בית הדין הארצי לעבודה
ע"ע 1621-12-22
ניתן ביום 08 אוגוסט 2023
רון שורץ המערער
–
1. עמינח תעשיות רהיטים ומזרונים בע"מ
2. אמנון שוורץ
3. זיו שורץ
4. שירי שורץ המשיבים
לפני: השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט רועי פוליאק, השופטת חני אופק גנדלר
נציגת ציבור (עובדים) גב' עירית אלטשולר זמני, נציג ציבור (מעסיקים) מר שרגא ויצמן
בשם המערער – עו"ד צבי בר נתן, עו"ד עופר רביד, עו"ד מאיה נוסבאום רפפורט
בשם המשיבה 1 – עו"ד אביתר קנולר, עו"ד ענת שדה
בשם המשיב 2 – עו"ד יוסף אשכנזי , עו"ד משה יעקב, עו"ד נדב יפית
פסק דין
השופט רועי פוליאק
ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (השופטת כרמית פלד ונציגות הציבור גב' אלינור ויינטראוב וגב' יעל רודניקי; סע"ש 46615-12-20) מיום 18.12.2022, שבו נדחתה תביעת המערער למתן סעדים שתכליתם למנוע את פיטוריו מתפקיד מנכ"ל משותף בחברה המשיבה. במוקד הערעור עומדת טענת המערער, בעל מניות ודירקטור בחברה המשיבה, כי האורגן הרשאי לפטרו ממשרתו כמנכ"ל משותף בחברה המשיבה הוא האסיפה הכללית של החברה אשר החלטותיה כפופות להסכמתו.
מבוא
הצגת "הנפשות הפועלות" והרקע לסכסוך
1. המשיבה 1 (להלן – החברה) היא חברה פרטית אשר נוסדה בשנת 1970 על ידי האחים אברהם ז"ל ואמנון שוורץ המשיב 2 (להלן – האחים המייסדים). המערער והמשיבים 3 – 4 הם ילדיו של אברהם ז"ל (בפסק דיננו יכונו בני משפחת שוורץ, כפי שכונו בפסק דינו של בית הדין האזורי ובכתבי הטענות, בשמותיהם הפרטיים). כל בני המשפחה הנוטלים חלק בהליך הם בעלי מניות ודירקטורים בחברה ובמקביל מועסקים כעובדים בחברה: אמנון והמערער, רוני, מכהנים כמנכ"לים משותפים (אמנון מעם היווסדה של החברה ורוני החל משנת 2000), ואילו אחיו של רוני, זיו ושירי, מכהנים כמנהל רכש וכמנהלת מותג בחברה. יצוין, כי יחסי האחים המייסדים היו לאורך כל השנים קשים ומתוחים וכך אף יחסי אמנון עם רוני המכהן לצדו כמנכ"ל משותף.
2. מלכתחילה הוחזקו כל מניות החברה בידי האחים המייסדים בחלקים שווים. בעקבות פטירת אברהם ז"ל הועברו מניותיו לרעייתו המנוחה ניבה ז"ל, אשר אף מונתה כדירקטורית במקום בעלה המנוח (ובנה המערער, רוני, נכנס לנעליו כמפורט לעיל כמנכ"ל משותף). בשנת 2005 נחתם הסכם בין ניבה ז"ל לבין שלושת ילדיה (להלן – הסכם 2005), בעקבותיו אף שונה בשנת 2007 תקנון החברה, לאחריו מחולקות מניות החברה כך:
אמנון – מחצית מהמניות הרגילות ו – 9 (מתוך 18) מניות ניהול.
רוני – שישית מהמניות הרגילות ו – 7 מניות ניהול.
שירי – שישית מהמניות הרגילות ומניית ניהול אחת.
זיו – שישית מהמניות הרגילות ומניית ניהול אחת.
(לנוחות המעיין יובהר כי בעוד שהמניות הרגילות של אברהם ז"ל חולקו בהסכם 2005 בין שלושת ילדיו – רוני, שירי וזיו – בחלקים שווים, הוקצו באותו הסכם לרוני יותר מניות ניהול מאשר לשני אחיו גם יחד).
3. המניות הרגילות מקנות לפי תקנון החברה זכויות שיוריות לזכויות המוקנות על ידי מניות הניהול (ולמעשה: הזכויות הרכושיות ובהן הזכות לקבלת דיבידנד). מניות הניהול מקנות את הזכות למינוי דירקטורים, כאשר לכל מניית ניהול קול אחד בדירקטוריון, וכן את הזכות להצביע באסיפה הכללית של החברה. על מנת שהחלטה תתקבל בדירקטוריון החברה עליה להתקבל ברוב קולות, אך על מנת שהחלטה תתקבל באסיפה הכללית של החברה היא נדרשת לרוב של 14 קולות (מתוך 18 מניות ניהול). החלטות מוגדרות, שאינן מעניינו של ההליך בפנינו, דורשות רוב של 17 קולות.
4. סיכום ביניים מלמד אפוא כי בעוד שדי ברוב קולות חברי הדירקטוריון על מנת לקבל החלטה בדירקטוריון, שמורה לאמנון ולרוני "זכות וטו" באסיפה הכללית, שכן כל אחד מהם מחזיק במספר מניות ניהול (אמנון 9; רוני 7) שאינו מאפשר להעביר החלטה באסיפה הכללית, הדורשת רוב של 14 מתוך 18 מניות ניהול, ללא אישור שניהם גם יחד.
5. אין חולק כי החברה היא חברה רווחית, אך לגישת בני המשפחה המשיבים היא יכולה להתנהל בדרך טובה יותר ולהגדיל את רווחיה. לפיכך, נתקבלה החלטה בדירקטוריון החברה, לה קדם הסכם הצבעה בין אמנון לבין שירי וזיו (אשר רוני חולק על תקפותו), לערוך שינוי בשדרת הניהול בחברה בעקבותיו לא יועסקו בני המשפחה בתפקידי ניהול בחברה וכפועל יוצא מכך לזמן את רוני לשימוע לשקילת פיטוריו.
6. בהליך שבפנינו, שהוא חלק משורת הליכים משפטיים המתנהלים בין בני המשפחה בערכאות שונות, ניצב אפוא מהצד האחד המערער, רוני, אשר חפץ להמשיך ולכהן כמנכ"ל בחברה, ומהצד האחר ניצבים החברה וכל יתר בעלי המניות - דודו של רוני אמנון, ואחיו של רוני זיו ושירי. עילת הערעור היחידה היא טענת רוני לפיה בהתאם לסעיף 63 לתקנון החברה (להלן גם – סעיף 63) הדירקטוריון בחברה אינו מוסמך להחליט על פיטוריו מתפקיד מנכ"ל, ורק לאסיפה הכללית של החברה הכוח המשפטי לפטרו מתפקידו. כמוסבר לעיל, לרוני, המחזיק בשישית בלבד מהון המניות הרגילות בחברה, "זכות וטו" באסיפה הכללית (אך לא בדירקטוריון), כך שקבלת טענתו תגרום לכך שאין ולא תהיה לחברה את האפשרות להעבירו מתפקידו כמנכ"ל. בטרם אדרש למכלול הטיעונים בסוגיה אציג לנוחות הקורא את סעיף 63 לתקנון ואת "השורה התחתונה" בטענות הצדדים.
מיקוד המחלוקת המשפטית בערעור – סעיף 63 לתקנון
7. החברה התאגדה בשנת 1970, בהתאם לפקודת החברות המנדטורית המושתתת על חוק החברות האנגלי משנת 1929 שהחליף את חוק החברות האנגלי משנת 1908 (אברהם פלמן דיני חברות בישראל להלכה ולמעשה 53 (מהדורה רביעית מורחבת ומעודכנת בעריכת הדרה בר מור (1994). להלן – הפקודה המנדטורית ו – פלמן, לפי העניין). תקנון החברה אמנם אינו מפנה לתקנון לדוגמה (לוח א') שבפקודה המנדטורית – ובהמשך: התוספת השניה לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג – 1983 (להלן – פקודת החברות) – אך עיקר הוראותיו מועתקות ממנו. עם זאת, מקצת מהוראות התקנון לדוגמה הושמטו ומקצת מההוראות שבתקנון שונות מהוראות התקנון לדוגמה.
8. סעיף 63 לתקנון העומד במוקד המחלוקת בין בעלי הדין, מצוי בפרק שכותרתו "סמכויותיהם ותפקידיהם של המנהלים", ובו נקבע כך:
"המנהלים רשאים למנות מזמן לזמן, אחד או יותר מביניהם בתור מנהל עסקים ראשי או מנהל העסקים לאותו מועד ובאותו שכר, בתורת משכורת או בתורת דמי עמלות או השתתפות ברווחים, או במקצת בצורה אחת ובמקצת בצורה אחרת, כפי שימצאו לראוי, ומנהל שנתמנה כנ"ל לא יהיה, כל זמן שהוא משמש במשרתו, כפוף לתקנות בנידון התפטרות עפ"י תור, ולא יובא בחשבון בקביעת התור להתפטרות המנהלים; אך מינויו ייגמר מאליו בעקב חדלו מפני איזו סיבה שהיא להיות מנהל או אם תחליט החברה באסיפה הכללית שיחדל לשמש במשרתו בתור מנהל עסקים ראשי או בתור מנהל העסקים".
אקדים ואבהיר כי אין בין בעלי הדין מחלוקת כי הוראת סעיף 63, העומדת בתוקף אף לאחר שינוי התקנון בשנת 2007, הועתקה בשלמותה מהתקנון לדוגמה (סעיף 68 בלוח א' של הפקודה המנדטורית; סעיף 72 בלוח א' של לחוק החברות האנגלי משנת 1908) וכי המונח "מנהלים" בחקיקה האנגלית ((directors ובפקודת החברות מכוון ל"דירקטורים" כמשמעם בפקודת החברות ובחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן – חוק החברות) ואילו המונח "מנהל עסקים ראשי" ((managing director מקביל בכל הקשור להיקף הסמכויות המסורות לו לתפקיד של מנהל כללי (מנכ"ל כהגדרתו המקוצרת בפסק דיננו).
9. בתמצית ומבלי להתיימר למצות יצוין, כי רוני טוען כי לנוכח הוראות סעיף 63 לא ניתן לפטר מנהל עסקים המכהן כדירקטור, אלא אם "תחליט החברה באסיפה הכללית שיחדל לשמש במשרתו בתור מנהל עסקים ראשי או בתור מנהל העסקים". לטענתו של רוני הוראה זו נועדה להגן על זכות הניהול של כל אחת ממשפחות האחים המייסדים, העוברת כ"זכות אבות" בכל אחת מהמשפחות (ובמשפחתו עברה מאביו אברהם ז"ל, לאמו ניבה ז"ל, וממנה, עוד בחייה, אליו), גם במחיר של פגיעה בפררוגטיבה הניהולית של החברה ובכניסתה למבוי סתום בהיבט הניהולי, אשר הפתרון לו יימצא במישור של בעלי המניות – תביעת ההיפרדות שהגיש לבית המשפט המחוזי. המשיבים לעומת זאת משליכים יהבם על רישת סעיף 63 לתקנון הקובעת כי "המנהלים רשאים למנות מזמן לזמן, אחד או יותר מביניהם בתור מנהל עסקים ראשי או מנהל העסקים". לגישת המשיבים ניתן ללמוד מרישת סעיף 63 כי תחולת הסעיף מצטמצמת למקרה שבו דירקטור מכהן מונה על ידי חבריו לדירקטוריון ("מביניהם" בסעיף 63; "מתוכם" בנוסח סעיף 72 לתקנון לדוגמה המופיע בתוספת השניה של פקודת החברות; "one or more of their body" בסעיף 68 של Table A לחוק החברות האנגלי משנת 1929) לתפקיד של מנהל העסקים. מאחר שרוני כיהן כמנכ"ל משותף טרם מינויו כדירקטור לא חלה עליו דרישת הסימולטניות הנלמדת מרישת סעיף 63 וממילא הוראות סעיף 63 לתקנון אינן חלות בגינו של רוני אלא בגינו של אמנון בלבד. משכך, הדירקטוריון שהוא האורגן המופקד על התנהלות החברה רשאי לקבל החלטה על פיטוריו של רוני ולא נדרש אישור האסיפה הכללית בה מוקנית לרוני זכות וטו.
ההליך בבית הדין האזורי וטענות הצדדים בערעור
הסעדים הנתבעים וההליך
10. ביום 8.7.2020 החליט דירקטוריון החברה ברוב קולות, חרף התנגדות רוני והדירקטורים מטעמו, על החלפת המבנה הניהולי של החברה בדרך של מינוי מנכ"ל חיצוני והפסקת עבודתם של כל בני המשפחה בחברה. בהמשך זומן רוני לישיבת שימוע בה ישקלו פיטוריו כחלק מהליך השינוי הניהולי. משכך, הגיש רוני ביום 20.9.2020 בקשה לסעדים זמניים נגד החברה (בלבד). בכתב התביעה שהוגש מספר ימים לאחר מכן נטענו שלוש טענות עיקריות:
הראשונה – הדירקטוריון לא היה מוסמך לזמן את רוני לשימוע ואינו מוסמך לפטרו.
השניה – הליך הפיטורים מושתת על שיקולים בלתי ענייניים וזרים לחלוטין.
השלישית – הליך הפיטורים רווי פגמים.
11. הסעדים שהתבקשו בהתאמה בכתב התביעה היו סעדים הצהרתיים ובהם כי "דין החלטות שהתקבלו על-ידי הדירקטוריון בעניין יחסי עובד מעביד של התובע עם הנתבעת, בטלות ומבוטלות, לרבות החלטות על דבר זימונו של התובע לשימוע" וכן "צו הצהרתי קבוע ו/או צו מניעה קבוע, לפיו מנועה הנתבעת מלפעול בכל דרך שהיא לפיטורי התובע כמנכ"ל הנתבעת, לרבות על דרך זימונו לשימוע שלא בפני הגורם המוסמך". עוד נתבקשו סעדים הצהרתיים בדבר שיקולים זרים ביסוד הזימון לשימוע וביטולו מאחר שתוצאתו הוכרעה מבעוד מועד. לא נתבקשו סעדים כספיים.
12. בית הדין האזורי נעתר באופן חלקי לבקשה למתן סעדים זמניים. בית הדין הורה כי עד ההחלטה בהליך העיקרי תימנע החברה מלהוציא אל הפועל את ההחלטה להחליף את רוני, הגם שקבע כי החברה זכאית להזמינו לשימוע. בית הדין הבהיר כי כל הטעמים בהחלטה הם לכאוריים בלבד וכי היא נסמכת על מאזן הנוחות הנוטה במובהק כלפי רוני כאשר מנגד אין מדובר בתביעת סרק אלא בתביעה המעלה שאלות ראויות לדיון באופן המקים לרוני זכות לכאורה (להלן – ההחלטה על מתן סעד זמני). החברה לא הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה על מתן סעד זמני.
13. לאחר שניתנה ההחלטה על מתן סעד זמני הוגשו שתי בקשות להצטרף כצדדים בהליך. האחת על ידי אמנון והשניה על ידי שירי וזיו. בית הדין האזורי קיבל את בקשות ההצטרפות, חרף התנגדות רוני, וצרף את בני המשפחה המשיבים כצדדים דרושים להליך בהתאם לתקנה 18 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991.
פסק דינו של בית הדין האזורי
14. בתום הליך ממצה, אשר כלל שש ישיבות הוכחות בהן נחקרו בני המשפחה הניצים והגשת סיכומים בכתב, דחה בית הדין האזורי בפסק דין מפורט ומנומק בהרחבה את התביעה. בית הדין סיכם את מסקנותיו כך:
"הגענו לכלל מסקנה כי סעיף 63 לתקנון החברה אינו חל על רוני ומשכך ההחלטה לסיים את העסקתו כמנכ"ל משותף מסורה לדירקטוריון.
עוד שוכנענו כי ההחלטה בדבר החלפת שדרת הניהול ממשפחתית למקצועית התקבלה משיקולים כשרים וענייניים, שנשענים על אדני טובת החברה, ובתוך כך מיצוי הפוטנציאל העסקי שלה, תוך התנהלות בסביבת עבודה נעימה ומכבדת, נטולת מריבות והתנגחויות שהיו מנת חלקה של החברה מזה זמן. מדובר בהחלטה רוחבית שבסיסה בדד לוק הניהולי הקשה אליו נקלעה החברה. מצאנו לדחות את טענת רוני לפיה ההחלטה היא פרי קנוניה אישית שנרקמה נגדו מטעמים זרים ופסולים.
הגענו לכלל מסקנה שלא נפלו פגמים בולטים, בהחלטה על סיום העסקת רוני כמנכ"ל משותף, כחלק מהמהלך להוצאת רה הארגון אל הפועל.
בית הדין לא ייטול לידיו את מושכות הניהול של החברה. מששוכנענו כי התקבלה בחברה החלטה שאינה חורגת ממתחם הסבירות, אשר אדניה נשענים על שיקולים כשרים וענייניים של טובת החברה והחלטה זו התקבלה בהתאם להוראות הדין ושלא בחוסר תום לב, הרי שדין התביעה להידחות".
15. בית הדין האזורי נימק את מסקנתו לפיה "סעיף 63 לתקנון החברה אינו חל על רוני" הן בפרשנותו המילולית של סעיף 63 והן בפרשנותו התכליתית. בית הדין קבע כי "מילותיו של סעיף 63 לתקנון ברורות ונהירות ועולה מהן באופן חד משמעי כי הן מתייחסות לדירקטור מכהן שמונה למנכ"ל. פרשנות אחרת של הסעיף אינה מתיישבת עם לשונו הפשוטה. פרשנות שאינה מתחשבת בתנאים אלה מעקרת מתוכן את המילה 'מביניהם' הקבועה בסעיף. איון זה של המילה הכתובה מוביל לשינוי המשמעות של הסעיף ולהרחבתו" [ההדגשות בציטוטים השונים המסומנות בקו תחתי הוספו, אלא אם צוין אחרת – ר.פ]. בית הדין הוסיף וקבע כי אומד דעת הצדדים, כנלמד מעדותו של אמנון, תומך בטענה שהסעיף נועד לחול על דור המייסדים בלבד וכי "התכלית המסחרית וההיגיון העסקי תומכים בכך שהסעיף אינו חל על רוני", מאחר שתוצאה לפיה בעל מניות מיעוט של 16% יאכוף את העסקתו על בעלי המניות האחרים "אינה מתיישבת עם שורת ההיגיון ואף אינה עולה בקנה אחד עם תפקיד הדירקטוריון כגוף שמכווין את עסקי החברה ומתווה מדיניות לצורך התנהלותה המיטבית".
16. בעקבות דחיית התביעה חויב רוני לשאת בהוצאות החברה בסכום של 25,000 ש"ח, וכן בהוצאות אמנון בסכום של 15,000 ש"ח ובהוצאות זיו ושירי (יחדיו) בסכום של 15,000 ש"ח.
טענות הצדדים בערעור
ערעורו של רוני ותמצית טענותיו
17. ערעורו של רוני סב על פרשנות סעיף 63 לתקנון החברה וכן על עצם חיובו בהוצאות משפט ולחלופין שיעורן. רוני אינו מערער על הקביעה לפיה "ההחלטה בדבר החלפת שדרת הניהול ממשפחתית למקצועית התקבלה משיקולים כשרים וענייניים, שנשענים על אדני טובת החברה" ועל הקביעה לפיה לא נפלו פגמים בולטים בהחלטה על סיום העסקתו כמנכ"ל.
18. לטענת רוני עניינו של הערעור הוא מחלוקת בעלי מניות "שליבה ועיקרה במחלוקת פרשנית סביב מהותו ומשמעותו של סעיף 63 לתקנון עמינח". מחלוקת זו, נטען, ראויה הייתה להתברר באכסניה המוסמכת לכך, המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי, וניהול ההליך בבית הדין לעבודה הוא תוצר של שימוש פסול וציני שעשו המשיבים בכלי משפט העבודה (פיטוריו מעבודתו כמנכ"ל) על מנת לזכות ביתרונות דיוניים, אשר, כעולה מפסק הדין, אכן עלו בידם. לטענת רוני בית הדין האזורי שגה בקביעתו לפיה סעיף 63 לתקנון אינו חל עליו משום שכאשר מונה למנכ"ל החברה לא שימש כדירקטור מכהן. קביעה זו, טוען רוני מהווה פרשנות שגויה של סעיף 63 לתקנון מבחינה לשונית ותכליתית כאחת.
19. מבחינה לשונית פרשנות זו, בניגוד לקביעת בית הדין, אינה מתחייבת ולא בכדי לא נטענה בזמן אמת על ידי החברה ולא אוזכרה בחוות הדעת הראשונית של היועץ המשפטי של הדירקטוריון. קריאה אינטואיטיבית של הסעיף מאפשרת פרשנויות סבירות אחרות, ובפרט את הפרשנות המתבקשת לפיה "עיקרון הסימולטניות" אינו מחויב לחול מרגע המינוי למנכ"ל, אלא די בכך שיחול במועד הרלוונטי בו נדונה שאלת הפיטורים. גם הקביעה כי סעיף 63 נועד לחול על דור המייסדים בלבד אינה עולה מלשון הסעיף, לא במפורש ולא במשתמע, ואינה מתיישבת עם ההיגיון לאור העובדה כי החברה נותרה חברה משפחתית גם לאחר מות ההורים. בהקשר זה טוען רוני כי בית הדין שגה בכך שלא נתן משקל מספק לגרסתם המתפתחת של המשיבים, אשר בתחילה טענו כי סעיף 63 אינו חל על רוני ואמנון שכן הם לא מונו לתפקידם כמנכ"לים באופן רשמי, בהמשך, ורק לאחר שהחל ההליך המשפטי, טענו בפני בית הדין כי סעיף 63 אינו חל על רוני משום שלא היה דירקטור בעת המינוי למנכ"ל, ולבסוף הוסיפו את הטיעון החדש על דור המייסדים. ריבוי הגרסאות כשלעצמו, נטען, מלמד על כך שלשון הסעיף אינה כה ברורה ואינטואיטיבית.
20. מבחינה תכליתית מבטא הסעיף את האינטרס של בעלי מניות בחברה משפחתית, המחזיקים בציפייה סבירה ליטול חלק בניהול החברה, להגן על זכותם לניהול החברה כך שזו תגבר על הפררוגטיבה הניהולית, תוך הצרה מכוונת של סמכות הדירקטוריון ויצירת "דד לוק" בנסיבות המתאימות. פרשנות בית הדין, נטען, מאפשרת מצב אבסורדי לפיו כל אחד מאחיו שהיה מתמנה כמנכ"ל אחרי תיקון התקנון, בגדרו הפכו האחים לשמש כדירקטורים בחברה מכוח מניות הניהול שירשו, היה נכנס תחת תחולת הסעיף, בעוד שרוני, שכל חטאו לכאורה הוא שמילא חלל ניהולי שנוצר לאחר מותו של אביו, נותר מחוצה לו. תוצאה כזו אינה מתקבלת על הדעת. בניגוד לקביעת בית הדין עדותו של אמנון לא שפכה אור אחר על אומד דעת הצדדים בעת אישור התקנון, לא חיזקה את הטענה בדבר תחולת הסעיף רק על דור המייסדים, ולא ניתן בה הסבר מדוע זכות האבות בזכותה דיבר לא הועברה לרוני כיורשו של אברהם כיתר הזכויות.
21. רוני מוסיף וטוען כי קביעת בית הדין כאילו תכליתו האובייקטיבית של הסעיף אינה מאפשרת את עמדתו של רוני שאחרת רצונם של המחזיקים ב- 84% ממניות החברה ייסוג בפני המחזיק ב- 16% מהמניות בלבד, וקביעותיו לעניין כוח ההצבעה בו מחזיק רוני באסיפה הכללית ויכולתו למנוע את פיטוריו, מבוססים על מושגים מעולם משפט העבודה שאינם רלוונטיים לסוגיה שלפנינו ואינם יכולים להכריע בשאלה הפרשנית, שעה שמדובר בסעיף תקנוני שלשונו ברורה ותכליתו מובהקת - להפקיע את הסמכות האמורה מהדירקטוריון.
22. כמו כן מערער רוני על הוצאות המשפט הגבוהות שהוטלו עליו חרף התנהלות מסרבלת ומעכבת שכפו לטענתו המשיבים על ההליך (בין היתר לאור רצונם של זיו, שירי ואמנון להצטרף להליך משיקולים זרים) אשר גרמו לו להוצאות רבות ומיותרות, ובפרט כנגד סכום ההוצאות "הגבוה באופן קיצוני" מהמקובל והחיוב בתשלום הוצאות בני המשפחה המשיבים שהצטרפו להליך ביוזמתם.
תמצית טענות המשיבים בערעור
23. החברה דוחה את טענותיו של רוני במלואן ומעלה ביקורת קשה כנגד התנהלותו הדיונית. לטענת החברה רוני טוען כיום כי המדובר בתביעת קיפוח שיש להחיל עליה את דיני החברות כחלק מסכסוך בין בעלי מניות שהפתרון לו הוא הפרדת כוחות באמצעות התמחרות וקניית צד אחד את מניות הצד השני, אך הוא שבחר להגיש את תביעתו לבית הדין לעבודה, וכעת טוען בחוסר תום לב כי פסק הדין שגוי משום שניתן בהתאם לעקרונות משפט העבודה. ההקשר האמיתי לתביעתו של רוני, נטען, היא רצונו של בעל מניות מיעוט לכפות על יתר בעלי המניות את דרכו ולא של עובד המבקש להילחם על זכויותיו. לא בכדי לא ערער רוני על דחיית טיעוניו לגבי עילת פיטוריו והליך פיטוריו, לאור הקביעות המנומקות בפסק הדין לפיהן הליך זה נוהל כדין ומטעמים ראויים לנוכח השפעתה המזיקה של מערכת היחסים הקשה בין הצדדים על החברה ועל אופן ניהולה.
לטענת החברה קביעת בית הדין כי סעיף 63 לא חל על רוני היא נכונה ומבוססת היטב הן על לשונו הברורה של הסעיף והן על התשתית העובדתית, לפיה רוני לא היה דירקטור בשנת 2000 אז מונה למנכ"ל החברה ולא מונה כ"אחד מביניהם" של הדירקטורים "באותה עת" כלשון הסעיף וכתנאי לחלותו. קביעות בית הדין לעניין הכוונה הסובייקטיבית שעמדה בבסיס התקנת סעיף 63 ניתנו לאחר הליך משפטי ממושך במהלכו בחן בית הדין את כלל הראיות והתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים שניצבו בפניו, ואין בערעור המוגש כל טעם חריג המצדיק לסטות מההלכה לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. גם קביעות בית הדין לעניין התכלית האובייקטיבית של סעיף 63 לפיהן שמירה על עיקרון הרוב היא תנאי לפעילות תקינה של חברה וכי זכות ניהול אינה עוברת בירושה הן קביעות נכונות ומוצדקות. טענותיו של רוני לעניין זה לא רק נעדרות עיגון עובדתי אלא מבקשות להיתלות ביחסים המשפטיים בין בעלי המניות ועל כן מקומן להתברר במחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי ולא בהליך זה. לבסוף טוענת החברה כי לאור מורכבותו והיקפו של ההליך שהתנהל בבית הדין האזורי, חרף העובדה כי עסקינן בתביעה למימוש אינטרס של בעל מניות ולא למימוש זכויות של עובד, הוצאות המשפט שנפסקו לרוני אינן חריגות בגובהן אלא ההיפך מכך, ומכל מקום סוגיה זו נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ורק במקרים חריגים, שהמקרה שלפנינו אינו נמנה עימם, תבחר ערכאת הערעור להתערב בה.
24. אמנון טוען כי הערעור מהווה חזרה על טענות שהועלו, נדונו ונדחו במלואן בבית הדין האזורי, ובכלל זאת על טענות משפטיות המנוגדות לפסיקה הענפה בדבר פרשנות חוזים ותקנונים. בית הדין האזורי צדק עת קבע כי פרשנות סעיף 63 מובילה למסקנה חד משמעית לפיה הסעיף אינו חל על רוני משום שלא כיהן כדירקטור בעת שמונה למנכ"ל החברה, כי לא הייתה כל כוונה בעת התקנתו כי סעיף 63 יחול על כל בני משפחת שוורץ לדורותיה אלא על מייסדי החברה בלבד, וכי החלת סעיף 63 על רוני חותרת תחת עקרונות בסיסיים של דיני חברות. קבלת עמדתו של רוני לפיה ישמש כמנכ"ל החברה כל עוד ירצה בכך בניגוד לאינטרס הברור של החברה ורוב בעלי המניות שלה עימם הוא מצוי בקרע מנוגדת באופן ברור לעקרונות אלה. דברים אלה מקבלים משנה תוקף לאור קביעות בית הדין לעניין התנהלותו "השערורייתית" של רוני כמנכ"ל החברה במסגרתה ניצל את משאביה על מנת לשרת אינטרסים זרים. לפיכך צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי פרשנות בצמצום של סעיף 63 מאפשרת להגבילו לנסיבות הספציפיות אליהן יועד ולשמור על תכליתו הסובייקטיבית והאובייקטיבית בנסיבות שלפנינו, והיא תואמת את עמדת הפסיקה לפיה יש להעדיף התמודדות עם משבר בחברה ועם מצבים של מבוי סתום באמצעות מנגנונים רכים כגון פרשנות מתאימה של התקנון חלף אמצעים לבר תקנוניים כגון פירוק החברה המביאים לפגיעה קשה יותר בחבריה.
25. זיו ושירי חוזרים על טענותיהם של החברה ואמנון לעניין פרשנותו הנכונה של בית הדין האזורי את סעיף 63 לתקנון וקביעתו הברורה והמפורשת כי סעיף זה אינו חל על רוני שלא שימש כדירקטור במועד בו מונה למנכ"ל החברה, ולפיכך לא הייתה מניעה לפטרו באמצעות הדירקטוריון בהתאם להוראות סעיף 250 לחוק החברות. זיו ושירי חוזרים ומדגישים כי הליך פיטוריו של רוני היה חלק משינוי ארגוני חיוני שנועד לשקם את החברה ולחלץ אותה מהמבוי הסתום הניהולי בו היא מצויה ואשר במסגרתו יסיימו כל בני המשפחה את תפקידיהם בחברה, ולא, כנטען על ידי רוני, פרי של קנוניה אישית נגדו. בהקשר זה נטען כי נוכח צו המניעה הארעי והזמני שניתנו בעניינו של רוני על ידי בית הדין האזורי לאחר הגשת התביעה, נבצר מהחברה במשך כשנתיים וחצי להוציא לפועל את השינוי האמור ולשפר את מצבה. כן נטען כי עתירתו של רוני לכפות על החברה את העסקתו כמנכ"ל "עומדת בניגוד גמור למושכלות היסוד, ולפיהן לא יינתן סעד של אכיפה להמשך העסקה של מנכ"ל (משרת אמון), ודאי כאשר אבד האמון".
בדומה לחברה ולאמנון קובלים זיו ושירי על התנהלותו הדיונית של רוני, אשר "אץ רץ לבית הדין לעבודה כדי לקבל צו מניעה זמני...תוך שהוא עושה שימוש ציני בכובעו כעובד/מנכ"ל", ולאחר מכן הגיש תביעה נוספת לבית המשפט המחוזי. התנהלות פסולה זו, נטען, מהווה טעם מוצדק לכשעצמו לסילוק הערעור על הסף. לבסוף נטען כי בשים לב להתנהלות פסולה זו, וכן לנזקים הרבים שנגרמו לחברה במהלך התקופה הארוכה בה הייתה מנועה מיישום השינוי הארגוני עקב צו המניעה שניתן כנגד פיטוריו של רוני, אין להתערב בפסיקת ההוצאות שנפסקה לרוני שאינה בנסיבות אלה על הצד הגבוה.
העלאת סוגיה ביוזמת בית הדין
26. במהלך הדיון בערעור העיר בית הדין לצדדים כי טיעוניהם מתמקדים בחלקו הראשון של סעיף 63 (סמכות הדירקטוריון למינוי מנהל עסקים וקביעת תנאי העסקתו) ובחלקו האחרון (סמכות האסיפה הכללית לפטר מנהל עסקים), אך אינם כוללים כל התייחסות לתיבה " ... ומנהל שנתמנה כנ"ל לא יהיה, כל זמן שהוא משמש במשרתו, כפוף לתקנות בנידון התפטרות עפ"י תור, ולא יובא בחשבון בקביעת התור להתפטרות המנהלים ..." המופיעה בין שני חלקים אלה. הצדדים התבקשו לפיכך להתייחס לפרשנות התיבה ולאפשרות לפיה סעיף 63 אינו עוסק בשאלת פיטורי מנכ"ל שהוא גם דירקטור, כהנחתם המשותפת, אלא בשאלת סיום כהונתו של דירקטור, בנסיבות בהן התקנון לדוגמה כולל גם הוראה, שלא אומצה בתקנון החברה, לפיה כהונת שליש מהדירקטורים תפקע לפי תור אחת לשנה. לבקשת הצדדים ניתנה להם האפשרות להשיב בכתב על השאלה. הגם שלצדדים התייחסות שונה לתיבה שצוטטה לעיל, הם סברו כי אין לה השלכות על המחלוקת ביניהם מעבר לכך שאף היא תומכת בטענותיהם.
27. רוני טען כי מלשון הסעיף ותכליתו עולה כי הוא מתייחס לפיטורי מנכ"ל ולא לפיטורי דירקטור, שאחרת יוצר הסעיף אמירה טאוטולוגית לפיה מינוי דירקטור יסתיים מאליו אם יפסיק מכל סיבה שהיא לשמש כדירקטור. לטענת רוני הנוסח האנגלי של סעיף 63 מחזק את טענתו זו, ומצביע על כך כי מהות הסעיף היא להכפיף מנכ"ל שהוא דירקטור לסמכות האסיפה הכללית, מבלי להתייחס לעיתוי של הסימולטניות הנדרשת. כן טוען רוני כי הפרשנות המוצעת, לצד התייחסויותיהם השונות של המשיבים לפרשנות זו (שיפורטו להלן), רק מחזקת את הטענה כי קביעת בית הדין האזורי לפיה עמדתו הפרשנית היא אינטואיטיבית, "פרשנות מילולית פשוטה", היא שגויה.
28. החברה מאמצת את הפרשנות המוצעת וסבורה כי "סעיף 71 ללוח א', אשר אומץ בסעיף 63 לתקנון החברה, עוסק בחריג לכלל בדבר התפטרות דירקטורים עפ"י תור, לא במינוי מנכ"ל שלא מקרב הדירקטוריון ולא בפיטוריו". לטענת החברה פרשנות זו מחזקת את הקביעות בפסק הדין ומהווה טעם נוסף לדחיית הערעור, שכן גם לפיה סעיף 63 כלל אינו רלוונטי לפיטורי המערער, אלא אך למי שכיהן כדירקטור קודם למינויו כמנכ"ל. כך או כך, טוענת החברה לסעיף זה אין כל נפקות לענייננו.
29. המשיבים בני המשפחה טוענים כי מלשון סעיף 63 עולה כי הוא עוסק במינוי מנכ"ל, ולא במינוי דירקטור, ועל כן את הסיפא של הסעיף העוסק בסיום המינוי יש לייחס גם כן לסיום המינוי של מנכ"ל ולא של דירקטור, שאחרת נוצר מעגל לשוני מיותר.
הליכים משפטיים נוספים
30. להשלמת היריעה יצוין כי במקביל להליך בפנינו מתנהלים בין בני המשפחה הניצים שני הליכים משפטיים נוספים שננקטו על ידי רוני. האחד, הליך חסוי בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקוה שעניינו הסכם ההצבעה בין זיו ושירי לבין אמנון (תמ"ש 18230-05-20). השני, הליך להסרת קיפוח המתנהל במחלקה הכלכלית של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, בגדרו מתבקש בין היתר מתן צו המורה על היפרדות הצדדים כבעלי מניות בחברה (ת.א.60752-12-21; להלן – הליך ההיפרדות).
דיון והכרעה
תמצית ההכרעה
31. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בכתב ובעל פה ואת כלל חומר התיק באתי לידי מסקנה לפיה אין מקום להורות על אכיפת העסקתו של רוני כ"עובד" בתפקיד של מנכ"ל משותף בחברה, ומשום כך דין ערעורו להידחות. לגישתי, אף אם רוני היה משכנע כי תקנון החברה אוסר על פיטוריו כמנכ"ל אלא באישור האסיפה הכללית בה מוקנית לו זכות וטו – וכפי שיצוין להלן לא שוכנעתי בכך – לא היה מקום בנסיבות העניין לאכוף את העסקתו על החברה ולכל היותר היה מקום לשקול פסיקת פיצוי כספי, אילו היה נתבע, על הפרת חוזה ההעסקה.
32. בפסק דיני להלן אבחן תחילה האם להוראה בתקנון התאגדות של חברה תחולה ביחסי החברה עם עובד הנמנה עם בעלי מניותיה, ואם כן – מה נפקותה; בהמשך אתייחס להוראת סעיף 63 לתקנון העומדת במוקד המחלוקת בהליך הערעור ולפרשנותה; בסיום הדברים אבהיר כי בין אם תקנון החברה מתנה את סיום העסקתו של רוני בהסכמתו, כפועל יוצא מזכות הוטו המסורה לו, כטענתו, ובין אם לאו, כטענת המשיבים וכמסקנתנו הניתנת אגב אורחא בשאלה שבגררא, אין מקום בהתחשב בכלל נסיבות העניין לאכוף את יחסי העבודה וממילא שאין מניעה להמשיך בהליכי הפיטורים בהם החלה החברה לנקוט. עם זאת, טרם אדון בערעור לגופו מצאתי לייחד מקום בפתח הדברים לבחירת רוני להביא לפתחו של בית הדין לעבודה מחלוקת מובהקת בין בעלי מניות בחברה ולהערה דיונית.
הערות מקדימות
המחלוקת והזירה
33. לגישת רוני הסכסוך הוא סכסוך בין בעלי מניות, אשר עתיד להיפתר כבר בשנה הקרובה, כדברי בא כוחו בהליך בפנינו, בהליך ההיפרדות שהוגש על ידי רוני במחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בעקבותיו עתיד אחד מהצדדים הניצים לרכוש את זכויותיו של הצד האחר בחברה. לטענתו הוא לא בחר לבוא בשערי בית הדין לעבודה אלא אולץ לעשות כן, בשל הפגיעה הקשה בזכויותיו כ"עובד". פסק הדין ההצהרתי המבוקש על ידו נועד כטענתו כדי ש"לא לאפשר את הניצול הציני של דיני העבודה על מנת לאפשר השגת יתרונות טקטיים, כי אם לאפשר את מהלכו התקין של תהליך ההיפרדות, מבלי שרוני 'יקופח' גם במסגרתו" (סעיף 4 לסיכומי התשובה בערעור) ו"יגיע לפירוט [צ"ל – לפירוד] כשידו על התחתונה כשהוא מחוץ לחברה" כמצוין בטיעון בעל פה מטעמו. מטענות הנגד של המשיבים עולה כי התביעה הוגשה באופן ציני דווקא לבית הדין לעבודה כדי להשיג יתרון כפול. האחד, המשך תגמולו הנדיב של רוני כמנכ"ל ("לעולמי עד" בלשונו הציורית של כתב ההגנה). השני, יתרון טקטי של כהונה כמנכ"ל במהלך ההתמחרות ככל שיורה על כך בית המשפט המחוזי בין היתר כעולה מדברי בא כוחו בערעור. בין כך ובין כך קשה להשתחרר מהרושם כי בית הדין נבחר לשמש כזירה במאבק משפטי שדיני העבודה נכרכו בו באופן שאינו מובן מאליו. נציין בהקשר זה כי רוני לא נחפז להגיש את הליך ההיפרדות לבית המשפט המחוזי. הליך ההיפרדות הוגש רק ביום 28.12.2021, כמעט שנה לאחר ההחלטה על מתן סעד זמני (9.1.2021) ולאחר שהתקיימו כבר ארבע ישיבות הוכחות.
34. ואכן, בית הדין האזורי התייחס בשולי פסק דינו לבחירתו של רוני להגיש תביעה לבית הדין לעבודה, חרף הסוגיות שבמחלוקת, ואת טענתו לפיה יש להכריע בתביעה לפי הדין הכללי משעניינה בפרשנות תקנון חברה, וציין את הדברים הנכוחים הבאים:
"כל הצדדים ציינו כי בית הדין לעבודה אינו הזירה 'הטבעית' לניהול המחלוקות ביניהם, תוך שרוני טען כי 'נכפה' עליו לכאורה לפנות לבית הדין לעבודה בשל פגיעה 'בגרעין הקשה של זכויותיו כעובד'. ואולם מי שבוחר לפנות לבית הדין לעבודה, תהא הסיבה אשר תהא, ראוי כי יקבל עליו את העקרונות המקובלים במשפט העבודה, ובתוך כך את העיקרון לפיו לחברה ככלל יש פררוגטיבה ניהולית רחבה הכוללת גם את האפשרות להביא לידי סיום את יחסי העבודה בינה לבין עובדיה השכירים, לרבות המנכ"ל (והכל בהתאם לכללי הדין).
קיים קושי מובנה לטעמנו בעמדת רוני לפיה יש לו - בתפקידו כעובד שכיר וכמנכ"ל החברה - זכות וטו שבגינה אין החברה יכולה לקבל החלטה על פיטוריו. זכות כזו אינה מתיישבת עם זכויותיו הטבעיות של עובד שכיר. ככל שזכות זו אינה קמה לרוני (לשיטתו) מכוח כובעו כעובד שכיר, אלא מכוח כובעו כבעל מניות, אזי יתכן שטבעי יותר היה, מלכתחילה, לפנות לניהול המחלוקת בין בעלי המניות בזירה המשפטית התואמת את טיב המערכה המתנהלת, היא המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי, בתביעה שעילותיה שונות מזו שבפנינו".
35. לא הועלתה בהליך טענת סמכות עניינית. במקרה הרגיל, פניה של מנכ"ל למניעת פיטוריו מצויה בלבת הסמכות של בתי הדין לעבודה. משכך, ואף אם ניתן היה לטעון כי עילת התביעה מצויה בכשירותו של רוני כבעל מניות ולא כ"עובד" וכי על פני הדברים לא היתה מניעה כי יקדים תביעתו לבית המשפט המחוזי, איננו מוצאים מקום להעלות מיוזמתנו את טענת הסמכות, הגם שיש לה פנים לכאן ולכאן בנסיבות בהן "מרכז הכובד לבחינת הסמכות העניינית הוא 'מהות הסכסוך וייחודו במסגרת משפט העבודה'" (ע"ע (ארצי) 625/08 אשבל - הראל חברה לביטוח בע"מ (17.9.2009); ראו סיכום ההלכה בסוגיה: רע"א 2060/19 בית אריזה לפרחים "אביב" בע"מ נ' פנדלר (27.5.2019) וכן ראו בהקשר של השקה עם דיני חברות: דב"ע (ארצי) מח/3-158 אבן – אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ, פד"ע ב 161 (1989); דיון (ארצי) נג/3-254 הוצאת ספרים יבנה בע"מ – דוידזון, פד"ע כז 425 (1994)), ונדון להלן במחלוקת לגופה.
עיתוי
36. תביעת רוני הוגשה עם זימונו להליך השימוע. "הליך השימוע הוא שלב [ההדגשה במקור – ר.פ] בדרך לקבלת החלטה בדבר פיטורים" וככלל יש להמתין לתום הליכי השימוע וקבלת החלטת פיטורים טרם הגשת בקשה לסעדים זמניים או למצער טרם דיון בבקשה לגופה (ראו לאחרונה בהרחבה: בר"ע (ארצי) 30043-09-22 רשות מקומית פלונית – אלמוני. פסקאות 17 – 19 (22.1.2023)).
37. כפועל יוצא מקבלת ההחלטה על מתן סעד זמני, עליה לא הוגשה בקשת רשות ערעור, והתמשכות ההליכים מחד גיסא, ומחזית המריבה הרחבה שנפרשה על ידי כל בעלי הדין מאידך גיסא, נדונה בפסק דינו של בית הדין האזורי תקינותו של הליך פיטורים שטרם הושלם והנימוקים וההצדקה העומדים בבסיס הפיטורים, כאילו נתקבלה כבר החלטת הפיטורים. בנסיבות העניין, מצאתי כי יהיה צודק ויעיל יותר בשלב זה למעלה משנתיים לאחר פתיחת ההליכים לנהוג באופן דומה, כך שהסוגיות אשר נדונו בבית הדין האזורי ימוצו בהליך הערעור ולא יערך בהן דיון מחודש אם וכאשר תתקבל כצפוי החלטה על פיטורי רוני. משכך, אדרש לקביעות בית הדין האזורי באשר לתקינות הליך הפיטורים ואכיפת יחסי העבודה, הגם שאפשר שנכון יותר היה להמתין מלכתחילה להחלטה על פיטורים טרם התנעת גלגלי ההליך המשפטי.
חלות הוראות התקנון על יחסי העבודה שבין רוני (כבעל מניות) לבין החברה
38. סעיף 17(א) לחוק החברות קובע כי "דין התקנון כדין חוזה בין החברה ובין בעלי מניותיה ובינם לבין עצמם". הוראה דומה הופיעה בסעיף 23(א) לפקודת החברות (לעניין מעמדן החוזי של הוראות התקנון אף לפי הדין שחל קודם לכן, ראו בהרחבה: צפורה כהן בעלי מניות בחברה 9 – 80 (מהדורה שניה, 2006)). עם זאת, "המשפט האנגלי נקט בכלל כי מסמכי היסוד של החברה הם אמנם חוזה, אך תחולתו היא בין החברה לבעלי מניותיה, ובין בעלי המניות לבין עצמם בלבד. אין הם מקנים כל זכויות חוזיות לצדדים שלישיים. יתירה מזו, אין הם מקנים זכויות אפילו לבעלי המניות עצמם, אלא אם ובמידה שהמדובר הוא בזכויותיהם של בעלי מניות בתור שכאלה, ולא לבעלי המניות בכושרם כזרים, כגון, למשל, דירקטורים, יזמים או רואי חשבון" (אוריאל פרוקצ'יה דיני חברות חדשים לישראל 110 (1989); ראו גם: גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 718 (מהדורה רביעית, 2019). משכך, "ההלכה היא כי מסמכי היסוד מחייבים את החברה ואת החברים רק בכשירותם כחברים" (פלמן 292).
39. לצד ההלכה לפיה התקנון מחייב ומזכה את בעלי המניות בחברה, הן המייסדים והן המצטרפים במרוצת השנים, רק בכשירותם כחברים, נקבע כי "כאשר חברה מתקשרת בחוזה שירות עם מנכ"ל ... יש לראות את הוראות התקנון כנכללות מכללא בחוזה השירות, שכן למנכ"ל אין סמכות להתקשר בהסכם השולל את תחולת התקנון" (יוסף גרוס ׳׳תפקידו ואחריותו של המנכ״ל בעידן הממשל התאגידי״ תאגידים ט\1 78, 98 (פברואר 2012); בג"ץ 4295/95 קמחי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נב(5) 773 (1998). להלן – בגץ קמחי). מעמדן של הוראות התקנון הוא כשל הוראות מכללא בהסכם העבודה, הגם שלפי הדין האנגלי שאינו מכיר בחוזה לטובת צד שלישי "אין להסיק מכך כי התקנות מהוות חוזה בין המנהל לחברה, אלא כי האמור בהן משמש ראיה למוסכם בין הצדדים" (צפורה כהן "פטורי מנהל בהעדר הוראה בתקנות החברה" עיוני משפט ה 400, 406 ה"ש 73 (תשל"ו-תשל"ז).
40. מכאן עולה כי בין אם הוראות התקנון מהוות הסכמה מכללא בהסכם העבודה של בעל המניות המכהן כנושא משרה ובין אם הן משמשות כראיה למוסכם בין הצדדים, מוקנות למנכ"ל זכויות חוזיות מכוחן כלפי החברה בכשירותו כ"עובד" (ולהיפך, כפי שנפסק בנסיבותיו של בגץ קמחי בהן המנכ"ל אף כיהן כיו"ר הדירקטוריון במועד הארכת ההתקשרות עמו לתקופה ארוכה מהתקופה המותרת בתקנון). ואולם, יש להבחין בין הזכויות של בעל המניות ככזה מכוח התקנון לבין זכויותיו החוזיות כעובד. כך נפסק בפרשה הידועה של Southern Foundries (1926) Ltd v. Shirlaw [1940] AC 701 (להלן – עניין Southern Foundries) שעסקה במקרה בו הדירקטוריון מינה את אחד מחבריו למנהל עסקים לתקופה של 10 שנים. בטרם חלפה התקופה שונה תקנון החברה, בהסכמת כל בעלי המניות עמם נמנה התובע, באופן שאפשר את פיטוריו כדירקטור על ידי חברת האם. נפסק כי על אף שפיטוריו של בעל המניות כדירקטור נעשו בהתאם לתקנון, מכיוון שהדבר הוביל אוטומטית לפיטוריו כמנכ"ל בנסיבות בהן רק דירקטור רשאי לכהן כמנכ"ל, מדובר בהפרה חוזה והחברה חויבה לשלם לו פיצויים.
41. בהסתמך בין היתר על הנפסק בעניין Southern Foundries קבע השופט ש' אגרנט כי:
"אין לזהות את תפקידו של המשיב בשעה שהוא פועל בתורת מנהל ובשם החברה עם זכויותיו וחובותיו בתורת פרט. אל לנו להתעלם מן העובדה כי אישיותו של מנהל חברה כפולה היא דו פרצופית. מחד גיסא, משמש הוא כמורשה החברה, הנאמן לה והרשאי ומחוייב לפעול בשמה בהתאם לסמכות המוגדרת בחוק ובתקנות; ומאידך גיסא הנו ככל אדם שלפי חוזה בינו לבין חברה רוכש לו זכויות ומקבל עליו חובות".
(ע"א 247/47 חברת בית חולים "רפאל" בע"מ נ' ד"ר פעילן, פ"ד ב 57, 63 (1949). להלן – עניין ד"ר פעילן).
42. הנה כי כן, לצד זכויותיו של רוני כבעל מניות מכוח התקנון עומדת לו זכות הנמנית עם תנאי העסקתו לפיה תפעל החברה בהתאם להוראות התקנון. נעיר בהקשר זה כי לא נטען כי העסקת רוני מוסדרת בהסכם הקובע הוראות לסיום ההעסקה, כך שאינני נדרש לשאלת מעמדה של ההוראה התקנונית והשלכתה על זכויות חוזיות העומדות בסתירה לה.
פרשנות סעיף 63 לתקנון החברה
הקביעות בפסק דינו של בית הדין האזורי
43. בית הדין האזורי סמך קביעתו לפיה סעיף 63 לתקנון החברה אינו מונע מדירקטוריון החברה לסיים את העסקתו של רוני על שלושת אלה: לשון הסעיף, כוונת הצדדים עובר לחתימה על התקנון כפי שהוסקה מעדותו של אמנון והתכלית האובייקטיבית של ההוראה. מסקנתו של בית הדין האזורי מקובלת עלי, אך נימוקי שונים בחלקם.
כוונת הצדדים
44. בית הדין האזורי קבע כי סעיף 63 חל על "דור המייסדים" בלבד. בית הדין סמך את מסקנתו ביו היתר על עדותו של אמנון:
"אמנון אמנם לא חזר בחקירתו הנגדית על התיזה שנכללה בתצהירו, ברם מעדותו אפשר היה להבין בנקל את הלך רוחו. אמנון העיד כי "קודם כל אני יכול להגיד לך, שסעיף 63 נכתב, לא היו לי שום כוונות, לא לי, ולא לאחי, ולא אף אחד, כנראה שזה היה איזשהו חוזה סטנדרטי, בלי כוונות בשום דבר. אנחנו היינו ביחד, מה אתה מדבר? שני אחים, בונים עסק ביחד... גרים ביחד, עובדים ביחד" [...]. וכן "חד משמעית הסעיף הזה [סעיף 63 לתקנון – כ.פ.] דיבר על שנינו, מערכת יחסים שלנו" [...] ו"הטענה מהבטן, סעיף 63 זה אברהם ואני בלבד, זה הכול... בלבד יכולים להשתמש בסעיף הזה" [...]. לטעמנו עדותו זו שפכה אור על אומד דעת הצדדים. אומד דעת זה תומך בטענה שהסעיף נועד לחול על דור המייסדים בלבד".
45. מקובלת עלי טענת רוני כי מדברי אמנון לפיהם כאשר "סעיף 63 נכתב, לא היו לי שום כוונות, לא לי, ולא לאחי, ולא אף אחד, כנראה שזה היה איזשהו חוזה סטנדרטי, בלי כוונות בשום דבר" ניתן להסיק כי לא היתה לסעיף 63 תכלית סובייקטיבית כלשהי. אף אם ניתן לסמוך על זכרונו של עד על אומד דעתו בעת חתימה על "איזשהו חוזה סטנדרטי, בלי כוונות בשום דבר" חמישים שנים קודם לכן, אינני סבור כי ניתן להסיק אומד דעת משותף לצדדים לפיו סעיף 63 דווקא חל על האחים המייסדים בלבד. לכל היותר ניתן לקבוע כי אמנון סבר לתומו בשנת 1970 כי התקנון בכללותו חל על החותמים עליו בלבד. סברה כאמור אינה מעלה ואינה מורידה לפרשנות התקנון.
46. קביעתי לעיל נתמכת גם מעיון בתקנון, ממנו ניתן להסיק כי ענייננו בתקנון התאגדות סטנדרטי, אשר יש להניח כי שימש במשרדו של עורך הדין בפניו נחתם, שבוצעו בו שינויים קלים ונדרשים בלבד (שם החברה; תקנה 52 – שילוב שם החברה בייפוי כוח; תקנה 53 – קביעת האחים המייסדים כמנהלים ראשונים; שמות החותמים בשולי התקנון). דומה כי לא הוקדשה לעריכת התקנון ולהתאמתו תשומת לב רבה במיוחד. הדברים מקבלים ביטוי מיוחד בתיבה " ... ומנהל שנתמנה כנ"ל לא יהיה, כל זמן שהוא משמש במשרתו, כפוף לתקנות בנידון התפטרות עפ"י תור, ולא יובא בחשבון בקביעת התור להתפטרות המנהלים ..." המופיעה בסעיף 63. מילים אלה מתייחסות להוראות סעיפים 77 – 78 בלוח א' (Table A) של הפקודה המנדטורית המופיעות בפרק "תור מנהלים" ((rotation לפיהן אחת לשנה יפרשו שליש מהדירקטורים לפי הוותק (ראו גם: סעיפים 81 – 82 המופיעים בתוספת השניה של פקודת החברות). סעיפים אלה לא שובצו בתקנון החברה ומשכך למילים שצוטטו לעיל המופיעות בסעיף 63 אין כל משמעות. באופן דומה אין משמעות לסעיף 66 לתקנון לפיו "מנהל המתפטר יוכל להיבחר שנית" (המסומן כסעיף 79 בלוח א'; סעיף 83 בתוספת השניה של פקודת החברות) המתייחסות אף הן לדירקטור שהתפטר "לפי התור". נוסיף ונעיר בהקשר זה, כי סעיפי התפטרות לפי תור רלוונטיים לחברות בהן ממונים דירקטורים על ידי האסיפה הכללית ולא – כבעניינה של החברה הן לפני שינוי התקנון בשנת 2007 והן לאחריו – עת הם ממונים על ידי מחזיקים במניות הנהלה.
47. העולה מן המקובץ הוא כי לא ניתן כיום, בחלוף למעלה מחמישים שנים, לייחס לאחים המייסדים כוונה כזו או אחרת שהובילה לניסוח סעיף 63 לתקנון (או להעתקתו מהתוספת הראשונה), ועל פני הדברים הוא הועתק, כפי שהועתקו סעיפים רבים אחרים, ללא כוונה מיוחדת.
הוראות הדין והתקנון
48. בסעיף 250 לחוק החברות נקבע כי "המנהל הכללי ימונה ויפוטר בידי הדירקטוריון, אלא אם נקבע אחרת בתקנון". ההוראה דלעיל מהווה חידוש בנסיבות בהן הדין האנגלי ופקודת החברות שקדמו לחוק החברות ייחדו את ניהול החברה לדירקטוריון ולא לנושא תפקיד ניהולי (הדרה בר מור דיני תאגידים כרך ג' 327 (2009)). בענייננו, נקודת המוצא המוסכמת של הצדדים היא כי אכן רוני מכהן כמנכ"ל (משותף).
49. לנוחות המעיין נחזור ונצטט את סעיף 63, תוך שנפריד אותו לשלושת חלקיו:
"המנהלים רשאים למנות מזמן לזמן, אחד או יותר מביניהם בתור מנהל עסקים ראשי או מנהל העסקים לאותו מועד ובאותו שכר, בתורת משכורת או בתורת דמי עמלות או השתתפות ברווחים, או במקצת בצורה אחת ובמקצת בצורה אחרת, כפי שימצאו לראוי;
ומנהל שנתמנה כנ"ל לא יהיה, כל זמן שהוא משמש במשרתו, כפוף לתקנות בנידון התפטרות עפ"י תור, ולא יובא בחשבון בקביעת התור להתפטרות המנהלים;
אך מינויו ייגמר מאליו בעקב חדלו מפני איזו סיבה שהיא להיות מנהל או אם תחליט החברה באסיפה הכללית שיחדל לשמש במשרתו בתור מנהל עסקים ראשי או בתור מנהל העסקים".
50. נוסח הסעיף הוא תרגומו של הסעיף המקביל בלוח א' של הפקודה המנדטורית (הזהה לנוסח הסעיף בחוק החברות האנגלי משנת 1908). להלן נציג את הנוסח המקורי תוך הדגשת ביטויים הנדרשים לפרשנותו:
"The directors may from time to time appoint one or more of their body to the office of managing director or manager for such term, and at such remuneration (whether by way of salary, or commission, or participation in profits, or partly in one way and partly in another) as they may think fit, and a director so appointed shall not, while holding that office, be subject to retirement by rotation, or taken into account in determining the rotation of retirement of directors ; but his appointment shall be subject to determination ipso facto if he ceases from any cause to be, a director, or if the company in general meeting resolve that his tenure of the office of managing director or manager be determined".
51. להשלמת היריעה נעיר כי סעיף 63 מצוי בפרק התקנון שעניינו "סמכויותיהם ותפקידיהם של מנהלים". סעיף 62 לתקנון הפותח את הפרק עוסק בפירוט סמכויות הדירקטורים שהם אלה אשר "ינהלו את עסקי החברה" ומקנה להם את הסמכות השיורית לסמכויות שאינן מוקנות לאסיפה הכללית. עוד נציין כי לצד הסמכות המסורה לדירקטורים בסעיף 63 למינוי מנהל עסקים ראשי (managing director) ומנהל העסקים (manager), הם הוסמכו בסעיף 70 לתקנון לאצול את סמכויותיהם "לכל איש או אנשים שהם ימצאו לנכון, בין אם יהיו מנהלים או לא, לפעול ולחתום בשם החברה לכל המטרות". עוד נציין כי תיקון תקנון החברה בשנת 2007 עוסק בזכויות המוקנות לאוחזים במניות הניהול הן בדירקטוריון החברה והן באסיפה הכללית ובאופן קבלת ההחלטות בחברה ומותאם בעיקרו להסכם בין ילדי אברהם וניבה ז"ל.
סעיף 63 והפרשנות המוצעות על ידי הצדדים
52. על פני הדברים לסעיף 63 שלושה חלקים:
החלק הראשון - מינוי אחד או יותר מבין הדירקטורים ("מביניהם") כמנהל העסקים הראשי או מנהל העסקים (להלן נעשה שימוש במונח בעל תפקיד או במונח מנהל עסקים לצורך שני התפקידים גם יחד) וקביעת אופן תגמולם.
החלק השני – הקביעה לפיה כל עוד מכהן הדירקטור כמנהל עסקים לא תחול עליו הרוטציה ("התפטרות עפ"י תור") החלה על הדירקטורים. כמפורט לעיל, חלק זה "השתרבב" לתקנון שלא לצורך עקב אי הכללתו מלכתחילה של סעיף הרוטציה בתקנון. יתר על כן, ניתן היה לצפות כי בעקבות השינוי שהתקבל בשנת 2007 בסעיף 35 לתקנון החברה באשר למתכונת מינוי המנהלים בחברה – על ידי מחזיקים במניות ניהול ולא על ידי האסיפה הכללית – החלק השני יימחק אך הוא נותר בתקנון.
החלק השלישי – פקיעה אוטומטית (ipso facto"") של הכהונה כמנהל העסקים בשני מצבים. האחד, סיום כהונה כדירקטור. השני, החלטת האסיפה הכללית על סיום הכהונה.
53. הצדדים הציגו פרשנויות חלופיות שונות לחלקו השלישי של סעיף 63, אשר לא נתמכו בפסיקה או בספרות. ואכן, גם בספרות האנגלית על דיני חברות בתקופה בה נכלל הסעיף בלוח א' קיים קושי לאתר דיון ממצה בפרשנות ההוראה במצב בו האסיפה הכללית פיטרה דירקטור ממשרתו כמנהל עסקים או שהדירקטוריון עשה כן.
יצוין כי בספרות האנגלית (ה – textbooks) המתייחסת לחוק החברות האנגלי משנת 1908 (אשר כלל את סעיף 72 לתוספת הראשונה של אותו חוק, אשר זהה בנוסחו לסעיף 63 לתקנון החברה) ניתן לאתר התעלמות מההוראה המקנה סמכות לאסיפה הכללית לפטר את מנהל העסקים וקביעה מפורשת או משתמעת כי פיטורים אלה הם בסמכות הדירקטוריון (ראו: Alfred F. Topham, PRINCIPLES OF COMPANY LAW 43-44 (1914); Arthur Stiebel, COMPANY LAW AND PRECEDENTS 442-443 (1920)). נוסיף ונציין כי החלק השלישי הושמט מלוח א' בחוק החברות האנגלי משנת 1948 במקביל לשילוב הוראה בחוק עצמו המקנה לאסיפה הכללית סמכות לפטר מנהלי עסקים.
הפרשנות המוצעת - סעיף 63 אינו חל על רוני
54. סעיף 63 דן בשלוש נקודות על פני ציר הזמן שבין כניסת דירקטור לתפקידו כמנהל עסקים לבין סיום התפקיד:
55. החלק הראשון דן בנקודת הפתיחה של מינוי הדירקטור כבעל תפקיד ובקביעת תנאי העסקתו. עולה ממנו כי מנהל עסקים ימונה רק מבין הדירקטורים (לא בכדי תוארו של מנהל עסקים ראשי הוא managing director) וניתן לתגמלו בדרכים מגוונות.
56. החלק השני, שאין לו רלוונטיות בענייננו, נע על ציר הזמן שבין הכניסה לתפקיד לבין סיומו. בכל אותה תקופה לא חשוף הדירקטור להחלפתו "לפי התור".
57. החלק השלישי דן בנקודת הסיום ומקנה לאסיפה הכללית את הסמכות לסיים את כהונת הדירקטור כבעל תפקיד בין באמצעות הפסקת כהונתו כדירקטור – סמכות שלא קיימת בענייננו עת הממנה והמפטר הוא בעל מניית ניהול, ולא האסיפה הכללית – ובין באמצעות קביעה שיחדל לשמש במשרתו כמנהל עסקים.
58. מינויו של רוני כמנכ"ל בשנת 2000, שבע שנים טרם מינויו לדירקטור, אינו עולה על פני הדברים בקנה אחד עם הכוח המוקנה לדירקטוריון לפי סעיף 63 לתקנון למנות מנהל עסקים ראשי "מביניהם" של חברי הדירקטוריון. עם זאת, דומה כי אין חולק כי המינוי של רוני לתפקיד ניהולי בחברה הוא עובדה קיימת בין מכוח אשרורו המשתמע בדיעבד לאחר מינוי רוני כדירקטור בשנת 2007, כנטען על ידי רוני, ובין אם נראה בו מינוי לתפקיד של "פקיד" – ולו בכיר ביותר (מנהל כללי) – שנתמנה על ידי המנהלים מכוח סמכותם הכללית לפי סעיף 70 לתקנון הנזכר בסעיף 51 לפסק הדין לעיל (ראו סעיף 65 (א) לתקנון לעניין חובת הדירקטורים לרשום בספרי החברה את שמותיהם של "כל מיני פקידים" שנתמנו על ידם).
59. בהקשר זה יצוין כי על פי הגישה המקובלת גם טרם כניסת חוק החברות לתוקף לא היתה כל מניעה למנות למנכ"ל חברה מי שאינו נמנה עם הדירקטורים בחברה:
"המונח האנגלי 'מנהל עסקים', לא נקלט בישראל ואת מקומו תפס המונח 'מנהל כללי' כשמושגים אלה שימשו לא אחת בערבוביה. ההבחנה מתמקדת בין המקרה בו המנהל הכללי הוא גם חבר הדירקטוריון ואז נהוג להתייחס אליו כאל 'מנהל עסקים' ((Managing Director לבין המקרה שהמנהל הכללי אינו חבר הדירקטוריון ואזי הוא General Manager ... המונח מנכ"ל החברה משמש למעשה לתיאור שני מצבים אלה ללא הבחנה במעמד השונה במקומות שונים בפקודה"
(יוסף גרוס "המנכ"ל ויו"ר הדירקטוריון – מעמד, סמכויות ותחומי תפקידים" רואה החשבון ל"ז (3) 223, 224 (1989)).
60. אוסיף ואעיר כי במשקפי יחסי העבודה טענת רוני מוקשית מאד. לטענתו, מוקנית לו זכות להמשיך ולהיות מועסק כעובד שכיר בדרג של מנכ"ל כל עוד הוא חפץ בכך ואין לחברה את הכוח המשפטי לפטרו תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. טענה מעין זו אינה עולה בקנה אחד עם מושכלות יסוד של דיני העבודה, ומכל מקום היא מחייבת מתן פרשנות מצומצמת ביותר לסעיף 63 לתקנון החברה.
61. הנה כי כן, לגישתי רוני מונה מלכתחילה למנהל כללי ולא למנהל עסקים, תפקיד השמור לחברי דירקטוריון – עמם רוני לא נמנה במועד המינוי - בלבד, ולא חל שינוי פורמלי במעמדו כעובד בעקבות מינויו לדירקטור שבע שנים לאחר מכן, ומשכך סעיף 63 לתקנון כלל לא חל בגינו. ממילא, כפי שפסק בית הדין האזורי, הפסקת כהונתו כדירקטור כלל אינה כפופה להוראות סעיף 63.
חלופה פרשנית – סעיף 63 חל על רוני
62. למעלה מן הנדרש אוסיף ואציין, כי אף אם הייתי מגיע למסקנה שונה לפיה יש לראות ברוני מנהל עסקים, בין משום אשרור מינויו ככזה בדיעבד (הגם שאין מחלוקת כי אשרור מעין זה לא נתבקש וממילא גם לא ניתן) ובין מכל טעם אחר, כך שסיום כהונתו כמנהל עסקים כפוף להוראות סעיף 63 לתקנון, לא היה בכך לגישתי כדי להביא לשינוי המסקנה המשפטית כפי שאנמק להלן בקצרה.
63. חרף המחלוקות הקוטביות בין הצדדים נקודת המוצא הפרשנית שלהם דומה. להבנתם, סעיף 63 מקנה סמכות ייחודית לאסיפה הכללית לסיים את כהונת הדירקטור שהתמנה לשמש כמנהל העסקים. המחלוקת ביניהם היא בשאלת תחולת סעיף 63 על מי שלא נמנה עם דור המייסדים ועל מי שמונה לתפקיד טרם מינויו כדירקטור. בית הדין האזורי קיבל את פרשנות המשיבים לפיה סעיף 63 חל רק על האחים המייסדים – קביעה שכמוסבר לעיל לא מצאתי לאמץ - ומכל מקום חל רק על מי שבעת מינויו לתפקיד כבר היה דירקטור ("מביניהם"). יוער, כי להנחה המשותפת של הצדדים ניתן למצוא תימוכין בפסק דין אנגלי משנת 1914 Nelson v James Nelson & Sons Ltd [1914] 2 K.B. 770)), אך מנגד קיימת פסיקה משנת 1916 המניחה כי לדירקטוריון של חברה שחל עליה לוח א' שמינה מנהל עסקים גם הסמכות לפטרו ( Foster v Foster [1916] 1 Ch. 532).
64. נקודת המוצא המוצעת לבחינת הסעיף על ידי שונה. לטעמי, סמכות האסיפה הכללית לסיים את העסקת הדירקטור המכהן כמנהל עסקים היא סמכות מקבילה לסמכות סיום הכהונה המסורה בידי הגוף הממנה – הדירקטוריון – ולא סמכות ייחודית. פרשנותי נסמכת הן על הכלל הבסיסי והמובן מאליו לפיו גוף שמינה אדם לתפקיד מוסמך אף לסיים את העסקתו (סעיף 14 לחוק הפרשנות, התשמ"א – 1981; וכן ראו מבין רבים – ע"ע 1134/01 מועצה מקומית גדרה – צברי, פד"ע לז 690, 693 למטה (2002)), הן על ברירת המחדל בסעיף 250 לחוק החברות לפיה פיטורי מנכ"ל הם בסמכות הדירקטוריון (ראו: סעיף 3 לפסק הדין לעיל) והן על תפקידו של הדירקטוריון:
"הדירקטוריון אינו מעורב בניהול השוטף, אך הוא ממלא שני תפקידים מרכזיים הקשורים לניהול החברה. הראשון, עיצוב מדיניות ואסטרטגיה עסקית לחברה, והשני, פיקוח על ההנהלה ועל האופן שבו היא מיישמת את המדיניות והאסטרטגיה שעוצבו. הסמכות החשובה ביותר המסורה לדירקטוריון לצורך מילוי שני תפקידיו, היא הסמכות למנות או לפטר את המנהל הכללי, ולעיתים קרובות, לאשר מינויים של מנהלים בכירים הכפופים למנהל הכללי".
(זוהר גושן ו – אסף אקשטיין דיני חברות 101 (2023)).
65. סמכותה של האסיפה הכללית לפטר דירקטור שמונה על ידי חבריו לדירקטוריון כמנהל עסקים, אינה מחליפה אפוא לפי הפרשנות המוצעת על ידי את סמכותו של הדירקטוריון לעשות כן, אלא היא סמכות שיורית ועודפת, המוקנית לצד סמכות הדירקטוריון - כגוף הממנה את בעל התפקיד והאחראי לעיצוב מדיניות ואסטרטגיה עסקית לחברה – לפטר את מנהל העסקים, והיא תופעל מקום שהדירקטוריון אינו עושה כן בניגוד לעמדת האסיפה הכללית בין בדרך של הפסקת כהונתו כדירקטור וממילא כבעל תפקיד מטעמו של הדירקטוריון (שאינה רלוונטית לחברה כמוסבר לעיל) ובין בדרך של פיטוריו ממשרתו כבעל תפקיד.
66. יצוין, כי במידה רבה דומה סמכות האסיפה הכללית לפי סעיף 63 לתקנון ל"סמכות השיורית שבשיורית" של האסיפה הכללית לפי סעיף 52(א) לחוק החברות, שענינו נבצרות הדירקטוריון להפעיל את סמכויותיו החיוניות לניהול תקין של החברה, ה"מתיישבת עם מיקומה ההיררכי של האסיפה הכללית בראש הפירמידה מזה, אך אינה נוגסת בסמכותו של הדירקטוריון מזה" (ע"א 6496/11 ססבון נ' סולומון. פסקה 25 (28.1.2014)). יוער, כי סעיף 52(א) לחוק החברות משקף אף את המצב המשפטי שקדם לו עת "הסמכות השיורית שבשיורית" היתה נתונה לאסיפה הכללית מקום בו "הדירקטוריון אינו מסוגל לפעול" (ע"א 773/88 רדום נ' מחסני קירור בנמל תל-אביב בע"מ, פ"ד מד(1) 234, 237 (1990)), כך שבמקביל לסמכות הדירקטוריון רשאית האסיפה הכללית להתערב אם הדירקטוריון אינו מפעיל את סמכויותיו.
67. עוד יצוין כי לפי סעיף 63 המנהלים רשאים "מזמן לזמן" אף לקבוע את תנאי העסקתו של בעל תפקיד. על פני הדברים הסמכות אינה מצטמצמת לקביעת תנאים ראשוניים ולהעלאתם מזמן לזמן אלא אף להפחתתם במידת הצורך ולהתאמתם למצבה של החברה. נתאר מצב – השונה באופן קיצוני ממצבה הנוכחי של החברה - בו החברה תיקלע לקשיים המחייבים את הפסקת תגמולו של מנהל העסקים הנמנה עם חברי הדירקטוריון או הפחתתו המשמעותית. ספק רב בעינינו אם הדירקטוריון המוסמך להפחית לשכר מינימום את תגמולם של מנהלי העסקים אינו מוסמך לסיים את כהונתם.
68. הנה כי כן, על פני הדברים סמכות האסיפה הכללית לפטר בעל תפקיד אינה סמכות ייחודית אלא סמכות שיורית שבשיורית המקבילה לסמכות הדירקטוריון. משכך, הדירקטוריון מוסמך "מזמן לזמן" לא רק למנות מנהל עסקים ולקבוע את תנאי העסקתו (ולשנותם בהמשך) אלא אף לסיים את תפקידו. הפרשנות המוצעת אינה עומדת בסתירה ללשונו של סעיף 63 לתקנון והיא עולה בקנה אחד עם כללי פרשנות בסיסיים לפיהם גוף שממנה מוסמך גם לסיים את המינוי ועם לוז תפקידו של הדירקטוריון.
סיכום ביניים
69. העולה מן המקובץ הוא כי לגישתי סעיף 63 כלל אינו חל על רוני, אשר נבחר לכהן כמנכ"ל משותף בשנת 2000 כשבע שנים טרם מינויו לדירקטור. יתר על כן, אפילו אם סעיף 63 חל על רוני, בניגוד לגישתי, לדירקטוריון החברה מוקנית הסמכות לסיים את העסקתו של רוני כבעל תפקיד בחברה. מכל מקום, בנסיבות העניין, משפרשנות סעיף שמקורו בלוח א' נעשית במסגרת סמכות שבגררא וכפי שיפורט להלן אין היא נדרשת לתוצאה בערעור, אינני נדרש להכריע בסוגיה.
כך או אחרת – אין לאכוף את העסקת רוני
70. רוני לא עתר לקבלת סעדים כספיים. הסעד האופרטיבי היחיד שנתבקש הוא צו האוסר על פיטוריו. בנסיבות העניין, נקל לקבוע כי אפילו אם תתקבל החלטה על פיטורי רוני ממשרתו כמנכ"ל משותף בחברה, בניגוד להוראות סעיף 63 כטענתו (שלטעמי כמבואר לעיל אין לקבלה), לא יהיה מקום לאכוף את העסקתו על החברה. להלן יובהרו טעמי.
71. כמצוין בפסק דיני "בין אם הוראות התקנון מהוות הסכמה מכללא בהסכם העבודה של בעל המניות המכהן כנושא משרה ובין אם הן משמשות כראיה למוסכם בין הצדדים, מוקנות למנכ"ל זכויות חוזיות מכוחן כלפי החברה בכשירותו כ'עובד'" (סעיף 40 לפסק הדין) ודינו של בעל המניות "ככל אדם שלפי חוזה בינו לבין חברה רוכש לו זכויות ומקבל עליו חובות" (עניין ד"ר פעילן כמצוטט בסעיף 41, וראו בפירוט פסקאות 38 - 42 לפסק הדין).
72. דומה כי לא יכול להיות חולק כי על פי אמות המידה של דיני העבודה לא ניתן לכפות את העסקתו של רוני כמנכ"ל על החברה, אף אם נגרוס כי פיטוריו האפשריים עומדים בניגוד לחוזה העבודה עם החברה. כפי שנפסק "אין כל ספק שמנכ"ל צריך לעבוד תוך אמון מיוחד של הדירקטוריון בו" (ע"ע (ארצי) 47000-09-13 אוצר מפעלי ים המלח בע"מ – זילבר. פסקה 30 (10.5.2015)) ו"על בית המשפט להתחשב במערכת היחסים השוררת במקום העבודה ובהשלכות של אכיפת ההעסקה על הצדדים הנוגעים לעניין הן מבחינה מעשית והן משיקולים של צדק" (בג"ץ 4458/08 אלישע נ' אוניברסיטת תל אביב. פסקה 16 (5.10.2009)).
73. בענייננו, פסק דינו של בית הדין האזורי רצוף קביעות המצדיקות הן את "ההחלטה בדבר החלפת שדרת הניהול ממשפחתית למקצועית" (סעיף 310) והן את ההחלטה על "סיום העסקת רוני כמנכ"ל משותף, כחלק מהמהלך להוצאת רה הארגון אל הפועל" (סעיף 311). בין היתר, ומבלי למצות, נקבע בפסק הדין כי החברה מצויה במבוי סתום ניהולי בנסיבות בהן "הוכח בפנינו כי המנכ"לים המשותפים של החברה, אמנון מזה ורוני מזה, מצויים ביריבות קשה ומערכת היחסים ביניהם טעונה ועולה עד כדי איבה של ממש. מערכת יחסים זו, בין שני המנכ"לים המשותפים פוגעת בטובת החברה. כך, בין היתר, הוכח שלא מתקיימת סינרגיה בין תחום הייצור (שבאחריות אמנון) לבין תחום השיווק (שבאחריות רוני) ושני ענפים אלה מתנהלים כיחידות נפרדות, ללא שיתוף פעולה מתבקש ומבלי שתחום אחד נרתם להצלחת התחום השני" (סעיפים 204 – 205); "ישיבות הנהלה משותפות בין שני המנכ"לים המשותפים אינן מתקיימות מזה תקופה" (סעיף 213); "קיים קושי ממשי של הדירקטוריון לפקח על התנהלות המנכ"לים המשותפים" (סעיף 219); "המנכ"לים המשותפים נמנעים מלדון בנושאים חשובים והחלטות בנושאים מסוימים מתקבלות על יסוד דעתם בלבד, ללא החלפת מידע ודעות וללא היוועצות שלעיתים מתבקשת" (סעיף 224); והחברה מצויה ב"שבר עמוק" ומערכת היחסים בה "עכורה, לשון המעטה" (סעיף 305).
74. בסופו של יום, רוני האוחז בכ – 16% מהון החברה חפץ להמשיך בתפקידו על אפם ועל חמתם של כל בעלי המניות האחרים, במגמה, כפי שהודה בא כוחו בהגינותו, לשפר את מעמדו לקראת הליך התמחרות אותו יזם למעלה משנה לאחר שהחל ההליך בבית הדין לעבודה. בהינתן קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, בדונו בעילות תביעה שנדחו מבלי שרוני ערער עליהן, אין כל מקום לאכוף את העסקתו על החברה. מקובלת עלינו אפוא הקביעה בפסק הדין לפיה "בראי משפט העבודה, בהתחשב בנסיבות הספציפיות שבפנינו, ובכלל אלה במאפייני החברה ובעובדה שבניהול הנוכחי לא מתקיימים יחסי עבודה תקינים והחברה מתנהלת מתוך שבר עמוק ואובדן אמון קיצוני הדדי של המנכ"לים המשותפים (ושל כל בעלי המניות) קבלת התביעה, שמשמעותה הותרתו של רוני בתפקידו כמנכ"ל משותף וכפייה על החברה שלא לקיים את ההחלטה הרוחבית בדבר שינוי שדרת הניהול, לא תתיישב עם טובת החברה ותפגע בה" (סעיף 308).
75. בשולי חלק זה יוער כי לטרוניית רוני על העובדה לפיה בית הדין האזורי בחן את עילת התביעה הקשורה לפיטוריו בראי משפט העבודה אין על מה שתסמוך. רוני בחר משיקוליו לפנות בסכסוך מובהק של בעלי מניות לבית הדין לעבודה חלף פנייתו המאוחרת למחלקה הכלכלית של בית המשפט המחוזי. בית הדין נדרש להתמודד עם טענות באשר להוראות תקנון החברה במשקפי דיני החברות, אך התמודד בצדק רב עם טענות מובהקות מתחום דיני העבודה במשקפי משפט העבודה.
הערעור על הוצאות משפט
76. דין ערעורו של רוני על עצם חיובו בהוצאות בכלל ולטובת בני המשפחה שלא צורפו על ידו לתביעה בפרט ועל היקפם - להידחות. בהתייחס להיקף ההליכים ושווים המסתבר בהתאם למידע שנפרש בפני בית הדין האזורי נפסקו הוצאות על הצד הנמוך ואין כל מקום להתערב באופן חריג בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית.
77. אשר על כן, לגישתי דין הערעור להידחות. רוני יישא בהוצאות החברה בסכום של 15,000 ש"ח, בהוצאות אמנון בסכום של 10,000 ש"ח ובהוצאות זיו ושירי (יחד) בסכום של 10,000 ש"ח נוספים, ובסך הכל סכום כולל של 35,000 ש"ח לכלל המשיבים אשר ישולם בתוך 30 ימים מהיום.
השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
1. אני מסכימה לתוצאת חוות דעתו המקיפה והמעמיקה של חברי השופט רועי פוליאק, וכן לעיקרי חוות דעתו. לטעמי יש לדחות את הערעור בהתבסס על סעיף 61 לחוות דעתו של חברי, כיוון ששוכנעתי כי סעיף 63 לתקנון החברה אינו מהווה חלק מהסכם עבודתו של המערער. להלן אפרט טעמיי בתמצית.
2. כפי שפורט בהרחבה על ידי חברי, המשיבה 1 (להלן: החברה) הוקמה על ידי שני אחים, אברהם ז"ל ואמנון, שהחזיקו במניותיה בחלקים שווים וניהלו אותה במשותף. פטירתו של אברהם ז"ל ובהמשך מחלתה ופטירתה של רעייתו ניבה ז"ל חייבו עריכת שינוי בניהול החברה - עת המערער מונה כמנכ"ל משותף במקום אמו בשנת 2000, ובהמשך עריכת שינוי בתקנון החברה - כאשר במסגרת תיקון התקנון בשנת 2007 בוצע שינוי מהותי בזכויות הצמודות לכל סוג מניה; נקבע כי מניות הניהול מקנות את הזכות למנות דירקטורים וכן את זכות ההצבעה באסיפה הכללית; הובהר כי קבלת החלטה באסיפה הכללית מחייבת רוב של המחזיקים ב-14 מניות ניהול לפחות; ומתוך 9 מניות הניהול של "ענף אברהם ז"ל" הוקצו 7 מהן למערער.
כתוצאה מכך הוקנה למערער כוח משמעותי, החורג מחלקו היחסי בהון החברה. עם זאת אין מדובר בכוח בלתי מוגבל, ובכל הנוגע להחלטות המתקבלות בדירקטוריון החברה הושארה על כנה האפשרות לקבלת החלטות ברוב רגיל. משמעות הדברים מבחינה מעשית היא כי קיימת אפשרות לקבלת החלטות בדירקטוריון גם ללא תמיכת המערער, וזו אחת ההסכמות שהושגו בין בעלי המניות בשנת 2007.
3. השאלה שהועמדה להכרעתנו היא האם יש למערער זכות חוזית כעובד, להבדיל מזכויותיו מכוח כובעיו האחרים בחברה, כי החלטה על פיטוריו תתקבל באסיפה הכללית בלבד בה יש לו כאמור זכות וטו. המערער מבסס את זכותו החוזית הנטענת על מקור יחיד שהוא הוראת סעיף 63 לתקנון החברה, כפי שצוטט בחוות דעתו של חברי. מקובל עלי כי הוראת תקנון העוסקת בדרך פיטוריו של מנכ"ל עשויה להפוך - בתלות בשאר הוראות חוזה העבודה וכלל נסיבות העניין - להוראה מכללא בחוזה עבודתו של המנכ"ל. עם זאת במקרה זה טוען המערער בכובעו כמנכ"ל כי הוראת סעיף 63 - נוכח שילובה עם שאר הוראות התקנון - יוצרת הגנה הרמטית מפני פיטוריו, באופן שלעולם לא ניתן יהא לפטרו אלא בהסכמתו.
אין חולק - כפי שהבהיר גם חברי - כי מדובר בהגנה שאינה מקובלת ביחסי עבודה, נוכח ההגבלה הקשה שהיא יוצרת על הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק. בהתאם, לפני שאנו קובעים באופן חריג כי הגנה זו מהווה חלק מחוזה העבודה של המערער, עלינו להשתכנע כי אכן הייתה כוונה להעניקה לו. הצדדים התייחסו בטיעוניהם לכללים לפרשנות תקנון אך במקרה שלפנינו מעבר לפרשנות התקנון ככזה יש לקבוע כיצד - אם בכלל - נקלט סעיף 63 לתקנון החברה לתוך חוזה העבודה של המערער, במסגרת מערכת יחסי העבודה שהיא נפרדת ושונה ממערכת היחסים בינו לבין החברה בכובעיו האחרים.
4. כפי שפירט חברי, סעיף 63 מתייחס באופן מפורש ל"מנהל עסקים" המתמנה מתוך חברי הדירקטוריון ("מביניהם"), בעוד שהמערער מונה כמנכ"ל משותף בשנת 2000 בהתאם להסכמה בעל-פה שהושגה אותה עת בין אמו לדודו, כשבע שנים טרם מינויו לדירקטור. נובע מכך כי לא מונה מכוח סעיף 63 על כל המשתמע ממנו, אלא כ"מנהל כללי" (להבדיל מ"דירקטור מנהל עסקים" כפי שהרחיב חברי), מכוח סמכותו הכללית של הדירקטוריון הבאה לידי ביטוי בסעיפים 65(א) ו-70 לתקנון. לא נערך עמו הסכם כלשהו בכתב (ולכאורה גם בעל פה) בשלב זה; לא הוכח כי הוסכם שכניסתו כמנהל תהא בנעלי אביו לרבות לצורך סעיף 63 (וממילא בהתאם להוראות התקנון דאז לא הייתה משמעות פרקטית לקבלת החלטת פיטורים על ידי האסיפה הכללית להבדיל מהדירקטוריון); ולא הובאה כל הצדקה לקבוע כי הסכם העבודה שלו בשנת 2000 קלט לתוכו הוראה תקנונית המתייחסת רק ל"מנהל שנתמנה כנ"ל" (כלשון סעיף 63), היינו מקרב הדירקטורים. גם הקביעה בסיפת סעיף 63 לפיה הפסקת כהונה כדירקטור תביא להפסקה מידית של הכהונה כמנהל עסקים מלמדת כי הסעיף נועד לחול רק על מנהל עסקים המכהן במקביל כדירקטור.
5. משמעות הדברים היא כי סעיף 63 לא היה חלק מחוזה העבודה של המערער כפי שנכרת בין הצדדים בהתנהגות בשנת 2000, וההוראה החוזית בקשר לפיטוריו היא ברירת המחדל הקבועה בסעיפים 92(א)(7) ו-250 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, לפיהם משלא נקבע אחרת בתקנון - הדירקטוריון הוא שמוסמך להחליט על מינויו כמו גם פיטוריו של המנכ"ל.
6. בשנת 2007 מינה עצמו המערער כדירקטור מכוח מניות הניהול שהוקצו לו, במקביל למינוים של דירקטורים נוספים אותה עת בעקבות תיקון התקנון. בד בבד המשיך לשמש כמנכ"ל משותף. האם יש לפרש את סעיף 63 לתקנון באופן שסיפת הסעיף נכנסת לפעולה גם ביחס למי שמונה כדירקטור בשלב מאוחר למינויו כמנכ"ל? מקובלת עלי התשובה השלילית שנתן לכך חברי (כמו גם בית הדין האזורי, אם כי מטעמים שונים בחלקם) בהגיעו למסקנה פרשנית על בסיס לשון הסעיף ותכליתו האובייקטיבית כי הסעיף כולו חל רק על מנהל עסקים שמונה (בדגש על מועד המינוי) מקרב חברי הדירקטוריון או לכל הפחות שמינויו אושרר ככזה. אעיר כי קביעה זו עשויה הייתה גם להיטיב עם המערער שכן ככל שמפסיק היה לכהן כדירקטור מטעם כלשהו, אינני סבורה כי העסקתו כמנכ"ל - שהחלה במנותק מכהונתו כדירקטור וזמן רב לפניה - מסתיימת הייתה באופן אוטומטי בהתאם להוראה הקבועה בסיפת הסעיף.
7. לתוצאה זהה אנו מגיעים בעזרת בחינת הסכם העבודה של המערער והשאלה אם חל בו שינוי כלשהו בשנת 2007. נוכח קביעתי לעיל כי הסכם העבודה משנת 2000 לא קלט לתוכו את סעיף 63 לתקנון, על מנת לקבל את טענת המערער יש להשתכנע כי עם מינויו כדירקטור חל שינוי בהסכם העבודה שלו, באופן שהאורגן שרשאי להחליט על פיטוריו השתנה מדירקטוריון החברה לאסיפה הכללית. ככל שחל היה שינוי בתקנון החברה בשלב זה ניתן היה לבחון אם השינוי השליך גם על הסכם העבודה של המנכ"ל, אך במקרה שלפנינו לא חל שינוי כלשהו בסעיף 63 לתקנון בשנת 2007. משכך, טענה להוספה אוטומטית של תניה חוזית שיש בה הגבלה כה משמעותית על הפררוגטיבה הניהולית של החברה, הגבלה שאינה נובעת משינוי שנערך אותה עת בתקנון או מתיקון חוזה העבודה אלא מעצם מינויו של המערער את עצמו כדירקטור ומינוי זה בלבד - היא טענה מוקשית. כאשר לא נערך הסכם בכתב בקשר לכך; לא בוצע אשרור (גם לא משתמע) של מינוי המערער כמנכ"ל בהתבסס על סעיף 63 לתקנון החברה; ולא נטען להסכמות חוזיות חדשות כלשהן בשלב זה ביחס להסכם העבודה - קשה להשתכנע שזו אכן הייתה הסכמת הצדדים לחוזה העבודה, והדברים נכונים ביתר שאת כאשר לוקחים בחשבון את השלכותיו יוצאות הדופן של הסעיף (זכות וטו מוחלטת למנכ"ל למניעת פיטוריו) בהתחשב במכלול הוראות התקנון.
משכך, לא ניתן לטעמי לקבוע שאומד דעת הצדדים היה לכלול את ההוראה שבסיפת סעיף 63 לתקנון - העברת סמכות הפיטורים לאסיפה הכללית - כחלק מכללא מחוזה העבודה של המערער עם מינויו כדירקטור. מששוכנעתי כי סעיף 63 לא היה חלק מהסכם העבודה של המערער בשנת 2000 ולא הפך לחלק מהסכם העבודה שלו במהלך השנים שחלפו, אין אלא לדחות את טענת המערער המתבססת עליו.
8. מעבר לאמור ומעבר לצורך, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה מקובלת עלי גם קביעתו של חברי בנוגע לסעד האכיפה, לפיה גם אם היינו מקבלים את טענת המערער לגבי סעיף 63 לתקנון החברה - ממילא לא ראוי היה להעניק לו סעד של אכיפת יחסי העבודה שהוא סעד שבשיקול דעת. אמנם כאשר פיטורים נעשים שלא על ידי הגורם המוסמך לכך אין מדובר בפגם מינורי אלא בפגם היורד לשורשה של החלטת הפיטורים (ע"ע (ארצי) 375/99 החברה הכלכלית לפיתוח כפר מנדא (1997) בע"מ - עבד אלחמיד ג'אבר, פד"ע לה 245 (2000)), אך בנסיבות המקרה החריגות - ותוך לקיחה בחשבון של אובדן האמון הקיצוני בין הצדדים עד כדי הליך היפרדות אותו יזם המערער בעצמו, ובמידה מסוימת גם של ניגוד העניינים המובנה מעצם כובעיו הרבים של המערער - מקובלת עלי המסקנה בעניין הסעד, ואוסיף כי ממילא סביר להניח כי הליך ההיפרדות יביא את המחלוקת לידי סיום פרקטי.
9. לאור קביעות אלה לא מצאתי צורך להביע עמדה לגבי הנמקתו הנוספת של חברי המפורטת בסעיפים 62-68 לחוות דעתו, ואך אעיר כי לטעמי כאשר חוזה עבודה של מנכ"ל קובע (גם אם מכללא בהתבסס על הקבוע בתקנון החברה) כי האסיפה הכללית היא המוסמכת לפטרו - לא בקלות ניתן להסיק על הסמכה מקבילה לאורגן אחר. שאלה היא אם במקרה שלפנינו יש לפרש את סעיף 63 כמקנה סמכות פיטורים גם לאסיפה הכללית או רק לאסיפה הכללית, ומה השלכות הוראות חוק החברות העוסקות בחלוקת הסמכויות בין האורגנים, אך אין צורך להרחיב בכך מששוכנעתי כאמור כי סעיף 63 לתקנון החברה כלל אינו חלק מהסכם עבודתו של המערער.
10. נוכח כל האמור, אני מצטרפת לתוצאת חוות דעתו של חברי השופט פוליאק.
השופטת חני אופק-גנדלר
1. קראתי את חוות דעתו רחבת היריעה והמעמיקה של חברי השופט פוליאק ואת הערותיה של חברתי השופטת דוידוב. אני מצטרפת לתוצאה לפיה דין הערעור להידחות. כמו כן, אני מצטרפת לעיקרי חוות דעתו של חברי השופט פוליאק וכן לעיקר הערותיה של חברתי השופטת דוידוב.
2. לטעמי, במנותק מהשאלות הנוגעות לממשל התאגידי, עסקינן במקרה חריג בו אין מקום להושיט סעד אכיפה מכוח סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. זאת, בשים לב לתפקידו הבכיר של המערער ומשבר האמון הקיצוני בינו לבין נושאי המשרה הנוספים, אשר ממנו יוצאת נפסדת החברה. המדובר במשבר ממושך ועמוק, ולכן זהו המקרה שבו יש לעשות שימוש בשיקול הדעת המסור לבית הדין אם ליתן סעד האוכף יחסי עבודה.
3. בשאלות הנוגעות לממשל התאגידי מצטרפת אני לחוות דעתם של חבריי כי יש להעדיף את הפרשנות לפיה סעיף 63 לתקנון אינו חל במקרה דנן. לטעמי, פרשנות זו עדיפה כיוון שביחסי העבודה, אשר זו העילה המצויה בפנינו, ראוי לצמצם פרשנותם של הסדרים המביאים למצב בו לעובד, בכיר ככל שיהא, מוקנית זכות וטו משפטית למנוע את פיטוריו. דיני העבודה מניחים הפרדה בין המעסיק האוחז בפררוגטיבה הניהולית (לרבות הפררוגטיבה לסיים יחסי העסקה) לבין עובד אשר בעניינו מיושמת הפררוגטיבה הניהולית. עובד כמובן יכול להתפטר בכל עת בכפוף למתן הודעה מוקדמת, ואולם מצב בו פיטוריו טעונים הסכמתו, ובהעדר הסכמה אינם תקפים מטעם זה בלבד אינו מוכר ביחסי העבודה, וטמון בו הסיכון לקבלת החלטה על ידי העובד כאמור תוך ניגוד בין טובתו האישית (המצדיקה המשך העסקה) לבין טובת התאגיד בו הוא מועסק (המצדיקה סיום העסקה). משכך, בהיבט הפרשני – ובהעדר הוראה ברורה ומפורשת אחרת - יש להעדיף פרשנות המצמצמת אפשרות זו. אשר למחלוקת שבין חבריי ביחס לאמור בסעיפים 62-68 הרי שלטעמי הכרעה בה אינה דרושה במקרה דנן, ולכן אותירה לעת מצוא מבלי לחוות דעה לגביה.
4. נוכח כל האמור, אף אני מצטרפת לתוצאת חוות דעתו של חברי השופט פוליאק.
גב' עירית אלטשולר זמני
אני מצטרפת לפסק דינו המפורט והמעמיק של השופט פוליאק ולהערותיהן של השופטות דוידוב-מוטולה ואופק-גנדלר.
מר שרגא ויצמן
אני מסכים לפסק דינו המנומק היטב של השופט פוליאק ולחוות דעתן של השופטות דוידוב-מוטולה ואופק-גנדלר.
סוף דבר – על דעת כל חברי ההרכב הערעור נדחה. רוני יישא בהוצאות החברה בסכום של 15,000 ש"ח, בהוצאות אמנון בסכום של 10,000 ש"ח ובהוצאות זיו ושירי (יחד) בסכום של 10,000 ש"ח נוספים, ובסך הכל סכום כולל של 35,000 ש"ח לכלל המשיבים אשר ישולם בתוך 30 ימים מהיום.
ניתן היום, כ"א אב תשפ"ג (08 אוגוסט 2023), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.
סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת, אב"ד רועי פוליאק,
שופט חני אופק גנדלר, שופטת