5. כאמור, בית משפט קמא סירב לראות במבחן נסיבות עריכת הצוואה, הוא מבחן העזר הרביעי שנקבע בדנ"א מרום, כמבסס טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת, נוכח האמון שנתן בגרסת המשיבים לפיה למדו לראשונה על קיומה של הצוואה כשלושה חודשים לאחר עריכתה. לכך שגרסה זו הנה כוזבת ואינה ראויה לאמון, מסכים גם חברי השופט מינץ. אלא שלדעת חברי, גם לאחר שגרסת המשיבים תידחה וייקבע כי המשיב היה מעורב בהשגת התעודה הרפואית עובר לעריכת הצוואה, ואף אם ייקבע כי המשיב הגיע יחד עם המנוחה למשרדו של הנוטריון במועד עשיית הצוואה, עדיין לא יהיה בכך להקים עילה לבטלות הצוואה על פי סעיף 35 לחוק הירושה, משום שמעורבותו המתוארת של המשיב אינה מגיעה לדרגה המאפשרת לראותו כמי ש"לקח באופן אחר חלק בעריכתה" של הצוואה, בהתאם
--- סוף עמוד 21 ---
לפרשנות הדווקנית והמצמצמת שההלכה הפסוקה העניקה לביטוי זה. למסקנה זו אני נכון להצטרף. אלא שאי-תחולתו בנסיבות המקרה של סעיף 35 לחוק אינה מהווה סוף-פסוק באשר לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואין בה לשלול את תחולת מבחן נסיבות עריכת הצוואה שנקבע בדנ"א מרום. גם לאחר שקבענו כי הוראות הצוואה אינן בטלות מכוח סעיף 35 לחוק, עלינו להוסיף ולבחון האם הצוואה נגועה בהשפעה בלתי הוגנת הגוררת את ביטולה בהתאם לסעיף 30(א) לחוק. בחינה כזאת, המתחשבת במכלול נסיבות המקרה ובמבחן נסיבות עריכת הצוואה שנקבע בדנ"א מרום, מחייבת את המסקנה בדבר בטלות הצוואה דנן בשל השפעה בלתי הוגנת.
6. סעיף 35 לחוק קובע הוראה "קשה ומרחיקת לכת" (ע"א 234/86 אמונה – תנועת האשה הדתית לאומית נ' בלר, פ"ד מב(4) 148, 156). מטרתו למנוע השפעה בלתי הוגנת של הזוכה על המצווה, אולם הדרך שנבחרה בסעיף להשגת המטרה אינה עוברת בהשפעה בלתי הוגנת עצמה אלא בסימנים חיצוניים המצביעים בדרגת הסתברות גבוהה על חשש להשפעה בלתי הוגנת. כאשר מתקיים אחד מסימנים אלה, הצוואה מתבטלת באופן אוטומטי, ללא כל צורך בהוכחת קיומה בפועל של השפעה בלתי הוגנת, ואף ללא יכולת של הזוכה להימלט מהתוצאה של בטלות הצוואה באמצעות הצגת הוכחות לכך שהמצווה לא היה נתון ללחץ אסור אלא מסר את ציוויו ברצון חופשי. המחוקק בחר בדרך זו בשל החשיבות הרבה המיוחסת (כמו בשיטות משפט אחרות בעולם) להבטחת רצונו החופשי של המצווה, המהווה אבן הראשה לתקינותה של צוואה. לפנינו אפוא הוראה בעלת אופי הרתעתי המיועדת לשמש "הבלם המרסן כל מי שעשוי להיות זוכה על פי הצוואה מלגלות כל מעורבות מחשידה בעשייתה" (שם, שם). בהתקיים אחת ההתרחשויות המנויות בסעיף 35 – עשיית צוואה "המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה" – גזירת המחוקק היא שאותה הוראת זיכוי בצוואה תבוטל "אפילו משקפת הצוואה באמת ובתמים את רצונו האחרון של המנוח" (שם, שם). התרחשויות אלה הנן כולן בעלות אופי אובייקטיבי, ולכן אינן כרוכות בניתוח מידת חופש הרצון של המצווה אלא בהשתקפויות החיצוניות של ההשפעה שלא כדין על אותו רצון. ההנחה המקופלת בסעיף 35 הנה ש"יוזמת הנהנה בעריכת הצוואה לטובתו היא קצה הקרחון למעשיים סמויים של השפעה שלא כדין על המצווה" (ע"א 1079/92 גדליה נ' דאלי, פ"ד מז(5) 431, 437). כל אחד משלושת המצבים המתוארים בסעיף מבטא מעורבות בוטה במיוחד של נהנה בעריכת הצוואה, עד כדי כך ש"החוק אינו נותן לאנשים אלה אפשרות לנקות עצמם מחשד או חשש זה; ושום עדות, אף המהימנה ביותר על בית המשפט המוכיחה שההוראה הייתה מיוזמתו של המצווה ומרצונו החופשי, אין בכוחה להכשיר את ההוראה" (ע"א 529/69 רוזנהויזר נ' כהן, פ"ד כד(2) 93, 97). בטלות הצוואה במצבים אלה מיוסדת על "הנחה, שאינה ניתנת לסתירה, לפיה רואים את מי שפעל, כמתואר בסעיף 35 הנ"ל, כאילו השפיע השפעה בלתי הוגנת על המצווה" (ע"א 99/86 זיידה נ' זיידה, פ"ד מ(3) 105, 107; ראו עוד: ע"א 681/77 מרק נ' שאבי, פ"ד לג