35. לאור האמור, אני סבור, כאמור, כי גם אם נכון לראות את הנטל להוכחת אי קיומה של השפעה בלתי הוגנת כרובץ על כתפי המשיבים, כדעת השופט סובל, בהתבוננות כללית
--- סוף עמוד 16 ---
ומקיפה על מכלול הנסיבות, לא ניתן לומר כי הנטל להוכחת אי קיומה של השפעה בלתי הוגנת לא הורם. בית משפט קמא אמנם לא ציין במפורש כי המשיבים הרימו את הנטל להוכיח אי קיומה של השפעה בלתי הוגנת, אך זאת מפני שלשיטתו הנטל רבץ לפתחם של המערערים להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת. עם זאת, מקביעותיו הנחרצות של בית משפט קמא, שאין לדעתי כל עילה להתערבותו של בית משפט זה בהן, עולה כי הגיע למסקנה ברורה שהצוואה מבטאת את רצונה החופשי והבלתי מושפע של המנוחה. משמעות קביעתו, שכאמור, לדעתי אין מקום להתערב בה, אינה אך אי הרמת הנטל להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת אלא קביעה פוזיטיבית כי לא הייתה קיימת השפעה שכזו.
36. כאמור, חברי השופט סובל גם סבור כי יש לראות את הצוואה כצוואה בעדים על הפגמים שנפלו בה בכל הנוגע למשיבים, גם אם מדובר בצוואה בפני רשות. זאת בשל כך שבמסגרת בקשתם לקיום הצוואה כמו גם בכתבי בית הדין שהגישו בהמשך הדרך הם ציינו כי מדובר בצוואה בעדים. אף בעניין זה חלוק אני על דעתו. הצוואה היא צוואתו של המת וביסוד דיני הצוואות עומדת התכלית העליונה של קיום רצונו של המת (ראו למשל, ע"א 436/01 רכאב נ' רכאב, פ"ד נח(6) 913), מטרה שנודעה תחילה במשפט העברי כ"מצווה לקיים דברי המת" (תלמוד בבלי, גיטין, י"ד, ע"ב; רמב"ם, משנה תורה, הלכות זכיה ומתנה, פרק ד, הלכה ה; שולחן ערוך, חו"מ, סימן רנ"ב, סעיף ב'). תכלית זו של כיבוד רצון המת היא זו העומדת ביסוד פרשנות הצוואה, ומטעם זה כאמור, אם ידוע בבירור מה הייתה כוונת המת שבוטאה על ידו, יש לנסות ולתת לביטוי זה נפקות משפטית, אפילו אם מבחינה פורמאלית יש פגם בדרך שבה בוטאו דברי המת. כאמור, גם בסעיף 25 לחוק ביכר המחוקק את גילוי רצון המצווה על פני קיום הדרישות הצורניות, והוא הרחיב את שיקול הדעת של בית המשפט בבואו להתחקות אחר רצון המצווה וויתר לשם כך על קיומן של דרישות צורניות שאינן מהותיות. מכך ניתן להסיק בקל וחומר, כי שעה שמבחינה אובייקטיבית הצוואה ממלאת את התנאים של צוואה בפני רשות, וגם המצווה ערך את צוואתו כצוואה בפני רשות, כוונתו של המצווה היא הרלוונטית, ואין נפקות לשאלה כיצד ראו הנהנים את סיווגה של הצוואה. די נהיר גם, כי מקום בו ראיית הצוואה כצוואה מסוג אחר מזה שאליו כיוון המצווה תוביל לפסילת הצוואה, אין מקום להתעלם מסיווגה האובייקטיבי ולהגדירהּ באופן שהנהנים ראו אותה ולהביא לפסילתה. שעה שאין ספק בגמירות דעתו ורצונו של המת, כבמקרה זה, וקיימות גם הדרישות הצורניות לקיומה של צוואה בפני רשות, אין כל הצדקה – בכלל זה האופן בה ראו הנהנים את הצוואה ואף לא התנהלותם הדיונית הפסולה – כדי לסווג את הצוואה באופן אחר שיביא לפסילתה וכפועל יוצא מכך, לאי קיום רצון המנוחה.