ההגנה דרשה הנתבעת כי התובעת תציג את הסכם השכירות של הדירה החילופית וכן את טופס החתימה על מועד הסיור בדירה החלופית. התובעת נמנעה מלהציג ראיות אלה הגם שיש להניח כי לא היה לה כל קושי להציגן.
אומנם אין כל פסול בכך שטרם ביטול העסקה חיפשה התובעת נכס אחר, על מנת שלא להיוותר ללא מדור, ואין בכך כדי לגרוע מאחריותה של הנתבעת. אולם, יש לכך השפעה לעניין עוגמת הנפש הנטענת. בפרט שעה שעולה מהראיות כי דמי השכירות החודשיים של הדירה החלופית היו נמוכים מאלו של הדירה מושא הליך זה והסתכמו בסך של 8000 ש"ח (לעומת 11,000 ש"ח) כך שלא הובהר איזו עוגמת נפש נגרמה לתובעת.
סוף דבר:
45. לאור כל האמור, התביעה מתקבלת בחלקה:
45.1. הנתבעת תשלם לתובעת סך כולל של 11,000 ש"ח.
45.2. בנוסף, בנסיבות העניין, מצאתי לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,848 ש"ח.
45.3. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.
45.4. אשר להוצאות העדים: לא מצאתי לפסוק את שכרו של העד (מר הירדני) בנסיבותיו של מקרה זה (שעה שלא גילה למי מהצדדים מראש על השיפוץ הצפוי). אשר לשכר העדה (הגב' הרצוג) הנתבעת תישא בעלות שכרה (400 ש"ח). לפיכך, הסכום שהפקידה התובעת בתיק להבטחת שכר העדים (בסך כולל של 800 ש"ח) יושב לתובעת בצירוף פירותיו.