בית משפט השלום ברמלה
07 אפריל 2022
תא"מ 23356-05-19 א. פנקס ובנו בע"מ נ' עירית לוד
בפני כב' הרשמת הבכירה זהבית חמו
התובעת
א. פנקס ובנו בע"מ
נגד
הנתבעת עירית לוד
פסק דין
פתח דבר
1. לפניי תביעה כספית בסך 47,956 ₪ בגין שירותי מדידה שסיפקה התובעת לנתבעת בשנת 2014.
אין חולק שנתבעת הזמינה את שירותי המדידה מהתובעת, וכי האחרונה ביצעה את המוטל עליה כנדרש. חרף האמור, הנתבעת סירבה לשלם את התמורה בגין העבודה בטענה שלא התקבלו האישורים הדרושים בהתאם לפקודת העיריות, שכן לא הוצאה הזמנת עבודה חתומה על ידי מורשה חתימה של הנתבעת כנדרש בסעיף 203 לפקודת העיריות.
השאלה שבמחלוקת היא האם התובעת זכאית לתשלום בגין המדידה שבוצעה על ידה למרות שלא נחתמה הזמנת עבודה על ידי מורשה חתימה של הנתבעת, וככל שכן באיזה שיעור.
רקע עובדתי
2. בשנת 2012 ביקשה הנתבעת להתקשר עם קבלן בתחום עבודות מיפוי ומדידה.
ביום 18.4.2012 הוציאה הנתבעת מסמך שכותרתו "עבודות מיפוי ומדידה", שלפיו התבקשו חברות מדידה להעביר למהנדס העיר הצעות מחיר עד לסך מרבי של 150,000 ₪ כולל מע"מ לביצוע עבודות מדידה שונות (להלן: "ההזמנה להציע הצעות").
בהזמנה להציע הצעות נקבעו התנאים להתקשרות, ובין היתר, סעיף 3(ח) שלפיו:
"הקבלן לא יבצע את העבודות ללא הזמנה/ חוזה עבודה חתומים מראש על ידי מורשה החתימה בעירייה. כמו כן לא תאושרנה חריגות מסכום ההזמנה".
3. התובעת העבירה הצעת מחיר לנתבעת, והצעתה התקבלה ואושרה על ידי הנתבעת.
ביום 24.5.2012 הוציאה הנתבעת הזמנה מס' 4343 על שם התובעת לעבודות מדידה שונות עד לסך של 107,999.99 ₪ כולל מע"מ.
4. התובעת ביצעה מעת לעת עבודות מדידה שונות עבור הנתבעת בהתאם להזמנה, וקיבלה תשלום בגינן.
5. ביום 25.11.2014 שלחה אינג' ילנה גלפרין, מנהלת מחלקת תכנון תנועה באגף הנדסה אצל הנתבעת (להלן: "גלפרין"), הודעת דואר אלקטרוני לתובעת בבקשה לקבלת הצעת מחיר למדידת שטח מסוים ברחוב פסח לב.
הגב' מיכל אשר מטעם התובעת (להלן: "אשר") פנתה לאינג' זלמן בומשטיין, מנהל מחלקת בינוי ותשתיות (להלן: "בומשטיין"), בהודעת דואר אלקטרוני ביום 27.11.2014 שבה התבקש האחרון לאשר את ביצוע העבודה, תוך שהובהר כך: "בדר"כ אנו לא שולחים הצעת מחיר ועובדים על פי החוזה שיש לנו איתכם. במידה ותאשר נוכל לצאת באופן מיידי לשטח".
בומשטיין השיב לתובעת ביום 27.11.2014 בהודעה שזו לשונה: "מאשר במסגרת הזמנת עבודה שלכם".
6. בהתאם לתכתובות דלעיל, ביצעה התובעת את המדידה. ביום 30.12.2014 העבירה התובעת את קבצי המדידה לנתבעת, אשר אישרה קבלתם באותו המועד.
בהמשך, ביום 29.1.2015 שלחה התובעת דרישת תשלום לנתבעת בסך 47,956 ₪ בגין עבודת המדידה, אך הנתבעת סירבה לשלמה מאחר שהזמנת העבודה שהוצאה לתובעת נוצלה במלואה. מכאן התביעה שלפניי.
תמצית טענות התובעת
7. לטענת התובעת עבודת המדידה בוצעה על ידה באופן מקצועי ויסודי, ולשביעות רצונה המלא של הנתבעת. על כן, נטען שיש לחייב את הנתבעת בתשלום מלוא התמורה בגינה, אף אם ההזמנה לא בוצעה בהתאם להוראות הדין, שכן האחריות להזמין עבודות בהתאם להוראות הדין מוטלת על הנתבעת בלבד. כן נטען להסתמכות מצד התובעת לקבלת התמורה בשל התנהלות העירייה שתחילתה בהזמנת המדידה הספציפית וסופה באישור קבלת המדידות ללא כל השגות.
התובעת מוסיפה וטוענת שלא היה ביכולתה לצפות שהנתבעת, שהיא רשות ציבורית, תסרב לשלם עבור העבודה ב'תירוצים' שונים, כגון העדר תקציב או הזמנת עבודה בניגוד לדין, ועל כל שיקולים אלו אינם יכולים לעמוד לזכות הנתבעת, ומקל וחומר לאור חובת תום הלב המוגברת שחלה עליה.
תמצית טענות הנתבעת
8. עבודת המדידה מושא הליך זה לא אושרה על ידי הנתבעת כנדרש בהוראות הדין, שכן לא הוצאה הזמנת עבודה חתומה על ידי מורשה חתימה של הנתבעת כנדרש בסעיף 203 לפקודת העיריות, ועל כן אין לחייב את הנתבעת בגינה.
כן נטען שבתכתובת המיילים בין הצדדים הובהר לתובעת באורח מפורש כי העבודה מאושרת ככל שקיימת יתרה לניצול בהזמנת העבודה, ועל כן אין בתכתובת זו ללמד על התחייבות חדשה של הנתבעת. בנוסף, נטען שהתובעת הייתה מודעת היטב לנוהל אישור התמורה הקיים אצל הנתבעת, שלפיו היא פעלה בהתאם להזמנות עבודה קודמות, וכן כי התביעה הוגשה בשיהוי רב.
לאור האמור לעיל, הנתבעת סבורה שיש לדחות את התביעה.
דיון והכרעה
9. התביעה הוגשה תחילה בסדר דין מקוצר. ביום 30.12.2019 התקיים דיון בבקשת רשות להתגונן שהגישה הנתבעת, ובית המשפט (כב' הרשם הבכיר נ' רף כתוארו אז) נעתר לבקשה והורה על העברת ההליך לסדר דין מהיר.
ניסיונות בית המשפט להביא את הצדדים להסכמה בשלב קדם-המשפט לא צלחו, ונקבעה ישיבת הוכחות. לאחר מכן, הועברה התובענה לטיפולי.
10. ביום 29.3.2022 קיימתי ישיבת הוכחות במעמד הצדדים ובאי כוחם, שבה נשמעו עדויות אלדד פנקס, מנהל התובעת, והגב' אשר מטעם התובעת וכן עדויות בומשטיין וגזבר עיריית לוד, מר ציון הדר מטעם הנתבעת. בתום שמיעת העדויות סיכמו באי-כוח הצדדים טיעוניהם בעל-פה.
11. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי את העדויות, התרשמתי מהעדים באופן בלתי אמצעי, שמעתי את סיכומי באי-כוח הצדדים ובחנתי את הוראות הדין והפסיקה, הגעתי למסקנה שלפיה הזמנת המדידה הרלוונטית אכן לא אושרה כנדרש בהוראות הדין, כך שמדובר בחוזה בטל, אך אין בכך לשלול באופן מוחלט את התמורה שמגיעה לתובעת בגין העבודה שהוזמנה על ידי הנתבעת ובוצעה לבקשתה, וזאת בין היתר משיקולי צדק, תום לב וחובת ההגינות של הרשות המנהלית.
לאחר שנתתי דעתי לנסיבות המקרה וכן להתנהלות התובעת, שלא טרחה בשום שלב לבחון את היקף ההתקשרות הכספית חרף ידיעתה בדבר הגבלת הסכום בהזמנת העבודה, למרות שהיה באפשרותה לעשות כן בנקל, וכן לאור מועד נקיטת ההליכים המשפטיים, סבורה אני שיש לאשר לתובעת תמורה חלקית בשיעור של 40% מדרישת התובעת, שלגבי סכומה אין חולק.
אשר על כן, דין התביעה להתקבל באופן חלקי. אפרט להלן את טעמיי.
בהתאם לתקנה 82(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 פסק דיני ינומק באופן תמציתי.
12. סעיף 203(א) לפקודת העיריות מורה כי:
"חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית המשפט או לבית הדין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העירייה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העירייה, בצד חותמת העירייה, ראש העיר והגזבר ...".
בפסיקת בית המשפט העליון נקבע שדרישת החתימה על ידי מורשה חתימה של העירייה היא דרישה מהותית, שמקורה בשימוש זהיר ומבוקר בכספי ציבור, והיא מהווה ביטוי לעקרון שלטון החוק וחוקיות המנהל. אשר על כן, נקבע כי בהעדר חתימה אין להתחייבות הכספית תוקף ומדובר בחוזה בלתי חוקי שדינו בטלות (ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים, פ"ד סג(2), 1 (2009) (להלן: "עניין בית הרכב"). כן נקבע, כי יש להחיל את הוראות סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, וזאת בהסתמך על בג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט(4), 749 (1995). לפיכך, נקודת המוצא היא של ביטול ההסכם ומתן סעד של השבה.
עם זאת, נקבע כי סעיף 203 אינו מחייב בטלות מוחלטת והשבה מוחלטת, כתוצאה שאין בלתה, וקיים שיקול דעת לבית המשפט, בין היתר מכוח שיקולי צדק, הכלל בדבר מניעת התעשרות שלא כדין וכן מכוח סעיף 31 לחוק החוזים, שקובע כי בית המשפט רשאי, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מחובת ההשבה, כולה או מקצתה. כמו כן, רשאי בית המשפט לחייב צד בקיום חיובו, כולו או מקצתו, ובלבד שהצד האחר ביצע את חיובו לפי החוזה.
וכדברי כב' השופטת מ' נאור ז"ל (כתוארה אז) בעניין בית הרכב (פסקה 42):
"מחד יש לשקול את האינטרס הציבורי במניעת כריתת חוזה בלתי חוקי, מאידך יש לשקול שיקולי צדק ויושר לרבות התנהגות הצדדים להסכם ותום הלב שלהם... האיזון בין שני שיקולים עיקריים אלה – שלעיתים פועלים בכיוונים נוגדים ולעיתים הם פועלים באותו כיוון – הוא שקובע בסופו של יום את היקף ההשבה, מתוך מטרה להגיע לצדק יחסי בין הצדדים. בין היתר יש לשקול את דרגת החומרה של אי החוקיות, מידת "האשמה" של הצדדים לחוזה, ומידת הביצוע של החוזה הפסול".
בהמשך פסק דינה (פסקה 54) קובעת השופטת נאור כי במסגרת שיקולי הצדק אין לאפשר לעירייה להשתמש בסעיף 203 באופן המקנה לה "חומה" בצורה.
ברע"א 5210/08 עו"ד זרח רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין (20.12.2010), קבע בית המשפט העליון (כב' השופט י' דנציגר) את השיקולים בקביעת גובה החיוב שיושת על הרשות המקומית בגין שירות שקיבלה בעקבות חוזה בטל. במסגרת שיקולים אלו, נקבע שיש לתת את הדעת לנסיבות המקרה ולהתנהלות הצדדים ולקבוע האם מבצע העבודה היה תם לב וידע שהיה עליו לעמוד בדרישות הדין; האם הרשות פעלה בתום לב, הייתה רשלנית או יצרה מצג שווא כלפי נותן השירות; האם התמורה החוזית אושרה והאם הפגם שנפל בהתקשרות הוא שולי או מהותי.
בע"א 10159/16 מועצה אזורית יואב נ' עיריית קרית-גת (20.6.2019) עמד בית המשפט העליון (כב' השופט נ' סולברג) על מלאכת האיזון ועל השיקולים שעל בית המשפט לשקול, כגון שיקולי צדק, מידת תום הלב של הצדדים, התנהגותם ומידת אשמם, מידת אי-החוקיות הכרוכה בחוזה ובביצוע החיוב מידת ביצועו של החוזה הפסול. כן נקבע שאין להורות על קיום החיוב החוזי במלואו, השקול לאכיפה של החוזה.
13. ביישום למקרה דנן;
התובעת אינה חולקת על עמדת הנתבעת שלפיה הזמנת העבודה שהוצאה לתובעת נוצלה במלואה. אשר על כן, ובהינתן סעיף 3(ח) להזמנה להציע הצעות שקובע כי הקבלן לא יבצע את העבודות ללא הזמנה חתומה מראש על ידי מורשה החתימה בעירייה, וכן כי לא תאושרנה חריגות מסכום ההזמנה – מדובר בחוזה בלתי חוקי, שדינו בטלות.
אבהיר שאין בידי לקבל את טענת התובעת שלפיה האחריות להזמין עבודות בהתאם להוראות הדין מוטלת על הנתבעת בלבד, וזאת בין היתר לאור נוסח ההזמנה להציע הצעות, לאור לשון סעיף 203 לפקודת העיריות וההלכה הפסוקה. ודוק, מנהל התובעת העיד שהוא כלל לא טרח לבדוק האם קיימת חריגה מהסכם המסגרת למרות קיומו של הסכם מסגרת עם תקרת חיוב וכן חרף ניהול כרטסת עבור כל לקוח, לרבות הנתבעת (עמ' 11, שורה 4 ושורות 31-16; עמ' 12 שורות 36-28 ועמ' 14, שורות 32-16). לטעמי, המדובר בהתנהלות קלוקלת מצד התובעת, בבחינת טמינת ראשה בחול, ואין כל ספק שככל שהתובעת הייתה פועלת באופן סדור ובוחנת את היקף ההתקשרות מראש כנדרש בדין ובהסכם בין הצדדים – תביעה זו הייתה מתייתרת.
עם זאת, בנסיבות דנן, ומאחר שלא ניתן להורות על סעד של השבה שכן התובעת כבר ביצעה את העבודה שהתבקשה על ידי הנתבעת, הגעתי למסקנה שיש מקום להטיל על הנתבעת חובה לשאת בתשלום חלקי בגין העבודה שהוזמנה על ידה, וזאת מכמה טעמים.
ראשית, אין חולק שבין התובעת ובין הנתבעת הייתה התקשרות ישירה, מכוח הזמנת העבודה שנחתמה כדין בין הצדדים, לאחר שהצעת התובעת לביצוע עבודות המדידה אושרה על ידי הנתבעת, שראתה בתובעת גורם מקצועי ואמין לביצוע העבודות. הנתבעת אף אישרה את מחירי עבודות המדידה מראש, כך שלא מדובר בכפיית התקשרות עם צד שאינו מוכר לנתבעת ובתעריפים שלא אושרה על ידה מראש (עמ' 21, שורות 31-27). הנתבעת אף אינה חולקת על עלות עבודת המדידה הרלוונטית.
שנית, אין חולק שההזמנה התבקשה על ידי הנתבעת ובוצעה לשביעות רצונה, לאחר קבלת אישור בומשטיין לביצוע העבודות. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת שלפיה הודעת הדואר האלקטרוני שבה כתב בומשטיין "מאשר במסגרת הזמנת עבודה שלכם" מסייגת את האישור ומתייחסת לקיומה של יתרה כספית בהזמנת העבודה, שכן בומשטיין העיד שהוא כלל לא היה מודע להזמנת העבודה ולהיקפה הכספי, וברי שאין הוא יכול להפנות לדבר שהוא כלל לא מודע לקיומו (עמ' 18, שורות 36-31 ועמ' 19, שורות 12-1). בנוסף, בהודעה לא נכתב באורח מפורש שההזמנה מאושרת כפוף לקיומה של יתרה כספית בהזמנת העבודה. לטעמי הודעה זו מטעם נציג בכיר של הנתבעת יצרה מצג כביכול העבודה מאושרת והיא תשולם בהתאם להסכם בין הצדדים.
כפי שכבר צוין לעיל, התנהלות התובעת שכלל לא טרחה לבחון קיומה של מסגרת פנויה לביצוע העבודות אינה מקובלת עליי כלל ועיקר, ומקל וחומר נוכח ההסכם בין הצדדים אשר מטיל חובה על התובעת שלא לחרוג מסכום ההזמנה, וכן לאור העובדה שמדובר בחברה מנוסה וגדולה, שעיקר לקוחותיה הם רשויות ציבוריות (עמ' 10, שורות 22-20). היה באפשרות התובעת – ואף חובה היה על התובעת – לבחון את ההתקשרויות הקודמות עם הנתבעת ולבדוק האם קיימת יתרה כספית בהזמנת העבודה, דבר שלא נעשה בשום שלב. חרף האמור, גם הנתבעת הייתה מודעת, ולמצער הייתה אמורה להיות מודעת, לעבודות קודמות ולהיקף ההתקשרות הכספית עם התובעת, וכפי שאישר גזבר העירייה בעדותו (עמ' 23, שורות 31-24). בנוסף, הנתבעת הפיקה רווח מהעבודות שבוצעו על ידי התובעת והיא הייתה הנהנית הישירה מהן, ועל כן התנערותה מתשלום כלשהו בגין העבודה אינה יכולה לעמוד.
אף המועד שבו החלה התובעת בהליכים משפטיים נגד הנתבעת, לרבות משלוח מכתב התראה, בחלוף זמן ניכר מביצוע העבודות מעיד על התנהלות פסולה של התובעת, שהביאה אף היא לחוסר יכולתה של הנתבעת לאישור העבודה בדיעבד (עמ' 22, שורות 4-3).
שלישית, כאמור לעיל, ההתקשרות הראשונית בין הצדדים אושרה כדין (עמ' 21 שורה 36 ועמ' 22 שורה 1). העובדה שהזמנת העבודה הגיעה לרף העליון מלמדת שאי החוקיות בענייננו היא בפן הנמוך, ומקל וחומר שעה שקיימת אפשרות להגדיל את מסגרת ההתקשרות או אף להוציא הזמנת עבודה חדשה. וכפי שהעיד גם גזבר הנתבעת:
ש. אי אפשר להגדיל את הסכום של הזמנת העבודה תוך כדי עבודה.
ת. יש שני אנשים שמורשים לאשר הגדלה כזו, על פי פקודת העיריות, ראש העיר והגזבר" (עמ' 22, שורות 12-5).
14. סיכומו של דבר; במאזן תום הלב היחסי של הצדדים סבורה אני כי יש להפחית את מחיר העבודה באופן משמעותי, ולהעמידה על שיעור של 40% בלבד.
סוף דבר
15. הזמנת עבודת המדידה מושא הליך זה לא אושרה כנדרש בהוראות הדין, כך שמדובר בחוזה בטל.
לאור העובדה שהמדידה בוצעה כדין, לאשר אישורה בכתב על ידי נציגי העירייה, כך שלא ניתן להורות על סעד של השבה, יש לחייב את הנתבעת בתשלום תמורה חלקית, וזאת בין היתר בשל עקרון תום הלב וחובת ההגינות של הרשות המנהלית.
לנוכח התנהלות התובעת, שלא טרחה בשום שלב לבחון את היקף ההתקשרות הכספית חרף ידיעתה בדבר הגבלת הסכום בהזמנת העבודה וכן לאור מועד נקיטת ההליכים המשפטיים, יש להעמיד את התמורה על שיעור של 40% בלבד מסכום העבודה, אשר אינו שנוי במחלוקת.
16. אשר על כן, אני מורה על קבלת התביעה באופן חלקי, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 19,182 ₪.
בנוסף, לאחר שנתתי דעתי, בין היתר, למועד הגשת התביעה; להוצאות המשפטיות שנגרמו לתובעת ולמספר הישיבות שהתקיימו במעמד הצדדים ובאי כוחם, אני מחייבת את הנתבעת לשאת בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסך 5,500 ₪.
סכומים אלו ישולמו בתוך 30 יום, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
זכות ערעור כדין.