פסקי דין

תא (י-ם) 42032-09-19 איתן דודו נ' משה קול ובניו חברה לניהול בע"מ

02 יולי 2021
הדפסה

בית משפט השלום בירושלים
ת"א 42032-09-19 דודו ואח' נ' משה קול ובניו חברה לניהול בע"מ ואח'

בפני כבוד השופטת מוריה צ'רקה

תובעים
1. איתן דודו
2. גלית דודו
ע"י ב"כ עוה"ד גיל ישראלי

נגד

נתבעים 1. משה קול ובניו חברה לניהול בע"מ
2. משה קול
ע"י ב"כ עוה"ד גיא פלדמן

פסק דין

בפני תביעה להרמת מסך ולחיוב הנתבע 2 בחוב הפסוק של הנתבעת 1.
רקע ועובדות מוסכמות
1. הנתבע 2 (להלן "הנתבע") הינו הבעלים של 95% ממניות הנתבעת 1 (להלן "הנתבעת" או "החברה"), והיתרה הייתה בבעלות רעייתו ז"ל. במועד הגשת התצהירים היה הנתבע כבן 91, ועל פי אישור רפואי שצורף לתצהיר של נכדו, סבל מירידה ביכולות הקוגניטיביות שלו, בזיכרון, ובתפקוד הכללי.
2. מאז 1994, היה הנתבע הבעלים הרשום של תת חלקה 1 ותת חלקה 3 בגוש 30140 חלקה 7 בירושלים, הידועים גם כאולמי פאלאס/ירוק בעיר, ביד חרוצים 22, ירושלים (להלן ולשם קיצור: "הנכס"), זאת על פי נסח פנקס הבתים המשותפים מיום 29.3.2017.
3. במהלך השנים נקלעה החברה לחובות, והוגשה בקשה להוציא לה צו פירוק. בית המשפט המחוזי בירושלים מינה לחברה מפרק זמני, עד אשר ביום 11.9.12 בוטל צו הפירוק (ר' ביאור מס' 15 לדוחות הכספיים של החברה לשנת 2018, צורף לתצהיר נכדו של הנתבע). ביום זה גם נחתם הסכם בין הנתבע ובין החברה, לפיו החברה תנהל את נכסיו של הנתבע, "תפתח אותם, תשקיע בהם ותעשה כל פעולה הנחוצה לשם פיתוחים וקידומם". לפי ההסכם, "בשל היקף ההשקעות בהשבחת נכסי קול, מוסכם שכל הכנסות השכירות לתקופה של 60 חודש מיום חתימת הסכם זה יזקפו לטובת חברת הניהול", והנתבע יהיה זכאי לשכר של 8,000 ₪ לחודש. (צורף לתצהיר נכדו של הנתבע, ר' גם ביאור מס' 14 לדו"חות הכספיים של החברה). לא פורט בגין מה ישולם אותו שכר.
4. במאמר מוסגר יצוין, כי על פי ביאור מס' 13 לאותם דוחות כספיים של החברה, ביום 20.6.06 חתמו החברה והנתבע על הסכם פשרה עם בנק דיסקונט לפיו הנתבע ישלם לבנק סך של 573,108 $ בתוספת ריבית, וישעבד את דירתו הפרטית לטובת הבנק, לפרעון חובות "הנתבעים" (כלשון הדו"ח). עוד יצוין שעל פי הדוחות הכספיים, בשנת 2018 חובות החברה ל"בעלי עניין" עמדו על 22,182,778 ₪.
5. ביום 29.9.14, דהיינו כשנתיים לאחר שהנתבע העמיד לטובת החברה את הנכס, נערך הסכם בין החברה ובין התובעים, לפיו החברה השכירה את הנכס לתובעים לתקופה של 5 שנים, תמורת סך של 90,000 ₪ לחודש (מלבד ב-9 חודשים הראשונים, בהם נקבעה תמורה נמוכה יותר, החל מ-50,000 ₪ לחודש, עם עלייה הדרגתית). בחוזה נכתב שהחברה היא "המשכיר", והיא "הבעלים של המקרקעין עליו בנוי המבנה" (אף שהצהרה זו אינה נכונה), וכי כל חיובי השוכר כלפי המשכיר הומחו לבנקים עמם עובד המשכיר (ההסכם צורף כנספח א לכתב התביעה, ר' ס' 14 ו- ס' 16 להסכם). מי שחתם על החוזה מטעם החברה היה עו"ד רוני קול, בנו של הנתבע, ומי שניהל את החברה בפועל. אין חולק שהנתבע לא פגש בתובעים ולא חתם על החוזה.
6. ביום 7.12.14 שילמו התובעים לחברה סך של 440,000 ₪. הצדדים מסכימים, שבימים 8-9.12.14 משך רוני קול סך של 400,000 ₪, והעבירו לחשבונות בנק של עסקיו הפרטיים. במועד זה התברר לתובעים, כך טענו, שהנכס כבר הושכר על ידי רוני קול גם לשוכר אחר.
7. בימים שלאחר מכן, הגישו התובעים תביעה נגד החברה, נגד רוני קול ונגד הנתבע, לפיצוי עבור הנזקים שנגרמו להם בגין הפרת ההסכם (ת.א. 66187-12-14). ביום 4.9.17 ניתן פסק הדין לפיו חויבה החברה לשלם לתובעים סך של כ-600,000 ₪, כאשר עיקר הסכום היה עבור השבת הכספים ששילמו התובעים, והיתרה כפיצוי על נזקיהם. התביעה כנגד הנתבע וכנגד רוני קול נמחקה בהסכמה. ערעור החברה על פסק הדין נדחה (ע"א 53453-10-17). התובעים לא הצליחו לגבות מהחברה את החוב, ועל כן הגישו התביעה שבפני. לפי דו"ח של רשות האכיפה והגבייה, מיום 4.3.20, חוב החברה לתובעים עמד על 820,118 ₪, והוא סכום התביעה דנן (צורף לכתב התביעה המתוקן).
8. במהלך שנת 2018 נמכר הנכס על ידי הנתבע, והחברה חדלה מפעילות (באור 16 לדוחות הכספיים).
9. ביום 15.3.21 התקיימה ישיבת קדם משפט לאחר שהוגשו תצהירי הצדדים, במהלכה הודיעו הצדדים שהגיעו להסכמה בדבר מספר עובדות:
"א. כל התמורה מהשכרת הנכסים נכנסה לחשבון החברה ולא לחשבון הנתבע משנת 2012 ואילך.
ב. כל ההוצאות בגין ההשכרה יצאו מחשבון החברה.
ג. המשיכות היו לחשבונו של רוני ולא של הנתבע" (פר' עמ' 3 ש' 13-15).
בכפוף לאמור לעיל ויתרו הצדדים על חקירות נגדיות של המצהירים, והסכימו שפסק הדין יינתן על סמך החומר שבתיק.
טענות הצדדים
10. לטענת התובעים, מסירת הנכס לחברה לצורך השכרתו בסכום של כ- 90,000 ₪ לחודש תמורת קבלת "דמי ניהול" בסך 8,000 ₪ לחודש מהווה "הברחה של נכס ו/או כספים אל תוך החברה, וזאת בנסיון נואל להונות נושים" (ס' 2(ד) לסיכומי התובעים). התובעים הרחיבו טענה זו, והסבירו שהעברת הזכות לגבות את דמי השכירות לידי החברה נועדה למלט את הנתבע מאחריות כלפי השוכרים (ס' 15 לסיכומים).
11. עוד טוענים התובעים שהחברה המשיכה ושילמה משכורות לעובדיה, ולנתבע בכלל זה, אף כשהכנסות החברה היו מינימאליות.
12. לחילופין טוענים התובעים שיש כאן עירוב נכסים בין החברה לבין הנתבע, תוך ביצוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה.
13. יודגש, שהתובעים אינם טוענים שהנתבע היה מעורב בכריתת ההסכם מולם או בהפרתו, שהוא משך כספים מהחברה (מעבר לדמי הניהול המוסכמים), או שהכספים שנמשכו על ידי רוני קול הועברו אל הנתבע, ואינם טוענים לחיוב הנתבע בעילה שונה מאשר הרמת מסך (ר' פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2020, עמ' 1 ש' 21-22).
14. החברה אינה חולקת על חובה כלפי התובעים, חוב שנפסק במסגרת התביעה הראשונה, שפסק הדין בה מהווה מעשה בית דין. יחד עם זאת, נוכח קיומו של השתק, טוענת החברה שיש לדחות את התביעה (הנוספת) נגדה.
15. הנתבע מדגיש את העובדות המוסכמות, לפיהן הוא לא ניהל את החברה בפועל, הוא לא היה מעורב בהתקשרות החברה בהסכם מול התובעים, וכספי התובעים לא הועברו אליו, ובמילים אחרות, טוען הנתבע כי אין חולק שהוא לא הבריח נכסים מהחברה. בנוסף, טוען הנתבע שאף שהיה זכאי לדמי ניהול, ואף שבספרים נרשם שהוא קיבל את דמי הניהול המוסכמים, למעשה אלו לא הועברו אליו.
16. הנתבע מוסיף וטוען, כי לא מוכרת קונסטרוקציה של "הברחת כספים אל החברה", וכי הענקת הזכות לגבות את דמי השכירות מהנכס המצוי בבעלותו מהווה הזרמת הון לגיטימית מצד בעל מניות לחברה בשליטתו, ואינה מצדיקה הרמת מסך ההתאגדות.
17. בנוסף, טוען הנתבע שהתובעים עצמם נהגו ברשלנות כאשר לא בדקו כדבעי מי הבעלים הרשום של הנכס, וכאשר הפקידו בידי החברה את הסך של 440,000 ₪ בלא בטוחה מתאימה.

דיון והכרעה
רקע נורמטיבי
18. נעיין תחילה בחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "החוק"):
"6. (א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד."
19. כבר בלשון החוק מצאנו שייחוס חוב של חברה לבעל מניות בה ייעשה רק במקרים חריגים, ואין להתעלם ממסך ההתאגדות אפילו כאשר בעל מניות נוהג ברשלנות בניהול החברה. ולפיכך הדגישה הפסיקה שהרמת מסך תיעשה רק במקרים קיצוניים:
"בפסיקת בית משפט זה נקבע לא אחת כי הסעד של הרמת מסך הינו סעד קיצוני ומרחיק לכת, שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה, כיוון שמשמעותו הינה ביטול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ושינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות על ידי בית המשפט. קביעה זו קיבלה משנה תוקף לאחר שסעיף 6 לחוק החברות תוקן במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות משנת 2005, כשבמסגרת התיקון הצטמצמו במידה ניכרת המקרים שבהם רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין בעלי מניותיה." (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (22.1.15)‏‏)
20. דוגמא למקרה חריג בו אושרה הרמת מסך מצאנו ברעא 2262/13 זוז תשתיות ופיתוח בע"מ נ' פיתוח וגינון הצפון 2001 בע"מ (22.4.13), שם נמצא כי בעלי החברה הבריחו את נכסיה:
"החברה מימנה בניית בית מגורים לבן אחר של המבקש 2 (נדחתה הטענה כי מדובר בהלוואה שניתנה לאותו בן מחשבון החברה); בעובדה כי חשבונות הבנק של החברה לא שיקפו את תשלום המשכורות לעובדי החברה, והמשכורות שולמו מכיסו של המבקש 2; ובעובדה שבשנת 2006 רכשה החברה משאית, שנרשמה על שם המבקש 2... גם אילו הוכיחו המבקשים הזרמת כספים מכספם לקופת החברה, לא היה בכך להועיל להם, באשר לא יידעו את המשיבה "בדבר קשייה של החברה עובר לכריתת ההסכם, ופעלו על מנת להעשיר את עצמם ובני משפחתם באמצעות החברה, תוך קיפוח נושיה" (פסקה 57). לפיכך נקבע, כי "הוכחה נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת הנתבעת לפרוע את חובותיה, ואף הוכח קיומו של 'חשד ממשי וקונקרטי' כנדרש", ועל כן "המקרה הנדון נמנה על אותם מקרים יוצאי דופן, בהם צודק ונכון לייחס לבעלי המניות בחברה חוב של החברה" (פסקה 64). בית המשפט הוסיף, כי גם בהעדר סיבה מספקת והסבר מניח את הדעת להקמת חברות חדשות על ידי המבקשים (שנועדו אף הן לעסוק בתחום הבניה), בשעה שהחברה הפכה חדלת פרעון, יש כדי להצדיק הרמת מסך."
21. לא מצאתי תקדים לכך שבית המשפט חייב בעל מניות בחובות החברה בגין העובדה שהוא העניק לה מהונו ומנכסיו, או "הבריח נכסים אל החברה", כפי שכינו זאת התובעים, מבלי שהוכח שבעלי המניות בחברה משכו ממנה כספים תוך קיפוח נושיה. התובעים הפנו בסיכומיהם לפסק הדין בע"א 4606/90 איטה מוברמן נ' תל מר בע"מ, מו(5) 353 (1992) (להלן: "עניין מוברמן") כדוגמא למקרה בו העמדת נכס של אדם פרטי לטובת חברה בבעלותו מצדיקה הרמת מסך. אכן, במקרה זה, בעלי המניות העניקו לחברה שלהם נכס ללא תמורה. אלא שהרמת מסך ההתאגדות נעשתה, במילותיו של בית המשפט העליון שם, "לשם הגנה על זכויותיו של בעל המניות - לטובתו נעשה הדבר ולאו דווקא כנגדו." הרמת המסך שם אפשרה לבעלי המניות לתבוע לעצמם נזקים שנגרמו לנכס שהעבירו לחברה שבבעלותם.
22. למעשה, עיון בשתי הדוגמאות לעיל בהן אושרה הרמת מסך במקרים של חברה משפחתית (פסק הדין בעניין זוז ופסה"ד בעניין מוברמן) מלמד אותנו מהי הסימטריה הצודקת במקרה של העברת נכסים בין חברה משפחתית לבין בעל מניותיה. כאשר בעל המניות מבריח את נכסי החברה לכיסיו שלו, עליו לשאת גם בחובות שהשאיר בחברה. אולם אם בעל המניות מעניק מנכסיו לחברה, דהיינו מזרים מהונו לחברה, אין לאפשר לנושיו להתחבא מאחורי מסך ההתאגדות שלה, ולטעון שאין לו עילת תביעה כלפיהם.
23. אם יש מסקנה שניתן להסיק מהמקרה של מוברמן למקרה דנן, הרי היא שלא כל הענקה של נכס של בעלי המניות לחברה בבעלותם היא עסקה "חשודה", המרמזת על נסיון לחמוק מפני נושים.
מן הכלל אל הפרט
24. במקרה דנן אין אפילו טענה שהנתבע נטל מנכסי החברה, או שנטל חלק בהתנהלות לא הוגנת כלפי התובעים, או שכספי התובעים שהחברה חויבה בהשבתם התגלגלו באופן עקיף לכיסיו. על כן אין זה "צודק ונכון" לייחס לו את חובותיה, כלשון ס' 6 לחוק.
25. לא הובאו בפני ראיות בנוגע להתנהלותה הכספית של החברה במהלך השנים, אולם מהדוחות הכספיים שצורפו עולה שבשנים שקדמו להתקשרות מול התובעים נוהלה החברה על ידי מפרק, בפיקוח בית המשפט. מייד בסיומו של הליך הפירוק, ולמעשה באותו היום ממש, העמיד הנתבע לרשות החברה את הזכות לגבות דמי שכירות מנכס מניב שבבעלותו, דהיינו הסכים להעניק לה כמה עשרות אלפי שקלים בחודש. ודוק, אין מדובר בהלוואה בעלים, שכן הנתבע לא הלווה לחברה את הסכומים האמורים, אלא העניק לה אותם.
26. העמדת נכס פרטי של הנתבע לטובת החברה במסגרת ההסכם משנת 2012 לא הייתה הפעם הראשונה בה העמיד הנתבע נכס פרטי לטובת החברה. כפי שפורט לעיל, מהדוחות הכספיים עולה שכבר בשנת 2006 שיעבד הנתבע את דירתו כבטוחה לפרעון חובות החברה.
27. יתר על כן, מאותם הדוחות עולה ששווי הרכוש הקבוע של החברה בסוף שנת 2017 היה 1,034,137 ₪, וכי היא סיימה את השנה ברווח גולמי של כ- 490,000 ₪. אמנם, מהדוחות הכספיים של החברה עולה שבניכוי הוצאות הנהלה וכלליות סיימה החברה את שנת 2017 בהפסד, אולם קשה ללמוד מכך שיש מקום להרמת מסך.
28. גם העובדה שבעבר העמיד הנתבע לרשות החברה הלוואת בעלים בסך של כ- 22,000,000 ₪, ועל כן היה הנושה העיקרי שלה, אינה מחייבת הרמת מסך. אמנם, הלוואת בעלים בשיעור כה משמעותי, לעומת היקף נכסי החברה עשוי להצביע על מימון דק, אולם בכך לא די:
"לבית המשפט, על-פי סעיף 6 לחוק במתכונתו המקורית החלה על ענייננו, שיקול דעת רחב מתי ובאלו נסיבות יהיה "צודק ונכון" לעשות שימוש באמצעי של הרמת המסך או השעיית פרעון הלוואות בעלים במצבים של מימון דק בחברה. במסגרת שיקולי ה"מעטפת" הכלליים לצורך השעיית פרעון הלוואות בעלים, יש להתחשב, בין היתר, בהיקפו של המימון הדק ביחס לאופי החברה והיקף פעילותה; היקף קשיי הפרעון של החברה; מעמדו של בעל המניות בחברה, שיעור אחזקותיו ומידת מעורבותו בעסקיה, מידת מודעותו ויכולתו להשפיע על מהלכיה; ובאשר להלוואת הבעלים - אופי ההלוואה שניתנה, עיתוייה, ומטרותיה; האם מוצדק לראות בה הלוואה אמיתית או השקעה הונית בחברה; האם בצד מתן הלוואת הבעלים, עשה בעל המניות פעולות כלשהן לעיבוי הבסיס ההוני של החברה; מבחינת הנושים - ראוי לתת את הדעת לטיבם ולמעמדם, ולשאלה האם ניתן לייחס להם הסתכנות מדעת בהתקשרויותיהם עם החברה ויכולת ממשית להבטיח את עצמם מפני הסכנות הכרוכות בהתקשרות עם החברה שמבנה הונה אינו מבטיח את יכולתה לפרוע את חובותיה. בצד כל אלה, יש לתת משקל לחריגותו של השימוש באמצעי ההתערבות בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, ולצורך לאזן איזון ראוי בין הזכות הרכושית של הנושה, העלולה להיפגע בשל אי-פרעון חובו, לבין חשיבותו של הערך החוקתי של חופש ההתאגדות הנתון לאדם להתאגד בתאגיד בעל אישיות משפטית נפרדת, וההגנה המתבקשת על יציבותו של ערך זה, שעליו נשען הבטחון העיסקי של החברה הבודדת ושל השוק העיסקי כולו. לכל השיקולים הללו נוסף מימד כללי של צדק והגינות, הנשקל במסגרת שיקול הדעת השיפוטי אף מעבר לשיקולי היעילות הכלכלית. אלה הם השיקולים שנדרש לבחון בענייננו על רקע הוראות סעיף 6 לחוק בנוסחו המקורי. שיקולים דומים יש לשקול גם על-פי נוסחו החדש של החוק במצבים שיתהוו לעתיד לבוא." (ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ (21.1.09, ס' 77)
29. אמנם במקרה שבפני מדובר על חברת יחיד (כמעט), בה לנתבע יש 95% ממניות החברה והיתרה בבעלות אשתו המנוחה, אשר היקף הלוואות הבעלים שלה הוא עצום ביחס להיקף פעילותה. יחד עם זאת, הלוואות הבעלים לא ניתנו בסמוך לפני ההתקשרות עם התובעים או בסמוך לפני פירוק החברה, ומכל מקום לא הוכח כך. מנגד, לחברה היה רכוש קבוע העולה על היקף העסקה עם התובעים, ובנוסף, אין ספק שבתקופה הרלבנטית הנתבע העניק לחברה את דמי השכירות מהנכס, בסכומים העולים על כל ציפייה סבירה להפסד. במילים אחרות, בהתקשרות החברה עם התובעים להשכרת הנכס, החברה לא נטלה על עצמה סיכון לא סביר. גם התובעים סבורים שהשכרת הנכס היא עסקה במסגרתה לא היו צפויות לחברה הוצאות (למעט שכ"ט עו"ד לביצוע הסכם השכירות), ואשר הייתה אמורה להניב לחברה מיליוני שקלים. אמנם היו לחברה הוצאות עבור שכר, אולם לא נטען (ולא הוכח) שהשכר ששילמה החברה לעובדיה (ולנתבע בכלל זאת) לא היה סביר.
30. אין ספק שהחברה נהגה בחוסר תום לב כלפי התובעים, הן כשהשכירה להם את הנכס שכבר היה מושכר לאחר, והן כשחתמה על הסכם מטעה, במסגרתה טענה שהיא הבעלים של הנכס, אף שהיא אינה כזו. אולם, בכך לא די על מנת לחייב את הנתבע בחובותיה:
"כאמור לעיל, סבורני כי צדק בית המשפט בקבעו שמדובר בהפרת החוזה על ידי החברה ובחוסר תום לב של החברה בקיום החוזה. זוהי ללא ספק אינה התנהלות המצופה מצד לחוזה בהתאם לסטנדרט האובייקטיבי של עיקרון תום הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים. עם זאת, לא די בכך כדי לקבוע שיש להטיל אחריות אישית מכוח עיקרון תום הלב גם על האחים קחטן, כשהם אינם צד ישיר לחוזה. לשם כך יש להצביע על דבר מה נוסף, על "אשם אישי" וחוסר תום לב סובייקטיבי שיש בו סממנים של הטעיה או מרמה מצד האחים קחטן. סבורני כי אדישות וחוסר מעש אינם מספיקים לשם כך." (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (22.1.15))
31. כאמור, אין מחלוקת שבמקרה דנן אין כאן "אשם אישי" של הנתבע, או אפילו עצימת עיניים, אשר לכל היותר ניתן לומר עליו שהתרשל בפיקוח אחר בנו שניהל את החברה בפועל. ודוק, איני מתעלמת מהעובדה שמדובר בחברה משפחתית, וכי במקרה זה יגלה בית המשפט "פתיחות וגישה ליברלית בהרמת המסך", כלשונו של בית המשפט בעניין מוברמן. אלא שלא די בעובדה שמדובר בחברה משפחתית על מנת להצדיק הרמת המסך, מקום שאין שום אינדיקציה להברחת נכסים מהחברה לכיסי בעלי המניות.
32. איני מתעלמת מהתוצאה הקשה כלפי התובעים, אשר מוצאים עצמם בפני שוקת שבורה, לאחר ששילמו לחברה כספים רבים, ומצאו עצמם בלי זכות שכירות, ובלי יכולת לקבל חזרה את כספם. אלא שלא הנתבע הוא שהיה מעורב בכריתת חוזה השכירות, או בהפרתו, ומקום שלא הנתבע הוא שהתעשר שלא כדין מכספי התובעים. איני סבורה שיש לגלגל את החוב על הנתבע, רק משום שהוא העניק לחברה את הזכות לגבות דמי שכירות.
לסיכום
33. התובעים אוחזים בפסק דין נגד הנתבעת 1, פסק דין המקים השתק מפני התדיינות חוזרת, והנתבעת 1 אינה חולקת על תוקפו. בנסיבות אלה, דין התביעה נגדה להידחות.
34. הנתבע 2 העמיד לרשות החברה שבבעלותו נכס שבבעלותו, והעניק לה את הזכות לגבות מהנכס דמי שכירות. הענקה זו אינה מצדיקה לכשעצמה חיוב הנתבע בחובה של החברה כלפי התובעים, בהעדר אינדיקציה כלשהי להתנהגות לא ראויה או אשם מצדו.
35. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

1
2עמוד הבא