בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 4316/21
ע"א 4470/21
לפני: כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט נ' סולברג
כבוד השופטת י' וילנר
המערערות בע"א 4316/21
והמשיבות בע"א 4470/21: 1. דים אריזות ושינוע בע"מ
2. מפעלי ים המלח בע"מ
נ ג ד
המשיב בע"א 4316/21 והמערער בע"א 4470/21:
פלוני
ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"א 021385-02-17 [פורסם בנבו] שניתן ביום 09.05.2021 על ידי כבוד השופט ר' חיימוביץ
בשם המערערות בע"א 4316/21
והמשיבות בע"א 4470/21:
עו"ד אלכס אייזנברג
בשם המשיב בע"א 4316/21 והמערער בע"א 4470/21:
עו"ד לאה טל
פסק-דין
השופט י' עמית:
שני ערעורים מאוחדים הנסבים על תביעת נזקי גוף שהגיש המערער בע"א 4470/21 (להלן: המערער).
1. המערער, יליד 24.12.1982, נפגע בתאונת עבודה ביום 27.10.2014. המשיבה 1 בע"א 4470/21 הייתה מעסיקתו של המערער בזמן התאונה, והמשיבה 2 הייתה הבעלים של בית האריזה שבו קרתה התאונה, ומי ששכרה את שירותיה של המשיבה 1, שעובדיה, ובהם המערער, עבדו בבית האריזה (המשיבות בע"א 4470/21 הן המערערות בע"א 4316/21 והן תקראנה להלן: המשיבות).
2. בית המשפט קמא תיאר בפסק דינו בפירוט את אירוע התאונה, ונביא את תיאור הדברים בתמצית.
המערער עבד בבית אריזה בקו של אריזת שקי מלח במשקל טון וחצי. השקים הובלו על גבי מסוע באורך של כ-50 מטרים, ובעת התאונה הצטברו על המסוע כ-15 שקים שהתקדמו על המסוע באופן אוטומטי. כשהמלגזה בקצה המסוע הרימה שק מעמדת הפריקה, המסוע הופעל כדי לקדם את השקים הבאים אחריו. תפקידו של המערער היה לקשור את פתחי השקים ולחברם למלגזה. בעת התאונה, העובדים האחרים במשמרת הלילה היו בהפסקת קפה ולכן המסוע עמד. המערער, שחזר מההפסקה, ראה את השקים ממתינים על גבי המסוע, טיפס על המסוע והחל לקשור את השקים על המסוע במקום בעמדת הקשירה. המלגזן, שחזר מהפסקה מעט אחרי המערער, לא הבחין במערער שעבד על המסוע והרים עם המלגזה את השק שהמתין בעמדת הפריקה, מה שגרם למסוע לפעול באופן אוטומטי ולקדם את השקים האחרים. כתוצאה מכך נלכדה רגלו של המערער בין שני מקטעים של המסוע, ורגלו נמחצה תחת השק הכבד. המערער הוחש במסוק לבית החולים סורוקה ונזקק ל-16 ניתוחים ברגלו.
3. בית המשפט קמא העמיד את נכותו המשוקללת של המערער על 55%, על פי הפירוט כלהלן: נכות אורטופדית מוסכמת – 44% + 10% צלקת; נכות נפשית בשיעור 10%, בהתאם לקביעתו של מומחה מטעם בית המשפט. בית המשפט העמיד את נכותו התפקודית של המערער ואת הגריעה משכרו על 70% (המוסד לביטוח לאומי העמיד את נכותו הרפואית של המערער על 60%, והפעיל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: התקנות), במלואה).
בכל הנוגע לשאלת האחריות, בית המשפט קמא עמד בפסק דינו על העובדה כי היו בעבר תקלות במסוע; כי המערער לא חתם על דף המשימה ביום התאונה; כי אמנם היו נהלי בטיחות במקום, אך הם לא נאכפו כדבעי; וכי במשמרת שבה אירעה התאונה חסרו עובדים. מנגד, מצא בית המשפט קמא לחייב את המערער באשם תורם בשיעור של 20%, בהתחשב בכך שהמערער עבר הדרכות, עבד במפעל כעשרה חודשים, הכיר היטב את העבודה ואת הנהלים וידע כי המסוע מסוכן וכי הנוהל אוסר עבודה על המסוע אלא לאחר ניתוקו מחשמל. משכך, קבע בית המשפט קמא כי: "ניכר אפוא כי התנהלות התובע תרמה באופן ברור ובולט לתאונה הן באופן פיזי והן מבחינה נורמטיבית שכן הפר במודע את הכללים – גם אם הדבר היה לטובת קידום העבודה".
את האחריות בשיעור של 80%, לאחר הפחתת הרשלנות התורמת, השית בית המשפט קמא בחלוקה של שליש על המשיבה 1, ושני שליש על המשיבה 2.
4. בחישוב הנזק, העמיד בית המשפט קמא את בסיס השכר של המערער על הסך של 9,581 ₪, בהתאם לשכר הרבע-שנתי שנקבע במל"ל, ואת השכר לעתיד העמיד על השכר הממוצע במשק. סך הכל נפסק לזכות המערער הסך של 4,456,000 ₪ (במעוגל), ובניכוי אשם תורם של 20% ותגמולי מל"ל בסך של 2,808,000 ₪ (במעוגל) – נפסק לזכות המערער הסך של 756,000 ₪ (במעוגל).
על פסק דינו של בית המשפט קמא נסבים שני הערעורים המאוחדים שבפנינו.
5. המערער הלין בעיקר על שנפסק לחובתו אשם תורם בשיעור של 20%. לשיטתו, לנוכח מחדלי המשיבות ועל רקע הפסיקה שלפיה אין להחמיר עם העובד, ולאור מבחן האשמה המוסרית – לא היה מקום לייחס לו אשם תורם.
מנגד, נטען על ידי המשיבות (המערערות בע"א 4316/21), כי לאור קביעות בית המשפט קמא, יש לראות את המערער כמי שהסתכן מרצון, בכך שהפר ביודעין נהלי בטיחות ועלה על המסוע חרף העובדה כי אסור היה לו לעשות כן. למצער, נטען כי היה מקום לקבוע כי אשמו של המערער הוא מכריע, או עומד לכל הפחות על 40%-60%.
בנוסף, הלינו הצדדים זה בכה וזה בכה על סכום הפיצוי שנפסק לזכות המערער. המערער הלין בעיקר על כך שבית המשפט קמא לא העמיד את נכותו התפקודית על 83% (בהיקש לתקנה 15 לתקנות, כפי נעשה על ידי המל"ל), ולא חישב בהתאם לכך את הפסדי השכר בעבר ובעתיד. כן הלין המערער על הסכום שנפסק בגין כאב וסבל וברכיב הניידות. המשיבות הלינו בערעורן על כל אחד ואחד מראשי הנזק. עוד טענו, כי לאור עברו התעסוקתי הדל של המערער, לא היה מקום להעמיד את שכרו לעתיד על השכר הממוצע במשק.
6. אומר בקצרה, כי לא מצאתי ממש באף אחד מהערעורים. שיעור הרשלנות התורמת שייחס בית המשפט קמא למערער הוא סביר, ונקבע בהתחשב בכך שעובד עלול לנהוג ברשלנות בלהט העבודה, וכי "... יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה" (ע"א 655/80 מפעלי קרור בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 604-603 (1982); וראו גם ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209 (1980)). עוד אזכיר את ההלכה, שלפיה אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בשיעור האשם התורם, והדברים אמורים גם לגבי ערעור המשיבות.
7. גם חלוקת האחריות בין המשיבות לבין עצמן מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, והלכה פסוקה היא כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב באופן חלוקת האחריות (ראו, לדוגמה, ע"א 2167/14 משרד הבריאות נ' שירותי בריאות כללית [פורסם בנבו] (7.12.2015)). לכן, הגם שייתכן כי היה מקום לחלוקה שונה של האחריות בין המשיבות - בהינתן שהמשיבה 1 אינה חברת כוח אדם אלא מי שהעסיקה את המערער במישרין והייתה אחראית למצבת כוח האדם במשמרת שבה נפגע המערער – איני רואה להתערב בנושא זה.
8. אף לא מצאתי ממש בטענות הצדדים לגבי שיעור הנכות התפקודית, נושא המסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. הסכום שנפסק בראש הנזק של עזרת צד ג' לעתיד (861,000 ₪) חושב על פי שתי שעות עזרה ביום, ודומה כי הוא על הצד הגבוה, אך בהינתן מכלול הסכומים שנפסקו לזכות המערער ובהינתן שיקול הדעת המסור לערכאה הדיונית בהערכת היקף עזרת צד ג', איני רואה מקום להתערב ברכיב זה.
9. סוף דבר, ולאחר שנערך דיון מקדמי בערעורים, שני הערעורים נדחים על ידינו מכוח סמכותנו לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.
הצו הארעי מיום 4.7.2021 המורה על עיכוב ביצוע פסק הדין – בטל.
לנוכח דחיית שני הערעורים, אין צו להוצאות. פיקדון יוחזר למפקידו.
ניתן היום, כ"ג באב התשפ"א (1.8.2021).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת