58. ניתן לראות כי מכתבי הפרידה מהילדים זהים כמעט לחלוטין. אני סבור כי הסיבה לכך נעוצה בכך שהמנוח כתב את המכתב מיום 11.6.19 "לילדי היקרים ואשתי המתוקה" ולאחר מספר ימים, כפי הנראה, החליט להפריד בין שני הנמענים וכתב שני מכתב פרידה נוספים, האחד לילדיו ואחד נפרד לאשתו. באשר למכתב הפרידה מיום 18.6.19 מלבד השמטת ההתייחסות לתובעת התווספה המילה 'צוואה' לאחר המילה 'אבא'.
59. הנתבעים טענו כי הדבר מעיד באופן חד משמעי כי זהו רצון האב – להוריש לארבעת ילדיו מנישואיו השניים ולנשל את אשתו. טענה זו לא הוכחה בפני ואני דוחה אותה.
60. על מנת שמסמך יוכר כצוואה עליו להכיל הוראה ירושתית. הוראה כזו יכול שתהיה הוראה מנחילה ויש שיאמרו גם הוראה מדירה (עמ"ש 44688-10-22 פלונית נ' אלמונית (פורסם במאגרים, 11/06/23); וההפניה לספרו של ש' שוחט "פגמים בצוואות" (מהדורה שלישית – 2016 עמ' 23-11 )).
61. האם במכתב הפרידה מופיעה הוראה מנחילה, ולו משתמעת, ממנה ניתן להסיק כי מדובר במסמך המהווה צוואה? האם ניתן ללמוד ממנה כי כוונת המנוח הייתה לנשל את רעייתו ולהוריש את כלל רכושו לארבעת ילדיו בלבד ? לדידי התשובה לשתי שאלות אלה היא חד משמעית לא.
62. ממסמך זה לא ניתן לעמוד על אומד דעתו של המנוח, הוא אינו נראה כצוואה ולשונו אינה לשון ציווי, המסמך חסר הוראת הנחלה מפורשת, וודאי כאשר הדברים נבחנים לאור הצוואה שנכתבה חודשים ספורים לפני כן, המכתב חסר פרטים מהותיים כגון זהות כלל היורשים, פירוט הרכוש, או למצער, עיקר הרכוש, ואין בו כל התייחסות לצוואה הקודמת.
63. לכל היותר ניתן ליחס למסמך זה מעין 'הסבר' לילדיו שאינם יורשים אותו מדוע בחר לצוות כשם שציווה בצוואותיו הקודמות. תחושת הצורך בהסבר לילדיו ברורה ומובנת: למנוח היו 6 ילדים משתי מערכות נישואין. בשתי צוואותיו, הן הצוואה הראשונה והן הצוואה השניה, בחר המנוח להדיר את ילדיו מנישואיו הראשונים – XXX ו-XXX – מבלי שבצוואות עצמן ניתן לכך הסבר או אפילו התייחסות. יותר מכך, למקרא הצוואות אין כלל אזכור לעובדה שלמנוח היו 6 ילדים ולא 4 כפי שמפורט בצוואותיו.
64. במכתב הפרידה בחר המנוח לבסס את הסיבה בגינה הודרו ילדיו מנישואיו הראשונים. המנוח ציין מפורשות במכתב הפרידה, את שלא ציין בצוואותיו, כי XXX ו -XXX התבססו והם עצמאים באופן מלא, ועל כן הוא אינו מוריש להם, מבין ילדיו, אלא לילדיו האחרים. מכתב הפרידה, אם כן, הוא לכל היותר מכתב 'הסבר' לצוואת המנוח שנערכה 6 חודשים קודם לכן. רוצה לומר: אילו היה בוחר המנוח להדיר את אשתו ובת זוגו מזה שנים רבות, אך מתבקש הוא, כי המנוח היה מבקש לתת הסבר לאותה הדרה. אלא שהמנוח לא סבר כי אשתו הודרה מעיזבונו. נהפוך הוא, המנוח ידע היטב כי התובעת היא אחת מתוך הזוכים על פי צוואתו, שכאמור נחתמה רק חצי שנה קודם לכן, ועל כן לא היה צורך כלל לציין במכתב הפרידה הסבר מדוע הודרה מעיזבונו.
65. לעניין זה אני סבור כי הצדק עם התובעת בטענתה כי לו רצה המנוח לשנות את הוראות צוואתו ביחס לחלקה של התובעת היה עושה זאת במפורש, כפי שידע לערוך בעבר מסמך ביטול צוואה וצוואה חדשה. במכתבי הפרידה אין התייחסות מפורשת לכך שמדובר בצוואתו האחרונה של המנוח ואין התייחסות לכך שרק 6 חודשים לפני כן הוריש לתובעת חלק מרכושו.
66. אין ספק כי המנוח ידע היטב כיצד עורכים צוואה. שתי צוואותיו, הן הראשונה והן השנייה היו מודפסות וחתומות בפני עדים. אין כל דמיון בין הצוואות שכתב בעבר למכתבי הפרידה.
67. אחת הטענות של הנתבעים הייתה כי המנוח כתב את מכתבי הפרידה בהם הוא מנשל לכאורה את התובעת מתוך מצוקתו, שעה שהתובעת הזניחה אותו ואת הטיפול בו. טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שהמנוח חתם על ייפוי כוח מתמשך לטובת התובעת והבת XXX ביום 28.8.19, יותר מחודשיים לאחר כתיבת מכתבי הפרידה.
68. הנתבעת 6 נשאלה בחקירתה על ידי בית המשפט מדוע אפשרה לאביהם לחתום על ייפוי כוח לטובת מישהי שמזניחה אותו :
כב' השופט: זה כתוב באיזשהו מקום בתצהיר אבל בכל אופן אני רוצה להבין הרי את ייפוי הכוח אבא חתם רק באוגוסט זה כבר אחרי וייפוי הכוח זה גם (לא ברור) זה לא ייפו כוח (לא ברור), למה הסכמתם למה חשבתם שזה נכון שהוא יחתום על ייפוי כוח (לא ברור) למישהי שהיא מזניחה, למישהי שהיא לא נמצאת בזמן שצריך אותה, למישהי שהיא לא הכתובת אז למה שלה יהיה את הייפוי כוח מתמשך?
ת. זה היה כמה זמן אחרי.
כב' השופט: כן זה היה באוגוסט נכון.
ת. ההתרחקות הייתה בתקופה כאילו אולי היא לא הייתה ממש בינואר אבל היא הייתה.
כב' השופט: לא, אתם כתבתם שההתרחקות התחילה במאי (לא ברור) שצריך להיות כבר עם טיפול וכולה....
ת. תשמע זה דברים שאתה מבין כאילו אתה מבין את זה בדיעבד שאתה רואה אני לא כל יום רואה מה הם עושים מה הם לא עושים, אני ראיתי שאבא יותר לבד, הוא מעדיף להישאר בXXXX לא רוצה לנסוע לXXXX והוא אמר לי את זה וכאילו באמת התעסקתי באיך לעזור לו ואיך להיות איתו, לא התעסקתי יותר מידי ביחסים האלה, אחרי זה בדיעבד אני רואה שכאילו הכל התחבר לי גם לא ידעתי על הצוואה שלו בכלל.
כב' השופט: לא שאלתי על הצוואה בכוונה, רק על העניין שמישהו שהוא לא הכתובת...
ת. אתה יודע היא אשתו, קודם כל היא אשתו וזכותה לחתום על זה.
כב' השופט: הוא ממנה.
ת. כאילו מן הסתם שאשתו היא קודמת היא גם אמורה לטפל בו כאילו יותר מילדים.
(עמ' 36, ש' 14 – 36 לתמלול)
69. אינני יכול לקבל את גרסת הנתבעת לפיה התובעת חתמה על ייפוי הכוח כי זאת "זכותה", וכאמור גרסה זו אף אינה מתיישבת עם טענת הנתבעים לפיה, מאחר שהתובעת הזניחה את הטיפול במנוח הוא, במצוקתו, כתב את המכתב בו מנשל אותה, חודשיים לפני כן.
70. עוד ייאמר לעניין זה כי הנתבעים טענו כי התובעת לא רצתה לטפל במנוח. בסופו של יום גם התובעת אינה צעירה והיכולת שלה לטפל במנוח כפי שנזקק, ותוך המגבלות שהעידה עליהן, לפיהן הנתבעים הערימו עליה קשיים בטיפול בו, הייתה מוגבלת ממילא.
71. אוסיף ואומר, כי העובדה שהאמור במכתב הפרידה ביחס לילדיו תואם גם את האמור בצוואתו השנייה מחלישה את הטענה כי מדובר בצוואה חדשה. הנתבעים טענו כאמור כי המנוח במצוקתו בחר לנשל את התובעת, אני סבור כי הדבר מלמד את ההפך, וכי המנוח ידע שאינו חייב להתייחס לחלקה של האישה שכן יש צוואה לגביה.
72. לעניין מכתב הפרידה מיום 18.6.19 אוסיף כי המכתב נמצא רק לאחר ישיבת קדם המשפט והוגש כראייה במסגרת חקירת הנתבע 4, שנשאל על כך בחקירתו:
ש. בסדר גמור, עכשיו תגיד לי כתוב שפתאום שלאחר הדיון בבית המשפט הקודם שהתקיים פה פתאום התגלתה צוואה נוספת של אבא, כתוב לאחר הדיון שנערך התגלתה צוואה נוספת, מי גילה את הצוואה הנוספת?
ת. XXXX.
ש. איך הוא גילה אותה?
ת. הוא הלך לבית ואנחנו מדי פעם מנקים שם זה זוהמה, הוא ניקה את הבית ומצא עוד אחת.
(עמ' 37 לתמלול, ש' 36 – 39, עמ' 38, ש' 1 – 3).
73. גם עדויות הנתבעים XXX ו-XXXX באשר לנסיבות מציאת מכתבי הפרידה, כעדותו של הנתבע 4 בעניין, היו מתחמקות ומסורבלות ואינני נותן בהן אמון רב.
74. נסיבות מציאתו הפתאומית של המכתב מיום 18.6.19 לא הוסברו ולא התבררו, וקיים בליבי ספק רב אם התוספת של המילה "צוואה" נכתבה על ידי המנוח עצמו. בייחוד שעה שידע היטב כיצד יש לכתוב צוואה. בכל מקרה מכתב זה לא הוגש לרשם לענייני ירושה לקבלת תוקף צו קיום.
75. טענה נוספת שהעלתה התובעת נוגעת באופן שבו נחתם מכתב הפרידה. הנתבעים טענו כי העובדה שהמכתב לא נחתם על ידי המנוח זהו פגם שניתן לריפוי באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה. אכן בית המשפט יכול לתקן פגם שנפל בצוואה גם אם מדובר בפגם מהותי ואין ספק כי היעדרה של חתימה בצוואה בכתב הוא פגם מהותי מאד. יחד עם זאת, התיקון ייעשה רק אם הוא בא להגשים את התכלית ומטרת העל בכל דיני הצוואות, היינו, שהצוואה תשקף את רצונו האמיתי והחופשי של המצווה. בענייננו פני הדברים הפוכים לחלוטין.
76. התנאים לקיומה של צוואה בכתב יד מצומצמים, די בכך שתכתב כולה בכתב ידו של המצווה, תישא תאריך ותיחתם בידו (סעיף 19 לחוק הירושה). במקרים מסוימים ניתן להכיר במסמך בכתב יד כצוואה אף בחוסר של תנאים אלו באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה, המסמיך את בית המשפט לקיים צוואה על אף הפגם שנפל בה בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד – "התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה" והשני – "לא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה".
77. בחינת האמור במכתב הפרידה, בהתייחס לנסיבות שהובאו בפניי כפי שפורטו לעיל, לרבות עריכת צוואות קודמות וכן נסיבות מציאתו של מכתב הפרידה, הביאוני למסקנה כי האמור בו אינו משקף את רצונו האמיתי וגמירות דעתו של המנוח, ואין הוא מלמד על כוונתו של המנוח לערוך צוואה חדשה המבטלת את צוואותיו הקודמות. אינני סבור כי מדובר בפגם הניתן לריפוי תחת סעיף 25 לחוק הירושה, שעה שהתיקון יביא לתוצאה הפוכה מזו לה התכוון המנוח עצמו.
78. הנתבעים נכשלו כישלון חרוץ בניסיונם לתרץ את השינוי הדרמטי ברצונו של המנוח, בחלוף חצי שנה בלבד מאז נכתבה צוואתו השנייה. טענתם כי הפקרה והזנחה של התובעת את המנוח היא שהביאה אותו להדירה מצוואתו, התבררה, כאמור, כטענת שווא. התובעת, אשתו ובתו זוגו של המנוח, הייתה ונותרה כתובת ראשונה לכל ענייניו של המנוח גם 7 חודשים לאחר כתיבת הצוואה. לא בכדי בחר בה המנוח כמי שתהיה, ביחד עם הבת XXX, מיופת הכח למקרה בו לא יוכל לקבל החלטות בכל ענייניו, גוף ורכוש כאחד.
79. לאור כל האמור, לא הוכח בפניי כי מכתב הפרידה מיום 11.6.19 מהווה צוואה תקפה. פשיטא שגם המכתב מיום 18.6.19, שכלל לא הוגש לרשם לענייני ירושה כצוואה, אינו מהווה צוואה בהיעדר חתימת המצווה ובהינתן כי אופיו של המסמך אינו צוואתי אלא מכתב פרטי שבא, כאמור לנמק ולהסביר, את בחירת המצווה להדיר שניים מילדיו מעזבונו.
80. אף לא ניתן להתייחס למכתב הפרידה גם כמסמך ביטול צוואה ואנמק זאת בקצרה.
81. ביטול צוואה על ידי המצווה מוסדר בסעיף 36 לחוק הירושה, ומונה שלוש דרכים לביטול צוואה – השמדת הצוואה; ביטולה במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה; וביטולה מכללא, על דרך של יצירת צוואה חדשה.
82. אין חולק כי המנוח לא השמיד את צוואתו וכאמור קבעתי כי מכתב הפרידה אינו מהווה צוואה, כך שגם לא נוצרה צוואה חדשה, ואני סבור כי הוא גם אינו נופל תחת החלופה של "ביטול מפורש באחת הצורות לעשיית צוואה".
83. בהקשר זה נקבע בבע"מ 11116/08 פלוני נ' אלמוני (פורסם ביום 05.07.2012) -"על צד המבקש מבית המשפט לתת תוקף למעשה ביטול פגום, או חסר מבחינה צורנית, על פי נוסחו של סעיף 25 לחוק הירושה, בשני מופעיו (הקודם והנוכחי) – מוטל להוכיח ברמת הסתברות גבוהה מאוד (גם לשיטתם של המבקרים את הרף הראייתי של: "הוכחה מעל לכל ספק") כי הודעת הבטלות היתה "אמיתית", במשמעות סעיף 25 לחוק, ומפורשת, כדרישת סעיף 36 לחוק. אם המבקש עמד בנטל זה, לבית המשפט נתון שיקול הדעת ליתן תוקף להצהרת הביטול, וזאת חרף קיומם של פגמים או חסרים צורניים, אפילו עד כדי היעדרם של חלק מהמרכיבים ה"סטטיים" שבאקט הביטול (או "מרכיבי היסוד בצוואה" על פי נוסח סעיף 25 לחוק בנוסחו הנוכחי, בשינויים המחויבים לביטול)."
84. לא הוכח כי רצונו של המנוח היה שצוואתו השנייה תבוטל. ניתן, כאמור, להכשיר את ביטול הצוואה חרף קיומו של פגם או חסר, ובלבד שברור באופן חד משמעי כי רצון המצווה היה ביטול הצוואה. לא כך בענייננו.
85. אין כל ספק כי המנוח לא התייחס לאותו מכתב פרידה כצוואה. לא רק מפני שאינו ערוך כצוואה, והמילה צוואה כלל אינה נזכרת בו, אלא שהמנוח לא חתם בתחתית המכתב אלא ציין בפשטות את המילה "אבא". ושוב, יש לזכור כי המנוח ערך צוואות בעבר, חתם עליהן בחתימה מלאה, מול שני עדים, עם ציון מספר ת.ז. שלו וכל הנדרש ממסמך משמעותי ורציני כפי שהתייחס אליו המנוח עצמו.
86. לפני נעילת פרק זה, ואף שקבעתי כי מכתב הפרידה אינו מהווה צוואה אוסיף ואתייחס לטענות התובעת בדבר כשרותו של המנוח בעת כתיבת מכתבי הפרידה. טענה זו אין בה ולא כלום. רופא המשפחה של המנוח ד"ר XXX אישר במכתבו מיום 23.7.19 כי המנוח צלול לגמרי, חרף תחילתה של מחלת האלצהיימר, וזאת כחודש לאחר כתיבת מכתבי הפרידה. בנוסף בתאריך 28.8.19 חתם המנוח על ייפוי הכוח לטובת התובעת ובתו. מאחר שהתובעת חזרה בה מרצונה למנות מומחה רפואי בעניין, אסתפק בראיות שהובאו בפניי כאמור והמסקנה כי במועד כתיבת המכתבים היה המנוח צלול.
טענת הנתבעים להשפעה בלתי הוגנת
87. באשר לצוואה השנייה, טענו הנתבעים כי היא איננה תקפה שכן המנוח ערך אותה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד התובעת וכן כי התובעת הייתה מעורבותה בעריכתה. אומר כבר עתה, כי טענות אלה לא הוכחו בפני והן נדחות.
88. סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע כי "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה."
89. החוק עוסק בהשפעה שאינה השפעה שבשגרה, כמעשה שבכל יום, אלא השפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות, מוסרית וחברתית, העשויה להצדיק את ביטול הצוואה (ר' למשל ת"ע (משפחה טבריה) 41070-08-10 מיכאל גשוק ז"ל נ' יעקב וייסמן (פורסם במאגרים, 04.09.2011)).
90. כדי לסייע לבית המשפט בבחינת הטענה האם התקיימה "השפעה בלתי הוגנת" המצדיקה ביטול צוואה, נקבעו מבחני עזר בפרשת מרום (דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813) ובפסיקה שלאחריה והם:
א. תלות ועצמאות – האם היה המצווה עצמאי מבחינה פיזית ומבחינה השכלית – הכרתית, כאשר ייתכן שעצמאותו השכלית תחפה על התלות הפיזית.
ב. תלות וסיוע – בהנחה שנזקק המצווה לסיוע, האם הנהנה היה זה שסייע והאם הסתייע המצווה גם באנשים אחרים, שאז מידת התלות בכל אחד מהמסייעים קטנה יותר.
ג. קשרי המצווה עם אחרים – האם היה המצווה מנותק ומבודד מהעולם או קיים קשרים מועטים, שאז תגבר תלותו בנהנה.
ד. נסיבות עריכת הצוואה – האם מידת מעורבות הנהנה לא עולה לכדי לקיחת חלק בעריכתה, אך מהווה ראיה לכאורה, לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת.
91. כן נאמר כי התלות, כשלעצמה, אין בה משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. הדגש הוא על ההסתברות שהתלות בנהנה שללה את רצונו החופשי של המצווה והכשירה את הקרקע להשפעה בלתי הוגנת (ע"מ (ת"א) 1100-05 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים, 06.04.2009(
מן הכלל אל הפרט
92. יישום ארבעת מבחני העזר שנקבעו בפרשת מרום בעניין שבפניי, מוביל לדחיית טענת הנתבעים בדבר השפעה בלתי הוגנת של התובעת על המנוח בעת כתיבת צוואתו השנייה.
תלות ועצמאות – במועד עריכת הצוואה השנייה ניהל המנוח ענייניו באופן עצמאי ללא תלות באחר, עצם העובדה שהתובעת הסיעה אותו אין בה כדי להצביע על תלותו בה, והנתבעים לא הוכיחו כי רישיונו נשלל ממנו. המנוח התקשר באופן עצמאי עם עוה"ד לתיקון צוואתו (על כך העידה הנתבעת XXX בעצמה (עמ' 32, ש' 16 לתמלול)) דבר המלמד על עצמאות שכלית. בנוסף, לא נטען וודאי שלא הוכח, כי המנוח היה מוגבל פיזית.
93. תלות וסיוע – אין מחלוקת כי המנוח טופל הן על ידי אשתו והן על ידי ילדיו ואף נטען על ידי הנתבעים כי בשלב מסוים אשתו חדלה מלטפל בו. המנוח היה חבר קיבוץ, מוקף בשירותי רווחה ובריאות. לא הובאה כל עדות של מי מאנשי הטיפול בקיבוץ שיכול לאשש את הטענה כי המנוח היה תלוי באיזה שהוא אופן בתובעת. למעשה הוכח ההיפך: ילדיו של המנוח היו בקשר עמו וטיפלו בו בעת שהיה צורך, ואין כל ספק כי המנוח לא היה תלוי בתובעת שכן הוא ידע כי הוא מוקף במעגלי תמיכה רבים ורחבים ובהם ילדיו ומערכת התמיכה בקיבוץ.
94. קשרי המצווה עם אחרים – לא הוכח כי המנוח הורחק מחבריו ומשפחתו, ולא הוכח כי התובעת בידדה אותו או שהוא היה נתון תחת השפעתה בלבד. מהתצהירים והחקירות עולה כי המנוח היה בקשר עם ילדיו ועם גורמים בקיבוץ והשתתף במפגשים בXXXX.
95. נסיבות עריכת הצוואה –קיום שיחות עם המצווה ואפילו פעולת שליחות עבור המצווה, כפי שעשתה התובעת שהביאה את המנוח לערוך צוואה אצל חבריה ששימשו עדים, הן פעולות שאינן נכנסות לגדר סעיף 35 לחוק הירושה ואינן נחשבות כלקיחת חלק בעריכת הצוואה.
התובעת העידה כך: "תשמע XXXX היה טיפוס מה שהוא לא רצה הוא לא רצה ומה שהוא רצה הוא עשה, הוא היה בן אדם עצמאי." (עמ' 9, ש' 23, 24 לתמלול).
העד מר א', עורך הצוואה השנייה, העיד על נסיבות עריכתה וכי המנוח דיבר איתו מראש לגבי כתיבת צוואה, הגיע אליו עם טיוטה וביקש ממנו לערוך שינויים באופן זה שהחלק שהיה מיועד לארבעת ילדיו הנתבעים יחולק מחצית לתובעת ומחצית לנתבעים, וכי לתובעת תהא הזכות לגור בדירת המנוח כל עוד היא חיה (עמ' 15, ש' 26 – 33 לתמלול). העד הבהיר כי בעת עריכת הצוואה התובעת שהתה בחדר הסמוך ולא הייתה עדה להקראה ולחתימה (עמ' 16, ש' 18-19) והעיד כי בכוונה לא שיתף את התובעת, חברתו, בצוואה מאחר שלא ידע אם זה חוקי ובחר לנתק אותה מכתיבת הצוואה (עמ' 16, ש' 21 – 23). עדותו לא נסתרה, לא נמצאו בה פריכות והיא הייתה מהימנה עליי.
96. "הנטל להוכיח שהמצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום" (ע"א 7506/95 מיכל שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, נד(2) 215 (2000)).
97. דעתי היא כי הנתבעים לא עמדו בנטל ולא הוכיחו טענותיהם כי התקיימה השפעה בלתי הוגנת מצד התובעת על המנוח, או על מעורבותה של התובעת בעת עריכת צוואתו השנייה והמאוחרת. די אם אומר כי אף אחד מהמבחנים לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, כפי שפורט לעיל, לא התקיים בענייננו.
סוף דבר
98. הנתבעים לא הוכיחו כי מי ממכתבי הפרידה מהווים צוואות תקפות, ולא הוכיחו כי התקיימה השפעה בלתי הוגנת על המנוח במועד עריכת צוואתו השנייה. לא הוכח בפניי כי בצוואה זו נפל פגם המצדיק ביטולה ושוכנעתי כי האמור בה מעיד על רצונו האמיתי וגמירות דעתו של המנוח.
99. על יסוד כל האמור, אני מקבל את התנגדות התובעת, דוחה את התנגדות הנתבעים וקובע כי צוואת המנוח מיום 10.1.2019 היא צוואתו האחרונה והתקפה.
100. אני מורה על קיום צוואת המנוח מיום 10.1.2019. התובעת רשאית להגיש צו קיום צוואה לחתימתי.
101. לעניין הוצאות ההליך, לאחר ששקלתי את התנהלות הצדדים מורכבות ההליך, ובשים לב לכך שבתיק זה לא מונו מומחים, אני מורה כי על הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪. ההוצאות ושכה"ט ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית.