בית משפט לענייני משפחה בחיפה
ת"ע 40340-04-20 (בקשה לצו קיום צוואה)
ת"ע 64858-10-20 (התנגדות)
ע' נ' האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון ואח'
לפני כבוד השופטת הילה גורביץ עובדיה
בעניין:
התובע / המבקש: עִזבון המנוח פ.ע. ז"ל ת"ז ——–
מ.ע. ת"ז ——–
נגד
הנתבעת / המתנגדת: 1. נ.ע. ת"ז ——–
2. האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון משרדי ממשלה
פסק דין
התובע הגיש תובענה למתן צו לקיום צוואת המנוח מיום 02.05.1993.
1. המנוח הלך לעולמו בתאריך xx.xx.2013, נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") היא אלמנתו. לבני הזוג לא נולדו ילדים.
2. למנוח היו 5 אחים וכל אֵחיו נפטרו לפניו.
3. התובע הוא בן אח המנוח, אשר הגיש את התובענה דנן למתן צו קיום לצוואת המנוח מיום 2.5.1993. הצוואה היא צוואה בפני רשות ונערכה בפני הנוטריון עו"ד אניס שקור ז"ל.
4. על פי הוראות הצוואה הנתבעת יורשת את מלוא עִזבון המנוח והתובע, הוא מי שנקבע בצוואת המנוח כ"יורש-אחר-יורש" אחר המנוח.
5. התובענה נמסרה לכל היורשים על פי דין – ולמעט הנתבעת, אלמנת המנוח, אף אחד מהיורשים על פי דין לא הגיש התנגדות.
6. ב"כ היועמ"ש הודיע כי מבקש להתערב בהליך. ב"כ היועמ"ש ציין כי עוד ביום 20.1.2014 ניתן צו לקיום צוואת המנוח מיום 18.6.1996 (להלן: "הצוואה המאוחרת"). עוד נכתב כי התובע הגיש ביום 17.8.2017 תובענה קודמת למתן צו קיום לצוואת המנוח מושא הליך זה והתובענה נמחקה לבקשת התובע שהוגשה שם.
ב"כ היועמ"ש הפנה לכך שצוואתו המאוחרת של המנוח חלה על חלק מנכסי העִזבון הואיל ובהוראות הצוואה שם, המנוח ציווה לנתבעת, את הכספים שבבנק "----" ואת תכולת דירתו ואילו בצוואת המנוח מיום 2.5.1993 מושא הליך זה, ציווה המנוח את כל רכושו לנתבעת וקבע את התובע כיורש אחר יורש (להלן: "הצוואה המוקדמת").
ב"כ היועמ"ש טען כי מאחר והצוואה המוקדמת כוללת את כל נכסי העִזבון והצוואה המאוחרת כוללת רק חלק מנכסי העִזבון – (כספים בבנק "----" ותכולת הדירה) הצוואות הן צוואות סותרות זו את זו, והצוואה המאוחרת מבטלת את הצוואה המוקדמת שקיומה מבוקש בתובענה דנן ובגין יתרת עִזבון המנוח, עליו לא חלות הוראות הצוואה המאוחרת, יש להגיש תובענה למתן צו ירושה בירושה על פי דין. ב"כ היועמ"ש ציין כי ביום 13.11.2018 הגישה הנתבעת בקשה למתן צו ירושה אחר עִזבון המנוח – ובקשתה הנ"ל נמחקה בשל חוסר מעש.
7. במענה לעמדת ב"כ היועמ"ש טען התובע כי מדובר בצוואות משלימות. נטען כי הצוואה המאוחרת אינה מאזכרת את הדירה אלא רק את תכולתה, מה שמלמד כי המנוח לא התייחס לדירה בצוואתו המאוחרת מאחר ונתן לגבי הדירה עצמה הוראות בצוואה המוקדמת. נטען כי שתי הצוואות נערכו אצל אותו נוטריון ולפי מידע מבנו של הנוטריון, הצוואה המוקדמת מצויה עדיין בארכיון הנוטריון. נטען כי ביחס לצוואות קודמות המנוח קבע בצוואה המוקדמת "והנני מצהיר שזוהי צוואתי האחרונה, וכל צוואה זולתה, אם תימצא כשהיא נושאת את חתימתי, הנה בטלה ומבוטלת מיסודה" - היְינו ביטול כללי ואילו בהוראות הצוואה המאוחרת, המנוח קבע "והנני מצהיר כי זו היא צוואתי האחרונה, וכל צוואה אחרת בחתימתי המנוגדת בתוכנה לצוואה זו תהיה בטלה" - היינו ביטול צוואה שתוכנה מנוגד ולא ביטול כללי, ולכן הצוואה המאוחרת לא ביטלה את הצוואה המוקדמת.
עוד נטען כי בצוואה המאוחרת לא נקבע יורש-אחר-יורש מאחר ולא נועדה לשנות או לבטל את הצוואה המוקדמת, אלא להשלים פרטים, ולחדד את זכותה של הנתבעת לעשות כרצונה, בכספים שצברו יחד בני הזוג, ויש לקרוא את שתי הצוואות בכפיפה אחת. נטען כי לראייה המנוח לא השמיד את הצוואה המוקדמת והיא נותרה בארכיב הנוטריון.
נטען גם כי הצוואה המוקדמת מיטיבה עם הנתבעת ויש להיעזר בצוואה המוקדמת כמקור פרשנות לצוואה המאוחרת, כך שהמאוחרת משנה רק עניינים ספציפיים מהצוואה המוקדמת.
התובע המשיך וטען כי בני הזוג עמלו יחדיו לפרנסתם והמנוח התכוון להוקיר את אשתו על עמידתה לצדו עשרות שנים של עשייה משותפת, ולכן הורה בצוואה השנייה כי תהיה לה יד חופשית להשתמש בכספים ובתכולת הדירה מבלי שהתכוון לבטל את צוואתו המוקדמת, שבה קבע יורש-אחר-יורש. נטען כי אין זה מתקבל על הדעת כי הצוואה המאוחרת תבטל צוואה מוקדמת החלה על כל עִזבון המנוח רק בגלל שהיא מאוחרת בזמן.
8. הנתבעת הגישה התנגדות למתן צו לקיום הצוואה המוקדמת.
נטען כי הנתבעת היא יורשת בלעדית של עִזבון המנוח כיורשת על פי דין והצוואות מזויפות. נטען בהקשר זה כי התובע הוא שהגיש לרשם לענייני ירושה את הצוואה המאוחרת למרות שהצוואה המוקדמת הייתה בידו, מה שמעיד כי מדובר בצוואות שנולדו בחטא.
נכתב כי עִזבון המנוח עתיד לקבל סך כ-2 מיליון ₪ עבור פיצויי הפקעה והתובע הסתיר במכוון את הצוואה המוקדמת, אך לאחר שניתן פסק הדין בעניין הפיצוי והיה הכרח לזהות את יורשי המנוח, הוגשה התובענה דנן.
עוד נטען כי אין מדובר בצוואות משלימות והצוואה המוקדמת בוטלה על-ידי הצוואה המאוחרת. הנתבעת טענה כי בין המנוח ובין התובע הייתה מערכת יחסים עכורה שכן התובע חב כספים למנוח. הנתבעת צרפה מסמכים לאימות טענתה זו לרבות העתקי מסמכים מהליכים משפטיים בין המנוח ובין בנו של התובע. עוד נטען כי אין נפקות להוראת יורש-אחר-יורש והיא בטלה, שכן הזכייה בה בלתי אפשרית ובכל מקרה הנתבעת היא היורשת הבלעדית של עִזבון המנוח הן על פי דין והן על פי הצוואה המוקדמת, והיא יכולה לעשות בעִזבון כאוות נפשה.
9. בתשובת התובע להתנגדות נטען כי טענת הזיוף נטענה בעלמא ומי שהגיש את התובענה לקיום הצוואה המאוחרת היא הנתבעת ולא התובע.
10. בדיון מיום 17.12.2020 הוצגה החלטת בית המשפט המחוזי בהליך ת"א 41882-03-16 שם נפסקו סכומים גבוהים לעִזבון המנוח כפיצויי הפקעה, ובית המשפט שם הורה על הפקדת הכספים בנאמנות עד בירור זהות יורשי עִזבון המנוח.
במהלך הדיון התובע אישר כי החזיק את הצוואה המוקדמת, אך הוא בחר לא להגישה לקיום מאחר ולא הייתה לו סיבה לעשות כן "לא היה משהו שהצריך ללכת" ובד בבד אישר גם כי הגיש בשנת 2017 בקשה קודמת אשר נמחקה. התובע טען כי מי שמסר לידיו את הצואה המוקדמת הוא הנוטריון שערך את הצוואה עוד בשנת עריכתהּ ולא היה ידוע לו על הצוואה המאוחרת.
ב"כ הנתבעת טען כי הנתבעת לא ידעה שהוגשה תובענה למתן צו קיום לצוואה המאוחרת מטעמה, וייתכן שהשיגו את חתימת הנתבעת בהטעיה.
באותו דיון, במענה לשאלות בית המשפט השיבה הנתבעת כי המנוח נתן לתובע הלוואות וכספים אך לא ערך צוואה לזכותו. עוד אמרה כי התובע לא סייע למנוח בדבר. הנתבעת (שגילה במועד הרלוונטי היה כ-90 שנה) העידה גם כי אינה מכירה את הצוואה המאוחרת, המנוח לא ערך צוואות והיא לא הגישה תובענה לקיום הצוואה המאוחרת (על אף שצו קיום לצוואה מיום 18.6.1996 ניתן בשל תובענה הנחזית להיות חתומה על ידי המבקשת). עוד הכחישה הנתבעת כי ערכה צוואה לעצמה – בעוד ב"כ ציין כי הנתבעת ערכה צוואה בפניו. הרושם שנותירה הנתבעת היה כי אינה מבינה את ההליך והשאלות עד תום או בכלל.
11. לאחר שהצדדים לא הגיעו להבנות נקבע מועד לשמיעת ראיות.
12. בטרם דיון שמיעת הראיות, הודיעו הצדדים כי ביום 03.02.2021, הגיעו להסכם לפיו יינתן צו לקיום הצוואה המוקדמת כך ששתי הצוואות יקוימו, כצוואות משלימות.
עוד הוסכם שם כי הנתבעת חוזרת בה מהתנגדותהּ ומתחייבת לשמור על העִזבון על-מנת לא לסכל את תוכנן של הצוואות ורצון המנוח.
נוסף על כך, במסגרת ההסכם הוסכם כי התובע ייצג את עִזבון המנוח באמצעות עו"ד ויסאם חטיב בהליכים בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון בעניין פיצויי ההפקעה.
התובע והנתבעת ביקשו כי ההסכם מיום 03.02.2021, יאושר כהסכם חלוקת עִזבון.
13. בקשת הצדדים לאישור ההסכם כהסכם חלוקת עִזבון, הועברה לעיון ב"כ היועמ"ש ולתגובתו.
בתגובת ב"כ היועמ"ש הודיע ב"כ היועמ"ש כי הוא עומד על טענתו שאין מדובר בצוואות משלימות – ולראייה, קיום הצוואה המוקדמת מרוקן מתוכן את הצוואה המאוחרת. עוד נטען מטעם ב"כ היועמ"ש כי ספק אם התובע יכול לייצג את העִזבון בהליכים המשפטיים בבית המשפט המחוזי מאחר ומעמדו הוא "יורש-אחר-יורש" לפי הצוואה המוקדמת.
14. בהחלטתי מיום 22.06.2021 הורתי לתובע להמציא החלטתי לכל היורשים הפוטנציאליים על פי דין על-מנת שיוכלו להגיש עמדותיהם לתובענה לאישור הסכם חלוקת העִזבון. היורשים על פי דין לא הגישו דבר.
15. בין לבין, הוגשה תובענה למינוי אפוטרופוס עבור הנתבעת ובהליכים שם מונה אפוטרופוס לדין עבור הנתבעת ונקבע דיון בנוכחות צד ג' שהגיש את התובענה למינוי אפוטרופוס עבור הנתבעת – בן אחיה.
16. בדיון שהתקיים ביום 15.03.2023 הודיעה האפוטרופוס לדין כי לא קיים תיעוד רפואי הקובע כי במועד החתימה על הסכם חלוקת העִזבון לא הייתה הנתבעת כשירה וכך גם בעת שחתמה על ייפוי כוח לבא כוחה שייצג אותה במועד עריכת ההסכם. עוד טענה האפוטרופוס לדין כי הנתבעת אינה יכולה לחזור בה מההסכם מאחר ואינה זוכרת ולא יודעת אודותיו. נטען כי הסכם חלוקת העִזבון, משמר את רצונה וטובתה של הנתבעת ולכן אין צורך לבחון מה היה רצון הנתבעת במועד החתימה על ההסכם.
ב"כ הנתבעת הודיע כי הנתבעת חוזרת מהתנגדותה למתן צו לקיום הצוואה המוקדמת. הצדדים, למעט ב"כ היועמ"ש, ביקשו שלא לשמוע ראיות וליתן פסק דין על בסיס סיכומים שיוגשו: "הוסכם בין הצדדים כי יוגשו סיכומים משותפים של כל הצדדים המעורבים בעתיים יוסבר כי שתי הצוואות יכולות להתקיים בחפיפה. נבקש עמדת רשם הירושות...נבקש 14 ימים להגיש הסיכומים או לחילופין להגיש הסכם חלוקת עִזבון אשר יכלול את כל היורשים על פי דין". בהמשך הצדדים הגישו סיכומיהם.
17. בסיכומים שהוגשו במאוחד: מטעם התובע, הנתבעת וצד ג' שמונה כאפוטרופוס לענייני הרכוש של הנתבעת, ויתרו הטוענים בסיכומים על מרבית טענותיהם. כל שנטען בסיכומיהם הוא כי מאחר והיורשים על פי דין מודעים לקיומו של ההליך ומסכימים להסכם חלוקת העִזבון, יש ליתן צו לקיום הצוואה המוקדמת של המנוח, לצדה של הצוואה המאוחרת שניתן צו לקיומה זה מכבר בהיותן משלימות זו את זו ומבטאות את רצונו האמִיתי של המנוח – על פי ההסכמות בהסכם חלוקת העִזבון.
עוד נטען כי הצדדים בגירים וכשירים, הסכם חלוקת העִזבון הביא לסיום סכסוך משפטי וקיומו של ההליך מעיק על היחסים המשפחתיים. הצדדים חזרו וטענו כי מדובר בצוואות משלימות ולא סותרות מאחר והצוואה המאוחרת מתייחסת לנכס ספציפי בלבד ונטען, לראשונה ובעלמא, כי הצוואה המאוחרת הוגשה לקיום מאחר והתעורר הצורך לבצע פעולות בחשבון הבנק לצורכי מחייתהּ של הנתבעת. נטען כי מטרת הצוואה המאוחרת הייתה לחזק את רצונו של המנוח כי לנתבעת תהיה יד חופשית בכספים, ללא שהמנוח מנשל את הנתבעת מזכויות אחרות. הצדדים הפנו לכך שהאפוטרופוס לדין הודיעה כי לפי התרשמותה, קיום הצוואה לא יהיה בו לפגוע באינטרסים של הנתבעת וגם כי ב"כ היועמ"ש השאיר את הסוגיה לשיקול דעת בית המשפט.
בית המשפט התבקש ליתן צו לקיום הצוואה המוקדמת כצוואה משלימה ולחילופין להורות על ביטול צו קיום הצוואה שניתן לקיום הצוואה המאוחרת ומתן צו לקיום הצוואה המוקדמת.
18. בסיכומי האפוטרופוס לדין עו"ד סמר קודחה נטען כי הסכם חלוקת העִזבון נחתם כשנה בטרם אובחנה הנתבעת כסובלת מדמנציה וכעת לא ניתן לברר מה היה רצון הנתבעת במועד החתימה על הסכם חלוקת העִזבון וחזרתה מההתנגדות. נכתב כי אינטרס הנתבעת לא ייפגע אם הצוואות יקוימו כצוואות משלימות, בעוד קיום הצוואה המאוחרת בלבד יפגע באינטרס הנתבעת.
לגופם של דברים טענה האפוטרופוס לדין כי לא יעלה על הדעת שהמנוח השאיר אחריו צוואה מאוחרת המחריגה את מרבית נכסיו, ומאחר ובין שתי הצוואות הפרש של 3 שנים בלבד צפוי היה שבצוואה המאוחרת תהיה אמירה מפורשת על כי לתובע אין חלק בעִזבון. נטען כי הכוונה הייתה לקיים את הצוואות זו לצד זו, כאשר חשבון הבנק ותכולת הדירה לא יהיה תחת מגבלת יורש-אחר-יורש. נטען כי ככל הנראה הוסבר לנתבעת כי קיום הצוואה המוקדמת מקטין את חלקהּ בעִזבון ועל כן הסכימה למחוק את ההתנגדות. האפוטרופוס לדין הדגישה כי היורש על פי דין של הנתבעת, אשר מונה גם כאפוטרופוס עבורה, אינו מתנגד לאישור ההסכם כהסכם חלוקת עִזבון למרות שהדבר גורע מחלקו.
19. ב"כ היועמ"ש בסיכומיו התנגד למבוקש. נטען כי בסיכומים שהוגשו לא הייתה התייחסות לסוגיה המשפטית כיצד ניתן לקיים את הצוואה מוקדמת כמשליה או לצד הצוואה מאוחרת - מקום בו בצוואה המוקדמת נכללת הוראה שיורית על כלל הרכוש ואילו בצוואה המאוחרת ציווי הקובע הורשת נכסים ספציפיים.
נטען כי הטענה שמדובר בצוואות משלימות נטענה בעלמא ולא הורם הנטל המשפטי או העובדתי להוכחת טענה זו.
ב"כ היועמ"ש הפנה לכך כי בניגוד לטענת האפוטרופוס לדין, בחלוקה על פי דין, לפי חוק הירושה, התשכ"ה-1965 שחלה על יתרת העִזבון, הנתבעת נוטלת גם את הדירה ואת כלי הרכב נוסף על הכספים והמיטלטלין. עוד הודגש שם כי הנתבעת רשאית בכל מקרה לעשות בעִזבון כפי רצונה ואין במגבלת יורש אחר יורש למנוע מכך – שהרי השני יורש את כל מה שהראשון הותיר, אם הותיר.
בסיפא סיכומי ב"כ יועמ"ש, נכתב כי מאחר ויורשי המנוח שעל פי דין (כלומר ילדי אחיי המנוח), לא הגישו עמדה, ולכאורה לא נפגעות זכויות של הנתבעת אם יקוימו הצוואות, כצוואות משלימות, ב"כ היועמ"ש השאיר את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט.
דיון והכרעה:
20. השאלה מושא פסק דין היא האם הצוואה המאוחרת ביטלה את הצוואה המוקדמת או שניתן לפרש הוראותיה כך שהיא משלימה את הצוואה המוקדמת.
התשובה לשאלה נטועה בפרשנות הוראות הצוואות.
21. סעיף 54 לחוק הירושה התשכ"ה-1965 הוא המקנה לבית משפט את הסמכות לפרש צוואה וגם מתווה את הדרך לעשות כן. וכך קובע סעיף 54 לחוק הירושה התשכ"ה-1954:
")א) מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.
(ב) צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה".
22. בעת פרשנות צוואה, על בית המשפט לפרש הצוואה באופן שיגשים את רצון המצווה. זהו רעיון העל המנחה את בית המשפט – מתן תוקף לרצון המצווה שזכותו לשלוט על חלוקת נכסיו לאחר פטירתו. ראו ע"א 122/86 שפיר נ' קליבנסקי, פד"י מד (1) 738, 743.
יישום רצון המצווה, הוא "עיקר העיקרים" ו"בריח התיכון" של עבודת בית המשפט בבואו לפרש צוואה. ראו ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן ואח', פד"י מו 4) 330, 334.
ודוק, אין מדובר בכתיבת צוואה שלא נכתבה אלא בפרשנות צוואה שנכתבה. נקודת המוצא היא שהמצווה, בצוואתו הביע את רצונו המלא. ראו ע"א 360/93 אוברזנסקי נ' גרין, מיום 10.8.95 יחד עם ע"א 756/87, ורהפטיג ואח' נ' עִזבון המנוחה חיה נוי (גינזבורג) ז"ל ואח', פד"י מג (2) 476, 482. דבר אחד הוא לפרש צוואה ודבר שני הוא לכתוב צוואה עבור מי שלא כתב צוואתו בעצמו. ראו ע"א 405/88 רבי ארנו ארנסט (יוסף ישראל) נ' ד' לב פיסקה 11 בפסה"ד:
"אין אנו חסרים מקרים בהם ניתן להסיק מה היה אומר נפטר לגבי מה שייעשה ברכושו לאחר מותו, אילו אך זכה לומר דבריו באותו ענין. ואף על פי כן, גם במקרים אלה, אם המנוח לא הספיק להביע ממש את רצונותיו בנוסח סופי ומוגדר אין בית המשפט יוצר עבורו צוואה, והרכוש יחולק על פי החוק, בהעדר צוואה, או על פי צוואה קיימת שטרם בוטלה".
23. כפועל יוצא, בבואו לפרש צוואה נדרשת מבית המשפט זהירות יתרה.
24. זאת ועוד, קיים הבדל מהותי בין פרשנות הוראת הורשה לבין יצירת הוראת הורשה – הקובעת זהות יורש. לבית המשפט אין סמכות לקבוע זהות יורש שלא קבע המוריש. שהרי הצוואה היא מעשה אישי ו"אין צוואה נעשית אלא על ידי המצווה עצמו". ו-"הוראת צוואה התולה תקפה ברצונו של אדם שאינו המצווה – בטלה". ראו סעיף 28 לחוק הירושה התשכ"ה-1965 (השווה סעיף 29 לחוק הירושה התשכ"ה-1965 המסמיך צד ג' לבחור זוכה מתוך קבוצה מוגדרת).
נאמר כי אין לחלק את העִזבון על פי מה שהמוריש "היה אומר ולא אמר" אלא על פי מה שאמר. ייתכן ואמירתו תפורש על פי אומד דעתו, אלא שאם לא אמר, לא ניתן לקבוע הוראת הורשה על סמך פרשנות כזו או אחרת. ראו ע"א 102/80 פרוכטנבוים ואח' נ' מגן דוד אדום בישראל ואח', פד"י לו (4) 739, 751.
בהמשך לכך, נפסק בע"א 7210/96 עִזבון המנוח משה גרינברג ז"ל ואח' נ' מ.ג. גרינברג, פד"י נב(4) 49, 57 כי אין זה בסמכות בית המשפט לקבוע קביעה שיפוטית בדבר זהות היורש, על דרך פרשנות.
25. בענייננו טוען התובע כי יש לפרש צוואת המנוח המאוחרת, כך שיקבע כי לא ביטלה את הצוואה המוקדמת אלא הוראותיה משלימות אותה. אם תתקבל פרשנות זו יקבע מעמדו של התובע כיורש אחר יורש.
26. איני מקבלת טענות התובע.
27. סעיף 36 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע את הדרכים לביטול צוואה. וזו לשון ההוראה בסעיף 36 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965:
")א)המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה.
(ב) צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת".
28. היְינו, צוואה ניתנת לביטול על ידי ביטול מפורש שיעשה באחת מארבעת הצורות לעריכת צוואה או על ידי השמדתה או על ידי עריכת צוואה הסותרת הוראות צוואה מוקדמת. ראו דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני מיום 22.03.2005 עמוד 661, וגם ההפניה שם לדברי השופט ברק בבע"א 719/97 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נד(3) 469 וגם ת"ע 65125-06-15 עמותת נחלת יצחק נ' ז"כ ואח', סעיפים 39-40 לפסק דיני מיום 2.6.2022.
29. הרלוונטי לעניינו הוא ס"ק (ב) ולפיו, הצוואה המאוחרת מבטלת את הצוואה המוקדמת גם אם אין בה ביטול מפורש, בכל הנוגע להוראות הצואה המאוחרת הסותרות את הוראות הצוואה המוקדמת.
30. נוכח החזקה שבסעיף 36(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, הנטל להוכיח כי הצוואה המאוחרת לא ביטלה את הצוואה המוקדמת בזמן וכי הוראותיה אינן סותרות את הוראות הצוואה המוקדמת בזמן וחלה סייפת הוראה, הוא על כתפי הטוען לכך.
31. בנטל זה לא עמד התובע.
בראש ובראשונה אפנה לכך כי לשון הצוואות כשלעצמה, סותרת את טענת התובע – המדובר בהוראה הנוגעת להיקף הנכסים עליהם חלה הצוואה:
בצוואה המוקדמת הורה המנוח: "הנני מצווה שכל עזבוני, לאחר מותי, ינתן לאשתי....צוואה זו חלה על דירתי בעיר ח', על תכולתה, ועל כל זכויותיי ונכסיי הניידים וה-דלא ניידים, בכל מקום ומכל סוג".
בצוואה המאוחרת הורה המנוח: "הנני מצווה כי יינתנו מלוא הכספים הנמצאים בבנק ---- הראשון לישראל, בע"מ, סניף מרכז הכרמל לאשתי....כמו כן הנני מצווה כי תינתן מלוא תכולת הבית אשר מתגורר אנוכי בו, הנמצא...לאשתי".
31. היְינו, הוראת הצוואה המוקדמת חלה על כל נכסי עִזבון המנוח;
הוראת הצוואה המאוחרת חלה על חלק מנכסי עִזבון המנוח, על כספים בבנק "----" בסניף ---- ועל תכולת הדירה בה התגורר – על נכסים ספציפיים אלו בלבד.
מאחר והנכסים שנכללים בהוראת ההורשה בצוואה המאוחרת נכללים ממילא בצוואה המוקדמת, הפרשנות הנכונה היא כי רק נכסים אלו, הם הנכסים שביקש המנוח להוריש לנתבעת. משמעות הדבר כי ההוראה בצוואה המאוחרת סותרת את ההוראה בצוואה המוקדמת – ועל כן ההוראה בצוואה המאוחרת ביטלה את ההוראה בצוואה המוקדמת.
32. זאת ועוד, בצוואה המאוחרת קבע המנוח במפורש "והנני מצהיר כי זו היא צוואתי האחרונה, וכל צוואה אחרת בחתימתי המנוגדת בתוכנה לצוואה זו תהיה בטלה" – בכך למעשה המנוח החיל בצוואתו במפורש את הוראת סעיף 36(ב) הנ"ל.
זה המקום לציין כי טענת התובע כי הצוואה המאוחרת לא ביטלה את הצוואה המוקדמת מאחר ולא קיימת בה הוראה המבטלת כל צוואה קודמת אלא רק צוואה שתוכנה סותר את הצוואה המאוחרת, נזנחה בסיכומים.
אלא שכאמור לעיל, ממילא גם לגופה יש לדחות הטענה. ברור כי הורשה של חלק מנכסי העִזבון היא הוראה הסותרת הוראות הורשה של כל נכסי העִזבון ואין מדובר בהוראה משלימה או מחדדת. כך שגם אם היה ממש בגישת התובע כי רק צוואה שתוכנה נוגד את הצוואה המאוחרת בטלה, הרי שגם לגישתו זו, הצוואה המוקדמת בטלה שכן תוכנה בעניין היקף העִזבון עליו חלה הוראת הצוואה נוגד את היקף העִזבון עליו חלה הוראת הצוואה שבצוואה המאוחרת.
33. נוסף על כך, שתי הצוואות נעשו אצל אותו נוטריון. עו"ד שקור אניס ז"ל.
חזקה על הנוטריון עו"ד שקור אניס ז"ל, שערך גם את הצוואה המאוחרת, כי ידע על הצוואה המוקדמת בזמן שנערכה במשרדו –כשלוש שנים קודם לכן. על כן, סביר יותר להניח כי אם המנוח ביקש כי שתי הצוואות יקוימו כצוואות משלימות (וכאמור אין מדובר בצוואה משלימה אלא בצוואה סותרת) – היה הנוטריון עו"ד שקור אניס ז"ל, מציין הוראה זו במפורש בצוואה המאוחרת – על מנת להדגיש, דווקא נוכח הנוסח הסותר של הוראות הצוואה, כי הצוואה המאוחרת בזמן היא נוסף על הצוואה המוקדמת בזמן.
כאמור, הוראה זו לא רק שאינה כלולה בצוואה, אלא שבצוואה הוראה מפורשת המורה על בטלות צוואה מוקדמת יותר הסותרת הוראותיה.
34. זאת ועוד, התובע, טען כי בנו של הנוטריון עו"ד שקור אניס ז"ל, מצא את הצוואה המוקדמת המקורית במשרדו של אביו ז"ל. התובע טען כי עובדה זו תומכת בטענתנו כי המנוח לא ביטל את הצוואה המוקדמת הואיל והצוואה המקורית נמצאה במשרד הנוטריון ז"ל ולא הושמדה.
התובע לא הגיש תצהיר של בן הנוטריון המנוח לאימות הטענה, לא זימנו לעדות וגם לא הגיש אסמכתא אחרת להוכחת טענתו זו (למשל תכתובת). על כן הטענה לא רק שלא הוכחה אלא העדר הראיות משמש לרעת התובע. הלכה פסוקה היא כי כאשר בעל דין נמנע מהלציג ראיה או להביא עד, יש להניח כי המדובר בראיה או עדות הפועלת לרעתו ותשמש כנגדו. ראו ע"א 465/88 הבנק למימון מסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פד"י מ"ה (4) 651, ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיל פד"י נ"ד (3) 107. הכלל חל על על אחת כמה וכמה, כשמדובר בראיות או בעדות שהן בשליטת בעל דין – כבמקרה דנן. ראו גם פסק דיני בתלה"מ 16148-08-21 ע.א נ' מ.א מיום 26.1.23
35. על כן אני קובעת כי הוראות הצוואה המאוחרת ביטלו את הוראות הצוואה המוקדמת בנוגע להיקף העִזבון שמונחל לנתבעת ויש לדחות את עתירת התובע והנתבעת ליתן צו לקיום צוואת המנוח המוקדמת וגם לדחות את הבקשה לאשר את ההסכם כהסכם חלוקת עִזבון.
36. לפנים משורת הדין, ולמרות שהטענה לא נטענה, מצאתי לבדוק האם נוכח הוראת סעיף 37 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, ניתן לקיים את הצוואות כצוואות משלימות בנוגע להוראה של יורש אחר יורש, היְינו מעמדו כיורש אחר יורש יוותר על כנו אך יחול על הנכסים שהונחלו לנתבעת על פי הצוואה המאוחרת בלבד. אפנה לכך כי סעיף 37 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כי לעניין בטלות צוואה, שבסעיף 36, חלה על "הוראת צוואה - גם הצוואה כולה, חלק ממנה ותנאי מתנאיה במשמע".
37. נוכח אופן ניסוח הוראות הצוואה המוקדמת, ומהות ההוראה "יורש-אחר-יורש" - שמשמעותו כי צריך שיהא יורש ראשון שמקבל הענקה על מנת שתהא תקפה הוראת של "יורש אחר יורש", ובמקרה כאן הוראת הענקה של הצוואה המוקדמת בטלה, נוכח הוראות הצוואה המאוחרת, אין בסעיף 37 לחוק הירושה לשנות מהתוצאה אליה הגעתי. ואנמק;
38. סעיף 40 לחוק הירושה התשכ"ה-1965 שכותרתו "נושא הצוואה" קובע (ההדגשה שלי):
"אדם רשאי לצוות לאחד או לאחדים –
(1) כל עזבונו או חלק יחסי מכל עזבונו;
(2) נכס מנכסי עזבונו או טובת הנאה מעיזבונו".
בהמשך קובע סעיף 54(ג) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 כי (ההדגשה שלי):
")ג) צוואה יכול שתהיה בלשון מתנה, מחילה או הודעה או בכל לשון אחרת".
39. בע"א 122/86 משה שפיר נ' סם קלבינסקי, פ"ד מד(1), 738, נפסק כי צוואה חייבת לכלול הוראת הענקה ואינה יכולה לכלול רק הוראה מדירה. שם עמוד 744: "הצוואה חייבת להצביע על כוונה לתת או להעניק זכויות בעִזבון".
בהמשך עמוד 746 נאמר (ההדגשה שלי):
"החוק מכיר בזכותו של אדם להעניק בצוואה את נכסיו לאחר מותו, באופן שונה מהוראות הדין. זו משמעותה של צוואה - הענקת זכות בעִזבון למי שאינה מוקנית לו מכוח הדין, ולא עקירת זכות ממי שהיא מוקנית לו בדין, ללא הענקתה לאחר".
וגם רע"א 5103/95 טובה דשת נ' שלום אליהו, פ"ד נג(3), 97 עמוד 119(ההדגשה שלי):
"...שדיננו אינו מכיר ב"צוואה נגטיבית", הכוללת הוראת הדרה בלבד. צוואה, לפי דיננו, חייבת לכלול הוראות מעניקות, ובידיעה שלמוריש יש יורשים זולת אלה שהודרו אין כדי למלא את החסר שבהוראות כאלה".
40. הוראת הענקה והוראת יורש אחר יורש, הן שני חלקים של אותה הוראת הורשה. שהרי צריך שתקבע זהות של היורש הראשון כדי שתקבע זהותו של היורש השני והוא יזכה.
גם נוסח הצוואה כאן הוא כזה;
מדובר באותה הוראה;
וכך ציווה המנוח בצוואתו המוקדמת:
"הנני מצווה שכל עזבוני, לאחר מותי, ינתן לאשתי....המתגוררת יחד אתי. ולאחר מותה של אשתי... (לפני או אחריי) הריני מצווה, מעכשיו, שכל עזבוני יינתן, לאחר מותי, לאחייני...צוואה זו חלה על דירתי בעיר ח', על תכולתה, ועל כל זכויותיי ונכסיי הניידים וה-דלא ניידים, בכל מקום ומכל סוג".
41. מאחר והצוואה המאוחרת ביטלה את הוראת ההורשה של הנתבעת, הרי שמעת שהנתבעת אינה היורש הראשון של "כל עזבוני" בטל גם מעמדו של היורש השני של "כל עזבוני". יתרת המסמך אינו צוואה מחארו אינו כולל הוראת הענקה.
ראו בהקשר זה ע"א 7210/96 עִזבון המנוח משה גרינברג ז"ל ואח' נ' מ.ג. גרינברג, פד"י נב(4) 49, 57, "קביעה שיפוטית בדבר זהותו של הנוחל מצויה מחוץ למיתחם הפעולה הלגיטימי של בית המשפט בבואו לפרש צוואה". עוד נאמר שם כי מקום בו אין ראשית הוראה מנחילה לא על בית המשפט לפרש את הצוואה ככוללת הוראה שכזו. נאמר שם כי להוראת הנחלה חייב להיות ביטוי ממשי מפורש ולא ניתן לקבוע זהות יורש על בסיס פרשנות צואה אחרת.
42. על כן, אין גם בסעיף 37 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 לסייע לתובע.
43. בשולי פסה"ד אציין כי התרשמות בית המשפט מהנתבעת בדיון מיום 17.12.2020 הייתה כי הנתבעת אינה מסוגלת להבין את הטענות והמחלוקת, אינה מודעת למהות המחלוקת וקשה היה להלום כי היא מודעת לתוצאות ההליך וטענותיה. דיון זה התקיים עוד טרם נחתם ההסכם. משכך היו הדברים בעת קדם המשפט שהתקיים טרם החתימה על ההסכם, איני סבורה שיש בעצם העובדה כי היא חתמה על הסכם חלוקת עִזבון, באמצעות ב"כ, כדי לתת משקל או סיוע לטענות התובע.
עוד אציין כי מאחר ואין בפני תובענה לביטול צו קיום הצוואה מיום 18.6.1996 ולא הונחה בפני עילה לביטולו – עתירה זו, שהועלתה לראשונה בסיכומים, נדחית.
43. נפסק,
התביעה למתן צו קיום לצוואת המנוח מיום 2.5.1993 נדחית;
העתירה לאישור ההסכם מיום 3.2.21 כהסכם חלוקת עִזבון נדחית;
העתירה לביטול צו קיום שניתן לצוואה מיום 18.6.1996 נדחית.
יתרת נכסי עִזבון המנוח, שלא חלה עליהם הוראות הצוואה מיום 18.06.1996, יחולקו בירושה על פי דין. ככול הנראה, נוסף על הכספים בחשבון הבנק "----" ותכולת הדירה, תיטול הנתבעת את חלקו של המנוח בדירה, את כלי הרכב ו-2/3 מיתרת עִזבונו. החלק הנותר 1/3 מיתרת עזבונו יונחל ליורשיו על פי דין בחלוקה שווה. על הנתבעת, באמצעות האפוטרופוס שמונה, להגיש תובענה למתן צו ירושה, בתוך 30 יום.