בית המשפט המחוזי בחיפה
ת"א 66222-05-22 י. ב. גל אור ייזום והשקעות בע"מ נ' החברה הכלכלית קרית שמונה בע"מ
תיק חיצוני:
לפני כבוד השופט הבכיר ד"ר מנחם רניאל
התובעת: י. ב. גל אור ייזום והשקעות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד נדב יריב
נגד
הנתבעת: החברה הכלכלית קריית שמונה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דן ארטן
פסק דין
רקע וטענות הצדדים:
1. התובעת טענה בתביעתה שהיא מחזיקה ב- 89% מהזכויות בשותפות הרשומה ה.מ.ג.ל נדל"ן, והנתבעת מחזיקה ב- 11% מהזכויות בשותפות. לטענת התובעת, ביום 8.3.88 חתמה חברת סלילים חולה בע"מ על חוזה חכירה עם רמ"י ביחס למקרקעין בחלקה 1 בגוש 13182 בקריית שמונה. ביום 30.8.04 נמכר הנכס לנתבעת ולחברת הארגז, אשר רכשו הן עבורן והן בנאמנות עבור התובעת בחברת מג הצפון ייזום ובניה (2003) בע"מ לפי הסכם נאמנות מיום 15.8.04, לפיו התובעת תהיה בעלת 25% בשותפות שתוקם, הנתבעת בעלת 20.835%, הארגז בעלת 20.835% ומג הצפון בעלת 33.33% בשותפות. השותפות נרשמה בהתאם להסכמות הצדדים ביום 1.1.2004. ואולם, לא ניתן לנתבעת אישור ממשרד הפנים להקמת השותפות, ולרכישת המקרקעין. על כן, ביום 13.5.05 מסר יו"ר הנתבעת כי היא נאלצת לפרוש מהעסקה, וחלקה יירכש ע"י האחרים. ביום 21.2.07 מכרה הארגז את זכויותיה בשותפות לתובעת ולחברת הממרח (1994 ר.ד.) בע"מ. ביום 26.2.07 מכרה מג הצפון את זכויותיה לממרח ולחברת מכשירי מדידה בין לאומיים ישראל בע"מ.
2. בשנת 2009 הגישו התובעת וחברת מכשירי מדידה תובענה נגד הנתבעת וחברת הממרח לקביעת שיעור חלקיהן בשותפות. לבסוף, ביום 22.9.10 נחתם בין הצדדים הסכם שקבל תוקף פסק דין בת"א 14033-06-09 ביום 30.10.10, ועסק לטענת התובעת בהחזקות, זכויות וחובות הצדדים בשותפות. בין היתר קבע ההסכם:
מאחר שעל פי דין הנתבעת שהיא תאגיד עירוני זקוקה לאישור שר הפנים ושר האוצר לרכישת הזכויות בנכס ואישור שר הפנים להקמת השותפות הובהר בהסכם שהנתבעת חידשה את פעולותיה לקבלת האישורים הדרושים לכניסתה לשותפות. למרות זאת, לטענת התובעת לא פעלה כראוי לקבלת האישורים ואלה לא ניתנו לה. לטענת התובעת זו הפרה יסודית של ההסכם מיום 22.9.10, המונעת מהנתבעת להמשיך ולהחזיק בזכויות בשותפות.
3. ביום 18.5.14 נתן בית המשפט העליון בע"א 6909/12 תוקף להסכם פשרה לפיו חברת הממרח תחדל להיות שותפה בשותפות והשקעותיה יושבו לה. ביום 13.5.18 נערך הסכם בין התובעת ובעל השליטה בה לחברת מכשירי מדידה בינלאומיים ובעל השליטה בה לרכישת זכויות מכשירי מדידה בשותפות, ומאז לטענת התובעת, היא מחזיקה ב- 89% מהזכויות בשותפות והנתבעת ב- 11%. בכתב התביעה נטען שבשנת 2021 הגישה מכשירי מדידה תביעה נגד התובעת לביטול ההסכם, אך זו לא הוכרעה עדין.
4. עוד טענה התובעת כי הנתבעת פעלה לכל אורך הדרך נגד האינטרסים של השותפות באופן המסב לשותפות נזקים קשים ביותר שטרם התגבשו במלואם. כך, הנתבעת ניסתה למנוע ממניעים זרים ונפסדים הגשת תביעה של השותפות נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה קרית שמונה, שלטענת התובעת היא זרוע אחרת של בעלת המניות בנתבעת, לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה באופן שהיה עלול למנוע מהשותפות לקבל פיצויים שהיא זכאית להם במליוני שקלים. בנוסף, הנתבעת מנעה הלכה למעשה את העברת הזכויות במפעל סלילים חולה לידי השותפות כאשר היה הדבר אפשרי ובר ביצוע על נקלה, ובכך היא מסבה לתובעת נזקים קשים ביותר, בפרט נוכח העובדה שעקב אירועים מאוחרים יותר יש קשיים ממשיים בהעברת הזכויות לשותפות והיא מתעכבת שנים.
5. ביום 30.12.21 שלחה התובעת לנתבעת מכתב התראה לפיו אם לא תודיע הנתבעת בתוך 14 יום שתקנה את ההפרה והשיגה את האישורים הממשלתיים הדרושים, התובעת שרכשה את זכויות מכשירי מדידה לישראל בשותפות תעמוד על זכותה לרכוש את זכויות הנתבעת בשותפות תמורת 135,000 $. הנתבעת לא ענתה למכתב ההתראה ולא פעלה לתיקון ההפרות.
6. על כן, לטענת התובעת הנתבעת מפרה את הסכמות הצדדים והתחייבויותיה בין היתר כלפי התובעת על פי ההסכם מיום 22.9.10, ואת חובתה לנהוג בדרך מקובלת ותום לב לקיום הוראות ההסכם. בנוסף, נטען שהנתבעת התרשלה והפרה את חובת הזהירות באופן שגרם לתובעת נזקים חמורים. על כן, בקשה מבית המשפט להצהיר על כך שהנתבעת הפרה את ההסכם באופן יסודי ולהורות על אכיפתו, ובתוך כך להורות לנתבעת למכור לתובעת את זכויותיה בשותפות תמורת סך 135,000 $.
7. הנתבעת טענה לחוסר יריבות כלפי התובעת, שכן הזכות על פי ההסכם מיום 22.9.10 ניתנה למכשירי מדידה כזכות אישית שאינה ניתנת להעברה, ולא לתובעת. מכשירי מדידה לא צורפה להליך, וככל הידוע לנתבעת היא כופרת בטענות התובעת בדבר העברת זכויותיה בשותפות, הגישה תביעה בקשר לכך והודיעה לרשם השותפויות על ביטול ההסכם והשינויים בשותפות.
8. עוד טענה הנתבעת, כי לפי הוראות ההסכם, הסכם להעברת הזכויות בשותפות הוא בטל מעיקרו, שכן סעיף 13 הקנה לצדדים כתנאי להעברת זכויות זכות סירוב ראשונה, שלא ניתנה לנתבעת. על כן, אין תוקף לטענת התובעת שרכשה את זכויות מכשירי מדידה.
9. בנוסף טענה הנתבעת להשתק עילה על פי פסיקת בית המשפט המחוזי בנצרת בה"פ 262/07, לפיה אין מניעה חוקית לקבל משר הפנים ושר האוצר אישור בדיעבד, כפי שנעשה במקרה זה. כמו כן טענה הנתבעת להתיישנות התביעה, מתוך הנחה שעניינה אכיפת הסכם מיום 22.9.10, כ- 12 שנים קודם הגשת התביעה.
10. לטענת הנתבעת, התובעת אינה אלא בעלת 16.521% מהזכויות בשותפות, והזכויות האחרות בידי מכשירי מדידה והממרח. ההסכם שקבל תוקף של פסק דין בבית המשפט העליון אינו מחייב את הנתבעת שלא היתה צד לו. עצם כריתתו של הסכם זה היא הפרה של הסכם בין הצדדים.
11. לגופו של עניין טענה הנתבעת, שלא הפרה את הוראות ההסכם, והצהרת הנתבעת בדבר קבלת אישור השרים אינה תנאי מתנאי ההסכם אלא הצהרה בדבר הרקע להסכם, ובעת כריתת ההסכם אכן פעלה לקבלת אישור שר הפנים. היא לא התחייבה לקבל את האישורים, שאין דין המחייב אותה לקבלם, ובעת הגשת כתב ההגנה טענה שאינה יודעת אם התקבלו האישורים. קבלת האישורים אינה מתנאי ההסכם אלא במישור היחסים בין הנתבעת לעיריית קריית שמונה ומשרד הפנים ואין לתובעת כל נגיעה בעניין זה. כמו כן, אין מדובר בהפרה יסודית, וראיה לכך היא שבעת כריתת ההסכם, כ- 6 שנים לאחר רכישת המקרקעין וייסוד השותפות, טרם התקבל אישור השרים ולמרות זאת בחרה התובעת להתקשר בהסכם ומכאן שאין מדובר בהפרה מהותית. זאת גם משום שלא נקבע בהסכם שזהו תנאי אלא הצהרה הקודמת להסכם כפי שנקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי שבין הצדדים בה"פ 262/07, אי קבלת אישור השרים יכולה להיחשב לכל היותר כאי קיום תנאי מתלה בהסכם על תנאי שיוביל לבטלות ההסכם כולו ופירוק השותפות ובפועל הותרת הנתבעת כבעלים יחיד של הנכס שרכישתו אינה מותנית באישור השרים. אי קיום תנאי מתלה מוביל לבטלות ההסכם ולא לאכיפתו. כמו כן נטען, שהתובעת לא הראתה שנפגעה מאי קבלת אישור השרים.
12. הנתבעת כפרה בטענות להפרות אחרות, וטענה שהיא פועלת כל העת למטרות קידום השותפות, והמריבות והסכסוכים בין התובעת לשותפות האחרות הן שגרמו לעיכובים בפיתוח המקרקעין. הוועדה המקומית לתכנון ובניה אינה זהה לעיריית קרית שמונה, והנתבעת לא מנעה מעולם את העברת הזכויות במפעל על שם השותפות אלא זו סוכלה ע"י השותפים האחרים. הנתבעת לא התרשלה ופעלה כפי שכל חברה עירונית אחרת היתה פועלת במקומה, ולא גרמה נזק לתובעת.
13. הנתבעת הכחישה קבלת הודעה תקפה בדואר רשום וטענה כי ההודעה היחידה שנשלחה, נשלחה בדואר אלקטרוני לעו"ד שלא ייצג את הנתבעת בעניין זה באותה תקופה. אין היא יודעת אם המכתב התקבל ע"י ב"כ הקודם ואין בארכיונה ראיה לקבלתו.
14. עוד טענה הנתבעת, שהסכם השותפות שונה על ידי הצדדים לאחר כריתת הסכם מכח הסכמים חדשים ופסקי דין ואכיפתו בצורה המקורית בחלוף 12 שנים לאחר שהעובדות שעמדו ביסודו השתנו מהותית אינה נכונה ואינה סבירה. כמו כן נטען שהאכיפה בלתי צודקת שכן במהלך השנים פעלו הצדדים על בסיס ההנחה שהאישור התקבל ושוויו של הנכס השתנה, כמו גם מצבת החובות בין הצדדים. שווים של 11% מהשותפות בשנת 2010 אינו דומה לשווים בשנת 2022. על כן, האכיפה אינה צודקת בנסיבות העניין, היא אכיפה של זכות אישית שאינה ברת אכיפה בידי צד שלישי, והיא אינה ברת ביצוע.
15. לטענת הנתבעת יש להתאים את הסעד לפסול שנפל בהחלטת הרשות מכח עקרון הבטלות היחסית.
16. התובעת הגישה כתב תשובה ובו טענה שביום 13.5.18 רכשה את מלוא החזקותיה של מכשירי מדידה בשותפות ונכנסה בנעליה. ממילא הוקנתה לה הזכות לרכוש את חלקה של הנתבעת בשותפות. ביום 24.7.22 נמחקה תביעתה של מכשירי מדידה לביטול ההסכם. יש יריבות בין הצדדים, בהיותם צדדים להסכם הפשרה מיום 22.9.10 שאותו מבקשת התובעת לאכוף.
17. אשר לטענה בדבר בטלות הסכם הרכישה ממכשירי מדידה, טענה התובעת שלמיטב ידיעתה הנתבעת ידעה היטב והודע לה על כוונת מכשירי מדידה להתקשר עם התובעת בהסכם ובהתאם ניתנה לה זכות סירוב, אך היא לא טרחה להביע התנגדות בשום שלב. בנוסף על כך, בדיון אחר ציין ב"כ הנתבעת שלא היה בכוונת הנתבעת להגיש תביעה לביטול ההסכם עקב כך. בנוסף, נוכח העובדה שהנתבעת לא קבלה את האישורים הדרושים על פי דין, אין תוחלת לסעיף 12 להסכם בדבר זכות סירוב ראשונית לשותפים שכן הנתבעת מנועה מלהיות חלק בשותפות וכל שכן לרכוש חלקים נוספים.
18. אשר לטענת ההתיישנות, הסכם הפשרה נחתם בשנת 2010 אך אין למנות את ההתיישנות ממועד חתימתו שכן היה ברור לצדדים שמאמציה של הנתבעת לקבלת האישור ידרשו זמן סביר. התובעת היתה תחת הרושם משך השנים שהנתבעת פועלת לקבלת האישור ולא היתה לה סיבה לסבור שהנתבעת אינה עומדת בחיוביה החוזיים. רק במהלך 2016 התעורר חששה של התובעת שהנתבעת אינה פועלת לקבלת האישורים ועשתה בדיקה עצמאית מול מחלקת תאגידים עירוניים במשרד הפנים שהעלתה שככל הנראה הנתבעת אינה מחזיקה באישורים. לטענתה, הנתבעת ממשיכה בנסיונות הסתרה בכתב ההגנה. עוד טענה התובעת שמדובר בהפרה נמשכת, וההסכם קיבל תוקף של פסק דין ולכן תקופת התיישנותו היא 25 שנה.
19. התובעת טענה ששלחה את הודעתה גם בדואר אלקטרוני וגם בפקס לב"כ הנתבעת. לטענתה, הנתבעת לא פרטה שינויים שהוסכם עליהם במהלך השנים. אשר לה"פ 262/07, טענה התובעת להשתק שיפוטי שכן העלתה טענות הפוכות באותו הליך.
20. הצדדים הסכימו לגבש תיק מוצגים משותף ולוותר על הגשת עדויות בעל פה, כך שפסק הדין ניתן על פי תיק המוצגים וטענות הצדדים שיוגשו.
דיון והכרעה:
התיישנות
21. טענת הנתבעת להתיישנות מבוססת על ההנחה שהתביעה היא לאכיפת הסכם שנכרת בין הצדדים ב-22.9.10, ולטענת התובעת הופר כבר ברגע כריתתו. מכיוון שחלפו כ-12 שנה לאחר כריתת ההסכם, טענה הנתבעת שהתביעה התיישנה. התובעת טענה בסיכומיה שמכיוון שההסכם קיבל תוקף של פסק דין, לפי סעיף 21 לחוק ההתיישנות ניתן לטעון להתיישנות התביעה רק בחלוף 25 שנה. על כך השיבה הנתבעת שלפי סעיף 21 לחוק ההתיישנות ניתן לאכוף חיוב חלוט מכח פסק דין באמצעות הגשת בקשה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל תוך 25 שנה, אך לא ניתן לאכוף סנקציה על הפרה שלא התגבשה בפסק הדין.
22. חוק ההתיישנות אינו קובע התיישנות של החיוב אלא של התביעה בגינו. המילים בסעיף 2 לחוק הן "תביעה לקיים זכות כלשהי נתונה להתיישנות". התביעה היא תביעה לאכיפה בשל הפרה של חיוב נטען, וממילא קודם לתביעה צריכה להיות הפרה. החיוב הנטען על ידי התובעת הוא אמירתה של הנתבעת במבוא להסכם, המהווה חלק בלתי נפרד מגוף ההסכם, לפיה "החכ"ל חידשה את פעולותיה לקבלת האישורים הממשלתיים הדרושים לה לצורך כניסתה לשותפות". בהנחה שמדובר בחיוב שיש לבצע על פי ההסכם, אם ההנחה היא שהמועד לביצוע הוא בעת כריתת ההסכם, ההפרה היתה בעת כריתת ההסכם, והתביעה לאכיפת ההסכם עקב ההפרה כעבור 12 שנה התיישנה. אם ההנחה היא שלא נקבע מועד לביצועו של החיוב, יש לקיימו "זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש" (סעיף 41 לחוק החוזים [חלק כללי]). בהנחה שהתובעת היא הנושה, היא לא הודיעה מעולם לנתבעת לאחר כריתת ההסכם על המועד לקיום החיוב, ולכן אין הפרה. ב-21.6.16 שלחה התובעת לנתבעת מכתב שבו דרשה להציג את האישור הנדרש לשם הפיכת הנתבעת לשותפה בשותפות, אך זו אינה קביעת מועד לחיוב שהוא פעולות לקבלת אישורים ממשלתיים דרושים, ולא קבלת האישורים הממשלתיים. זהו חיוב השתדלות ולא חיוב תוצאה.
13. אני דוחה את טענת התובעת, כאילו מכיוון שההסכם זכה לאישור בית המשפט כפסק דין, תקופת ההתיישנות של תביעה לקיום זכות על פיו היא 25 שנה. סעיף 21 קובע התיישנות של 25 שנה לפסק דין שהזכאי לפיו לא עשה פעולה כלשהי כדי לבצעו. כפי שנקבע בע"א 10148/05 חברת תדי ירושלים בע"מ נ' ברכה כץ-שיבאן (נבו 15.03.2010)
"תדי ירושלים מוסיפה וטוענת כי כיוון שהסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין לא ניתן להחיל בענייננו את הדין החוזי בדבר זניחת הסכם, אלא יש להחיל עליו את דיני ההתיישנות ולפיהם פסק דין מתיישן רק בחלוף 25 שנים, תקופה אשר טרם חלפה בעת הגשת התביעה על ידי כץ-שיבאן. טענה זו אף היא דינה להידחות. פסק דין המעניק תוקף להסכם בין בעלי הדין שתי פנים לו: פן חוזי ופן שיפוטי והוא יונק את חיותו משני מקורות אלה. משכך, כאשר צד מבקש לבטל את פסק הדין המאשר את הסכם הפשרה בשל פגם שנפל לטענתו בהליכי המשפט, עליו לנקוט הליכי ערעור רגילים ואילו אם מבקש צד לעתור לביטולו של הסכם הפשרה בשל פגם שנפל בכריתתו, עליו להגיש בעניין זה תביעה לבית המשפט שנתן את פסק הדין וככל שתתקבל טענתו יתבטל בעקבות כך גם פסק הדין. במקרה דנן, העלתה כץ-שיבאן בתביעתה טענות הנוגעות לפן החוזי של ההסכם ומשאימץ אותן בית המשפט וקבע כי ההסכם נזנח וחדל להתקיים, ממילא מתבטל בעקבות כך גם פסק הדין שנתן לו תוקף "בבחינת הלך החבל אחר הדלי", ובכך דומה ענייננו לאותם המקרים שבהם עותר צד לביטול הסכם הפשרה מחמת פגם בכריתתו כאמור לעיל."
על כן, אם התיישנה התביעה בגין הפרת ההסכם, המתיישנת בתוך 7 שנים מתחילת מירוץ ההתיישנות, התיישן גם פסק הדין שאישר אותו.
14. אני דוחה את טענת התובעת כאילו לא ידעה עד 2016 שייתכן שהנתבעת אינה פועלת לקבלת האישורים, וערכה אז בדיקה עצמאית מול מחלקת תאגידים עירוניים במשרד הפנים וגילתה שהנתבעת אינה מחזיקה באישורים. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הטענה המרכזית של התובעת כי מדובר בתנאי שהופר הפרה יסודית, דהיינו הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר בחוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, כלשון חוק החוזים [תרופות בשל הפרת חוזה]. לא סביר שאדם סביר יכול שלא לבדוק את העובדות שבהעדרן לא היה מתקשר בחוזה במשך 6 שנים לאחר כריתת החוזה. ואולם, מלבד סתירה זו, לא הוכח אף לכאורה שהתובעת לא ידעה שהנתבעת לא פועלת להשגת אישורים מאז כריתת ההסכם בשנת 2010 ועד יוני 2016. אף אם בדקה במחלקת התאגידים העירוניים של משרד הפנים שלא ניתן אישור "שר ומשרד הפנים להתקשרות" כאמור בנספח 13 לתיק המוצגים, אין זו ראיה שהנתבעת לא פעלה לקבלת האישורים. אין מדובר בחיוב תוצאה אלא בחיוב השתדלות, וגם אילו היתה מוכחת הטענה שהתוצאה לא הושגה, לא היה בכך כדי להוכיח היעדר השתדלות. על כן, לא הוארך מירוץ ההתיישנות כאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.
15. התובעת טענה שמדובר בהפרה נמשכת ולכן אין למנות את מועד ההתיישנות ממועד חתימת ההסכם. שאלה זו לא הוכרעה בע"א 3599/94 שמעון יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, נ(5) 423 (1997):
"המערערים טוענים כי הפרת הוראתם על-ידי הבנק הייתה הפרה נמשכת, שכן הבנק אמור היה למלא את ההוראה בכל רגע מאז ההוראה ועד להתמוטטות, וכל עוד לא מילא אותה, נמשכה ההפרה (ראו: ע"א 27/80, 201 ישראל ארגמן חברה לבנין בע"מ ואח' נ' ברנפלד וערעור שכנגד [ 13 ], בעמ' 401 , וביקורת על פסק-דין זה: ד"ר מ' דויטש, ביטול חוזה בעקבות הפרתו (רמות, תש"ג) 293 ; ד' קציר, תרופות בשל הפרת חוזה (תמר, 1991 ). אם נאמר שכל חיוב חוזי שלא בוצע מהווה הפרה נמשכת משום שהמפר ממשיך להימנע מביצועו, נראה שכל הפרת חוזה תהווה הפרה נמשכת, ותביעות בגין הפרת חוזה, כאשר המפר לא ביצע את חלקו גם במועד מאוחר מזה הנקוב בחוזה, לא יתיישנו לעולם, שכן מדי יום תיווצר העילה מחדש, ומניין ההתיישנות יחל מחדש. בפסיקה אנגלית הוצב מבחן ולפיו הפרה נמשכת תיתכן רק במצב דברים שבו התחייב צד על-פי חוזה לבצע פעולה לאורך זמן והוא מפר את התחייבותו, שאז יש לומר שהפרה נמשכת כל זמן שהדבר אמור להתבצע ואיננו מבוצע larking v. Great ( gravel(nepean) western( 236, at[ 15 ] ( 1940 ) . Ltdומאומץ בספר,sydney) 425 ( 1991,.nd ed2) j. W. Carter, breach of contract). לא אכריע בשאלה זו ואסתפק בנימוקים האחרים דלעיל, שהביאוני למסקנה כי העילה החוזית לא התיישנה."
לאור קביעות אחרות בפסק דין זה אין צורך שאכריע בשאלה זו, אך אם עליי להכריע, אין לראות באי ביצוע חיוב הפרה נמשכת אלא רק כאשר החיוב הוא לבצע במועדים מסוימים שוב ושוב את החיוב. זאת, בין היתר משום שיש צורך בוודאות ומשום שכבר בעת ההפרה הראשונה על הנפגע לפעול בתוך זמן סביר בתגובה להפרה.
טענות נוספות של התובעת
16. התובעת העלתה בכתב התביעה טענות נוספות מלבד הטענה העיקרית לפיה היא תובעת אכיפת ההסכם עקב הפרתו. כך העלתה טענה לאי קיום בתום לב של ההסכם וטענה לרשלנות, וטענה לפגיעה בהעברת הזכויות במקרקעין ולפגיעה בתביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. טוב עשתה התובעת שחזרה בה מטענות אלה, כפי שעולה גם מסיכומיה. התביעה היא בטענה להפרה יסודית של ההסכם מיום 22.9.10, בכך שהנתבעת לא פעלה להשגת האישורים הדרושים, ולאכיפה של ההסכם על פי התנאי בהסכם שלפיו הנתבעת תמכור לתובעת את זכויותיה בשותפות תמורת 135,000$. הא ותו לא.
אישור השרים לרכישת המקרקעין ולקיום השותפות
17. התובעת טוענת שלפי סעיף 249 ב (ב)(2) לפקודת העיריות, הנתבעת כ-"חברה עירונית מיוחדת", לא תהיה רשאית לייסד תאגיד אחר או להחזיק שיעור כלשהו מההון, כח ההצבעה או הזכויות למנות דירקטורים בתאגיד אחר. כמו כן, סעיף 3 לתזכיר ההתאגדות של הנתבעת מדבר בעד עצמו בעניין זה. בנוסף על כך טוענת התובעת להשתק שיפוטי שכן הנתבעת הודתה בחובתה להשיג אישור שר הפנים לעצם הקמת השותפות, לרבות בסיכומים בה"פ 295/07 ומכתבי הנתבעת משנים 2006-2004. כמו כן פסק הדין בה"פ 292/07 ו-295/07 ציטט את עמדת הנתבעת לפיה רכישת מתחם סלילים חולה כפופה לאישור משרד הפנים ובקשה בהתאם הוגשה, ופסק הדין קבע שניתן לקבל את האישור בדיעבד. על כן קיים כלפי הנתבעת השתק שיפוטי כפי שנקבע ברע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים נט (6) 625 (2005). יושם אל לב, שבניגוד לנטען בכתב התביעה, לפיו דרוש אישור שר הפנים ושר האוצר גם לרכישת המקרקעין, צמצמה התובעת את טענותיה רק לאישור "שר ומשרד הפנים" לעצם הקמת השותפות. כמו כן, לא הסתמכה התובעת בסיכומיה על חוזר מנכ"ל משרד הפנים, שממילא אינו קובע שתנאי להקמת השותפות הוא אישור שר הפנים או משרד הפנים.
18. התובעת מסתמכת על סעיף 249 ב (ב)(2) לפקודת העיריות האוסר על חברה עירונית מיוחדת לייסד תאגיד אחר או להחזיק בתאגיד אחר. לא נאמר שניתן לקבל אישור של שר הפנים לכך. מדובר בחברה עירונית מיוחדת, להבדיל מתאגיד עירוני היכול להיות בצורה של חברה, לפי סעיף 249 א לפקודת העיריות. בין היתר, ההבדל בין תאגיד עירוני בצורת חברה לבין חברה עירונית מיוחדת הוא שחברה עירונית מיוחדת היא למטרות שייקבעו על ידי שר הפנים ושר האוצר לפי סעיף 249 ב (ג). לפי סעיף 249 ב (ה) השר רשאי לקבוע לפי בקשת עירייה שהסעיפים החלים על חברה עירונית מיוחדת יחולו על התאגיד העירוני. יש הבדלים בין שני סוגי החברות, ובהם שחברה עירונית מיוחדת מוגבלת במטרות שייקבעו על ידי שר הפנים ושר האוצר, וכי בחברה עירונית מיוחדת, חובת האמון של נציגי העירייה לעירייה אינה גוברת על חובת האמון שלהם לחברה, בשונה מתאגיד עירוני. התובעת לא הוכיחה שהנתבעת היא חברה עירונית מיוחדת, להבדיל מתאגיד עירוני. על כן סעיף 249 ב (ב)(2) לא חל על הנתבעת.
19. על פי תזכיר ההתאגדות של הנתבעת (נספח 23 בתיק המוצגים) "ייסוד, לקיחת חלק בייסוד או התמזגות עם כל תאגיד אחר" טעונה אישור מאת שר הפנים. מכאן, שהנתבעת נטלה על עצמה חובה לאישור פעולות כאלה על ידי שר הפנים. הנתבעת טענה שחובה זו אינה רלוונטית לתובעת והפרתה היא עניינה בלבד, ואינה מקימה לתובעת זכות כלשהי. אני מקבל את הטענה שהתנאים בתזכיר ההתאגדות אינם מקימים זכות כלשהי לתובעת, שאינה ממחזיקי המניות בנתבעת, ולא ניתן לראותה כצד ג' שלזכותו ניתנה התחייבות זו.
20. הנתבעת לא הגיבה כלל לטענות בדבר השתק שיפוטי בכך שטענה שוב ושוב שלצורך הקמת השותפות היה צורך באישור שר הפנים, שלא ניתן. כך טענה בסיכומיה בהמרצת פתיחה 295/07. היא טענה שאי מתן האישור אינו מבטל את הקמת התאגיד, בהסתמך על פסיקה רלבנטית, והסתמכה בין היתר על מכתב משרד הפנים מיום 30.1.05 לפיו סבר שיש לפרק את השותפות (נספח 9 לתיק המוצגים). בפסק הדין שניתן בהליך הובא שביום 15.11.04 פנתה הנתבעת לשר הפנים בבקשה לאישור הקמת השותפות. בתשובה נדרשו פרטים נוספים. לאחר התכתבות נוספת, ביום 20.12.05 פנה ב"כ הנתבעת למשרד הפנים וביקש מכתב לפיו שר הפנים אינו מאשר את הקמת השותפות. בתשובה ענה משרד הפנים ביום 4.1.06 שלא נתן עד כה את אישורו, אך גם לא המליץ אם להמשיך בהליכים אם לאו. נכתב בפסק הדין שעל בסיס אי הקמת מכתב משרד הפנים נוהל משא ומתן עם הצדדים האחרים ובהם התובעת. קביעת בית המשפט היתה שאין מניעה חוקית לקבל אישור להקמת השותפות ואישור שר הפנים ומשר האוצר לרכישת המקרקעין לפי חוק יסודות התקציב בדיעבד, כפי שנעשה במקרה זה (עמ' 19 לפסק הדין מיום 29.12.08, נספח 8). על כן, יש השתק שיפוטי כלפי הנתבעת לפיו היא זקוקה לאישור שר הפנים להקמת השותפות, אבל היעדר האישור אינו מפרק את השותפות ואינו מבטל אותה, וניתן לקבלו בדיעבד.
תנאי בהסכם, הצהרה או תנאי מתלה?
21. התובעת טוענת שהצהרתה של הנתבעת בהסכם מיום 22.9.10 שחידשה את פעולותיה לקבלת האישורים הממשלתיים הדרושים לה לצורך כניסתה לשותפות, היא תנאי בהסכם, שכן הוסכם שהמבוא להסכם הוא חלק בלתי נפרד מההסכם. לטענתה, לאור פסק הדין שניתן ב-29.12.08 שהעלה נפקות אפשרית של ביטול ההסכמים עקב אי קבלת האישור, טרחו הצדדים להבהיר שהנתבעת חידשה את פעולותיה לקבלת האישורים. לו היתה התובעת יודעת שאין בכוונת הנתבעת לפעול לקבלת האישורים הנדרשים באופן שעלול להביא לבטלות הסכם הנאמנות והתובעת תאבד את זכויותיה במקרקעין, לא היתה מתקשרת בהסכם מלכתחילה. לטענתה ברור שלא היתה חותמת על ההסכם במקרה זה.
22. אני דוחה את טענת התובעת בדבר החשיבות הרבה שייחסה לקבלת האישורים בעת כריתת ההסכם. לאחר הדיון הארוך באישורים בפסק הדין, ערכו הצדדים המיוצגים היטב את ההסכם בשנת 2010, ובסתירה לחשיבות הנטענת כעת לקבלת האישורים, כלל לא התנו בהסכם שעל הנתבעת להציג אישורים של שר הפנים ו/או שר האוצר במועד כלשהו, או בכלל. הם לא כללו שום חיוב בעניין זה בהסכם עצמו, ואף לא ניצלו את האפשרות הניתנת בחוק החוזים [תרופות בשל הפרת חוזה] לקבוע חיוב כלשהו כחיוב שהפרתו תיחשב ליסודית. כל מה שהסכימו עליו בהסכם הוא שהנתבעת מצהירה שהיא חידשה את השתדלותה לקבלת האישורים הממשלתיים הדרושים לצורך כניסתה לשותפות, הקיימת מזה 6 שנים. העובדה שהצהרה זו במבוא היא חלק בלתי נפרד מגוף ההסכם אינה נותנת להצהרה זו תוכן נוסף. אי קביעת קבלת אישור, בניגוד לחידוש השתדלות, כתנאי בהסכם מלמדת על כך שבעיני הצדדים לא היה זה תנאי יסודי אלא שבצד ההסכם, על הנתבעת להמשיך ולהשתדל בעניין זה.
23. יתר על כן, אילו הוסכם בין הצדדים שהנתבעת חייבת להשיג את אישור שר הפנים לקיום השותפות, ולא רק מצהירה שחידשה את מאמציה לקבלת האישורים, היה זה תנאי מתלה, לפי סעיף 27 לחוק החוזים [חלק כללי], הקובע שחוזה הטעון רשיון על פי חיקוק, חזקה שקבלת הרשיון היא תנאי מתלה. כאמור, זהו תנאי מתלה רק אם היה נקבע חיוב להשיג רשיון, אבל לא נקבע חיוב להשיג רשיון אלא לעשות מאמצים להשיג רשיון. אם היה זה תנאי מתלה, לפי סעיף 29 לחוק החוזים [חלק כללי], אם התנאי לא התקיים תוך זמן סביר מכריתת החוזה, מתבטל החוזה, דהיינו השותפות. התובעת לא מבקשת לבטל את השותפות. להיפך, היא מבקשת לפעול על פי התנאים המוסכמים במסגרת השותפות. אם כך, הדבר מחזק את המסקנה שלא היה בין הצדדים חיוב של הנתבעת להשגת אישור שר הפנים.
24. אני דוחה את טענתה של התובעת, כאילו אם היתה יודעת שלא ניתן אישור שר הפנים להקמת השותפות, לא היתה מתקשרת בהסכם מיום 22.9.10. טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שכבר היתה שותפות מזה 6 שנים, והתובעת ידעה לפחות מזה שנתיים שאין אישור שר הפנים לשותפות מלפני 6 שנים. זאת ועוד, כאשר פנתה התובעת לנתבעת ביום 21.6.16 בעניין זה, לא טענה כלל שלא היתה מתקשרת בהסכם אילו ידעה בדבר היעדר האישור, או בדבר היעדר כוונה לעשות מאמצים לקבל את האישור. כאשר פנתה במכתב מיום 30.12.21 ציינה "ברי כי אי השגת האישורים הממשלתיים הנדרשים, ומשך זמן כה רב, עולה מהווה הפרה יסודית של הוראות ההסכם מיום 22.9.10". היא לא ציינה מדוע התנאי הנטען על ידה הוא תנאי שהפרתו יסודית, כלומר תנאי שאילו ידעה התובעת על ההפרה ותוצאותיה, לא היתה מתקשרת בהסכם. זאת, בנוסף לכך שטענה בצורה שגויה שהתנאי הוא השגת האישורים, בעוד שהתנאי הוא חידוש המאמצים להשגת האישורים.
25. הנתבעת טענה שיש השתק עילה בין הצדדים בכך שבית המשפט קבע בסכסוך קודם בין הצדדים בה"פ 262+295/07 שאין מניעה חוקית לקבל אישור משר הפנים ושר האוצר בדיעבד כפי שנעשה במקרה דנא. התובעת לא התייחסה לטענה זו, מלבד אמירות מעורפלות על כך שמדובר באימרת אגב בפסק הדין, וטענה שלפיה בהתאם לפסק הדין נחתם ההסכם מיום 22.9.10, ומדובר בסוגיה אחרת מזו שנדונה בפסק הדין. עיון בפסק הדין מעלה שעיקר עיסוקו של בית המשפט בשאלת האישורים עסק בשאלת האישור של שר הפנים ושר האוצר לפי חוק יסודות התקציב, שמלבד העובדה שהוא לא רלוונטי עוד לתביעת התובעת, קבע בית המשפט המחוזי בנצרת שאישור זה ניתן, או במילותיו של בית המשפט "אין מניעה חוקית לקבל אישור משר הפנים או משר האוצר בדיעבד כפי שנעשה במקרה דנא". אשר לאישור שר הפנים להקמת השותפות, שהוא האישור הרלוונטי לתביעה זו, לא נקבע בפסק הדין דבר בשאלה זו, מלבד הקביעה שניתן לקבל אישור זה בדיעבד. גם זו קביעה בלתי רלוונטית לתביעה שבפניי, שכן למרות נסיונות התובעת לטעון אחרת, החיוב היה לחדש את המאמצים להשיג אישור, ולא להשיג אישור. בכל מקרה היה האישור בדיעבד, אילו היה מושג. השותפות קיימת מאז 2004. על כן, אין בקביעות בית המשפט המחוזי בנצרת קביעה המהווה השתק כלשהו ומכריעה בשאלה כלשהי בתביעה זו.
26. אף בהנחה שהצהרתה של הנתבעת שתחדש את מאמציה להשגת האישורים הדרושים (אשר על פי השתק שיפוטי כוללים את אישור שר הפנים) היא תנאי בהסכם, אני דוחה את טענת התובעת שמדובר בתנאי שהפרתו יסודית, דהיינו, שאדם סביר לא היה מתקשר בהסכם אילו ראה את ההפרה ותוצאותיה. אדם סביר, שכבר 6 שנים מקיים שותפות עם הנתבעת ביודעו שהיא זקוקה לאישור ואין לה אישור, ולא קבע חיוב להשגת האישור ומועד להגשתו, היה מתקשר בהסכם הזה גם בהעדר אישור.
27. מכיוון שהצהרת הנתבעת לא היתה תנאי שהפרתו היא הפרה יסודית, לא היה בידי התובעת לפעול לפי סעיף 12 להסכם הקובע שאם הנתבעת תפר את ההסכם הפרה יסודית ולא תתקן את ההפרה בתוך 14 יום לאחר שקיבלה הודעה על כך, תהיה רשאית מכשירי מדידה לרכוש את יתרת זכויותיה של הנתבעת בשותפות בתמורה לסך 135,000$. עתה אעסוק בטענת הנתבעת, שהזכות לפי סעיף 12 ניתנה למכשירי מדידה בלבד ולא לתובעת, אך תחילה לרכישת זכויות מכשירי מדידה.
רכישת זכויות מכשירי מדידה
28. התובעת טענה שרכשה את זכויות מכשירי מדידה בשותפות לפי הסכם מיום 13.5.18. הנתבעת טוענת שרכישה זו בטלה שכן לפי סעיף 13 להסכם היה על מכשירי מדידה לקבל זכות סירוב ראשונה לקניית חלקה בשותפות, ומכיוון שלא קיבלה זכות סירוב, על פי סעיף 13 (ו) להסכם העיסקה "בטלה ומבוטלת מעיקרה". התובעת השיבה שהטענה נטענה בעלמא והיא חסרת כל בסיס או ראיה, וכי הנתבעת לא שלחה לתובעת בשום שלב אף מכתב בנדון, ולא הודיעה על ביטול או בטלות. את עיקר טענותיה הקדישה לשאלה האם מכשירי מדידה עדיין טוענת לבטלות ההסכם, כפי שהחלה לטעון. מכשירי מדידה אינה צד לדיון בפניי.
29. כפי שפורט לעיל, הטענות האלה נטענו כבר במסגרת כתבי בי-דין, ואז הגישה התובעת כתב תשובה שבו טענה (מה שלא טענה בסיכומים) שמכשירי מדידה הצהירה שאין מניעה להעברת זכויותיה בשותפות, ונוכח דברים אלה למיטב ידיעת התובעת הנתבעת ידעה היטב אודות כוונת מכשירי מדידה להתקשר עם התובעת בהסכם מיום 13.5.18, ובהתאם ניתנה לה זכות הסירוב והיא לא התנגדה. אין שום ראיה בפניי לכך שהנתבעת ידעה על הסכם הרכישה ממכשירי מדידה. זאת, כאשר הוסכם במפורש בסעיף 13 (ג) שזכות הסירוב תינתן על ידי כך שתישלח להם הודעה הכוללת את תנאי המכר המוצעים, ולצדדים האחרים תינתן שהות של 7 ימי עסקים להודיע על רצונם בהצטרפות באותם תנאים. מכאן, שאילו ניתנה זכות סירוב, היה בידי הצדדים, הן בידי מכשירי מדידה והן בידי התובעת מסמך שהוא הודעה בכתב הכוללת את תנאי המכר המוצעים. התובעת לא הציגה שום מסמך כזה, ובצדק לא טענה בסיכומיה שיש להסתמך על הצהרתה של מכשירי מדידה שאין מניעה להעברת זכויותיה בשותפות. זאת, הן משום שהעובדה שמכשירי מדידה מצהירה אינה אומרת שאין מניעה, והן משום שאל מול הצהרתה של מכשירי מדידה הצהירה גם התובעת שאין מניעה, והן משום שלא היתה מניעה להגיע להסכם, ולהעביר הודעה על תנאי ההסכם לפי סעיף 13 לאחר ההסכם, ואין בכך ראיה לקיום זכות הסירוב.
30. אני דוחה את טענת התובעת שהיה על הנתבעת לכתוב מכתב או להודיע לה שהסכם הרכישה ממכשירי מדידה בטל מעיקרו. הדבר הוסכם בין תנאי ההסכם מיום 22.9.10, ואינו מותנה בכך שהנתבעת תסב את תשומת לבה של התובעת שההסכם בטל. כאשר ההסכם בטל מעיקרו, אין צורך לפנות לבית המשפט על מנת שיקבע את בטלותו. הוסכם בסעיף 13 (ו) שאם לא יתקיימו התנאים בסעיף 13, כל דיספוזיציה תהיה בטלה מעיקרה, ואין צורך שבית המשפט יקבע זאת. על כן, על פי הראיות שבפניי אני קובע שלא קויימה זכות הסירוב לפי סעיף 13, ולכן הסכם הרכישה ממכשירי מדידה בטל מעיקרו לפי סעיף 13 (ו) להסכם מיום 22.9.10.
הזכות אישית ואינה זכות בשותפות
31. הנתבעת טענה שהזכות שניתנה למכשירי מדידה אינה זכות בשותפות אלא זכות אישית שאינה ניתנת להעברה או לרכישה. מכשירי מדידה לא המחתה את הזכות לתובעת, ככל שהמחאה כזו אפשרית, דבר המוכחש. הזכות הוענקה דווקא למכשירי מדידה, ולא לאף אחד מהצדדים האחרים. התובעת טענה כי לפי הסכם הרכישה רכשה ממכשירי מדידה את כל זכויותיה מכל מין וסוג שהוא בשותפות, וככל שרצו הצדדים להותיר בידי מכשירי מדידה זכות כלשהי, עשו זאת במפורש, כעולה מסעיף 8 להסכם. על כן התובעת נכנסת בנעליה של מכשירי מדידה ורכשה את כל זכויותיה בשותפות, לרבות מכח סעיף 12 להסכם מיום 22.9.10. כמו כן טענה שלפי סעיף 1 לחוק המחאת חיובים, זכותו של נושה ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, ומכך עולה שמכשירי מדידה העבירה לתובעת את מלוא זכויותיה בהסכם, לרבות הזכות החוזית לתבוע את הנתבעת בגין הפרה יסודית ולרכוש את חלקה לפי סעיף 12 להסכם. אין מדובר בזכות בעלת סממנים אישיים, אלא בזכות חוזית מובהקת שאין מגבלה על עבירותה.
32. כעולה מההסכם מיום 22.9.10, הוא אינו הסכם השותפות אלא הסכם בין השותפים, שלא נאמר שהוא מבקש לבסס את יחסי השותפות ביניהם. למרות שמלבד הנתבעת ומכשירי מדידה היתה גם התובעת צד להסכם, נקבעו בהסכם סעיפים שחלים בין מכשירי מדידה לבין הנתבעת בלבד. כך סעיף 8 העוסק בתשלום על ידי מכשירי מדידה במקום הנתבעת, וכך סעיף 12 להסכם הקובע שלהבטחת התחייבותה של הנתבעת לפי ההסכם היא מצהירה שאם תפר את ההסכם הפרה יסודית ולא תתקן את ההפרה לאחר שקיבלה הודעה על כך, תהיה רשאית דווקא מכשירי מדידה לרכוש את חלקה של הנתבעת. התובעת, שהיתה צד להסכם, לא קיבלה זכות זו בסעיף 12 להסכם, למרות שהיתה אחד הצדדים להסכם. ההסכם מבחין במפורש בין מכשירי מדידה לבין התובעת.
33. אני מקבל את טענת הנתבעת, שזכותה של מכשירי מדידה לרכישת חלקה במקרה של הפרה יסודית שלא תוקנה אינה זכות בשותפות אלא זכות לפי ההסכם. תרופת האכיפה שניתנה למכשירי מדידה בסעיף זה לא שינתה את הסכם השותפות אלא היא תרופה במסגרת ההסכם שאינו הסכם שותפות. דעת לנבון נקל, שאם היתה זו זכות בשותפות, היא היתה ניתנת לכל יתר השותפים, ולא לשותף אחד בלבד. העובדה שניתנה לשותף אחד בלבד מצביעה גם היא על כך שהיא אינה זכות בשותפות אלא זכות לפי ההסכם. על כן, כאשר רכשה התובעת את זכויות מכשירי מדידה בשותפות, ולא התייחסה כלל לשום זכות על פי ההסכם מיום 22.9.10, לא רכשה ממכשירי מדידה זכות זו, ומכשירי מדידה גם לא המחתה לה זכות זו. כל מה שמכשירי מדידה מכרה ו/או המחתה לפי הסכם הרכישה היה זכויותיה בשותפות וכלפי השותפות. לא זכויותיה כלפי הנתבעת לפי ההסכם מיום 22.9.10. המסקנה היא, שהזכות לפי סעיף 12 להסכם מיום 22.9.10 לא עברה לתובעת.
שינוי הסכמים מאוחר
34. הנתבעת טענה שההסכם מיום 22.9.10 שונה לפי הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בע"א 6909/12 בבית המשפט העליון, אשר קבע שהסכם זה מבטל כל הסכמה שקדמה לו למעט הסכמים שקיבלו תוקף של פסק דין. עוד טענה שלפי הסכמים אלה, זהות הצדדים בשותפות השתנתה והנכס בו מחזיקה השותפות השתנה והוקטן משמעותית, והנסיבות לפיהן נקבע סעיף 12 בהסכם המקורי אינן רלוונטיות עוד. לטענתה, במכתב מיום 21.6.16 לא ביקשה חברת מכשירי מדידה לאכוף את הסעיף מכיוון שכל הצדדים סברו שההסכם שונה על ידי ההסכמים המאוחרים לו. התובעת טענה שמדובר בטענה לקונית שלא הובא בדל של ראיה להוכחתה. אמנם התובעת הגישה את סיכומיה לפני סיכומי הנתבעת, אך לא ביקשה להגיב לטענה שאינה לקונית.
35. לא מובן כיצד טוענת הנתבעת שההסכם מיום 22.9.10 בוטל על ידי הסכם הפשרה, כאשר נאמר במפורש בהסכם הפשרה שאינו מבטל הסכמים שקיבלו תוקף של פסק דין, וההסכם מיום 22.9.10 קיבל תוקף של פסק דין ביום 30.10.10. לא מובן מדוע טוענת הנתבעת לשינוי בזהות השותפים, כאשר הן לפי הסכם הפשרה והן לפי ההסכם מיום 22.9.10, שיעור חלקה בשותפות נותר 11%, והחלוקה בין השותפים האחרים אינה רלוונטית. הנתבעת לא הסבירה כיצד הנכס בו מחזיקה השותפות השתנה והוקטן משמעותית בין 22.9.10 לבין 18.5.14. ככל שניתן להבין מההסכמים, הנכס שבו מחזיקה השותפות לא הוקטן. אילו היה מוקטן, היתה המשמעות שגם עבור 11% מנכס גדול שהיה ב-22.9.10 תקבל הנתבעת 135,000$ וגם עבור 11% מנכס קטן יותר תקבל 135,000$. לא מובן כיצד הדבר פוגע בזכויותיה של הנתבעת.
מניעת הזכות לאכיפה
36. הנתבעת טענה שהאכיפה אינה צודקת שכן במהלך השנים פעלו על בסיס ההנחה שאישור משרד הפנים התקבל ושוויו של הנכס השתנה, כך שמכירת החלק בשותפות תיעשה בסכום הקטן משמעותית מהשווי הריאלי. הנתבעת לא הוכיחה את השווי הריאלי לעומת השווי שהיה ב-22.9.10, ועל כן אני דוחה טענה זו.
37. הנתבעת טענה עוד שפעלה לקבלת אישור השרים, בעוד התובעת לא דרשה את האישור, פגעה בנכס, גררה את הצדדים להליכים משפטיים, עיכבה את פיתוח הנכס, ומסרה את חזית הנכס לצד שלישי. שני הצדדים של המשוואה לא הוכחו. הנתבעת לא הוכיחה שפעלה לקבלת אישורי השרים, וגם לא את הפגיעה בנכס, הליכים משפטיים לא מוצדקים, עיכוב פיתוח הנכס, ומסירת חזית הנכס. על כן אני דוחה טענה זו של הנתבעת.
38. הנתבעת טענה שהתובעת לא העלתה את נושא האישור מאז 2010, וכעת לא ניתן עוד לברר אם האישור ניתן. אני דוחה טענה זו. ככל שניתן אישור להקמת השותפות, מדובר באישור יסודי שחובה היתה על הנתבעת לשמור אותו, ללא קשר לשאלה מתי מתעוררת התובעת לשאול עליו.
בטלות יחסית?
39. נבצר ממני להבין כיצד טוענת הנתבעת שפעולתה או חוסר פעולתה הוא מעשה מנהלי, שתרופתו היא בטלות יחסית. אין מדובר במעשה מנהלי אלא בפעולתה של הנתבעת במישור האזרחי. אילו אכן היה מדובר בהפרה יסודית, שהתובעת התרתה בנתבעת על אי קיומה, והיא זכאית על פיה לפי ההסכם לתרופה של רכישת זכויותיה של הנתבעת בשותפות, לא היה מקום לתוצאה אחרת מאשר רכישת זכויותיה של הנתבעת בשותפות. מכיוון שלא כך הוא, התוצאה היא שהנתבעת לא כפופה למסירת זכויותיה בשותפות תמורת 135,000$.
סיכום:
40. על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה על שני ראשיה. איני קובע שהנתבעת הפרה את ההסכם מיום 22.9.10 הפרה יסודית, ואיני מורה על אכיפת ההסכם באופן שהנתבעת תמכור לתובעת את זכויותיה בשותפות תמורת סך 135,000$. התובעת תשלם לנתבעת בזיקה לתקנה 153 ולתעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין ולטענות שהתקבלו ונדחו, הוצאות משפט בסך 25,000 ₪.
ניתן היום, ג' תשרי תשפ"ד, 18 ספטמבר 2023, בהעדר הצדדים.