בית משפט לתביעות קטנות בכפר סבא
26 מרץ 2024
ת"ק 22035-04-23 יצחק מרקל נ' פישברן
בפני כב' הרשם הבכיר צוריאל לרנר
תובעת
אופיר יצחק מרקל
נגד
נתבע אריה פישברן
פסק דין
1. בפני תביעה בסך 26,100 ₪, שעניינה תביעת-המשך, המוגשת נגד הנתבע, לאחר שניתן פסק-דין בהליך קודם נגד חברה בבעלותו, אשר התברר כי חוסלה מרצון לפני מתן פסק-הדין באותו הליך, תוך הצהרת הנתבע כי אין לה חובות תלויים ועומדים.
2. ראשיתו של סיפור בהזמנה שביצעה חברת פישברן הדג' בע"מ ("החברה") מהתובעת, במרץ 2020, להפקת סרטון. הקשר היה ישיר בין התובעת לנתבע, אך אין מחלוקת שההזמנה בוצעה ע"י החברה. התמורה לא שולמה, ובמרץ 2021 הגישה התובעת תביעה נגד החברה (ת"ק (י-ם) 30893-03-21). החברה לא התגוננה, וניתן נגדה פסק-דין ביום 22.7.2021, המחייב אותה לשלם לתובעת סך של 19,704 ₪. פסק-הדין לא בוטל ולא הוגש עליו ערעור.
3. לימים התברר, כי הנתבע נקט בהליך של פירוק מרצון של החברה, בהליך מזורז (לפי פרק ד' של החלק השמיני א' בחוק החברות, תשנ"ט-1999 ("החוק")), במהלך המחצית הראשונה של 2021, וביום 11.5.2021 היא חוסלה. התובעת שלחה, אפוא (לדבריה), מכתב התראה לנתבע עצמו, אשר לא זכה לתגובה (הנתבע מכחיש כי קיבל את המכתב), וביום 13.4.2023 הגישה תביעה זו, בה טענה נגד כשרות הצהרת הנתבע – בהליך הפירוק מרצון – כי לחברה אין חובות, שעה שהיתה תלויה ועומדת נגדה דרישת התובעת לתשלום התמורה עבור הסרטון.
4. הנתבע הגיש ביום 7.8.2023 בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה, ונקצב לו מועד עד 6.9.2023. מאז לא נקלט דבר בתיק, אולם בדיון היום טען הנתבע כי הגיש כתב הגנה בפקס ביום 6.9.2023, וכי ישנו ברשותו אף אישור המשלוח – אולם איתו בדיון לא היו לא אישור המשלוח וגם לא כתב ההגנה. הוא חזר בעל פה על עיקרי טענותיו.
5. טענות אלה הן, כי אין בסיס להרמת המסך המבוקשת בתביעה; כי לא היה בשום שלב קיבול של הצעת המחיר לעניין הסרטון, שכן לא היה מפגש רצונות לגבי המחיר (המחיר המוסכם, לדבריו, היה $3,000 ומע"מ, שהם לפי חשבונו כ-12,000 ₪, בעוד דרישת התובעת, והחשבונית שהוצאה בשעתו, היתה לסכום זה, לערך, בצירוף
שכן כבר היתה בעיצומו של הליך הפירוק מרצון בעת הגשת התביעה הראשונה.
6. מעשית, טענתו הרצינית היחידה של הנתבע היא השניה, שכן הראשונה תלויה בה (וממילא אין מדובר, טכנית, ב"הרמת מסך" בתור שכזו), והשלישית אינה רלוונטית להכרעה בהליך הנוכחי, שכן לא זכויותיה של החברה הן הנבחנות, אלא כשרות הצהרתו של הנתבע במסגרת הליך הפירוק מרצון, והשלכותיה.
7. הנתבע טוען, אם כך, כי לא נכרת בסופו של דבר הסכם, בהעדר הסכמה על הסכום.
8. לא אוכל לקבל טענה זו. התובעת צרפה תכתובת מסרונים (נספח א' לכתב התביעה), ממנו עולה בבירור כי אמנם היה דין ודברים מסוים (במאי 2020) על אודות המחיר (כפי שתואר לעיל), אולם אין בו בשום מקום ולו רמז לעמדה של הנתבע (בשם החברה) כי אין הסכם, או כי לא נקשרה התקשרות. יתכן והחברה היתה יכולה לצאת ידי חובתה בתשלום הסכום הנכון לשיטתה, ואם היינו דנים עתה בהפרש, יכול והתביעה היתה נדחית (אין לי כלים להביע עמדה, בהעדר די נתונים), אולם לא כך קרה. החברה לא שילמה דבר, ולפי עדות התובעת – שלא נסתרה בגרסה נגדית כלשהי – הסרטון הושלם ואף נמסר לתעודתו. מהתכתובות עולה בבירור כי הנתבע מודע להתקדמות בהפקת הסרטון, והוא אף מאשר ביוני 2020 כי עניין ההעברה "בטיפול".
9. יוער, כי התובעת טוענת, שבעל-פה גם מסר לה הנתבע שההעברה כבר בוצעה, אך בפועל לא התקבל כל סכום. איני נדרש להכריע בנקודה זו, שכן די באמור לעיל כדי להגיע למסקנה, שאופן הצגת הדברים על ידי הנתבע אינו מדויק, וכי עסקה נקשרה גם נקשרה. בנסיבות אלה, כאשר פתח הנתבע, בשם החברה, בהליך הפירוק מרצון, היה ידוע לו כי ישנה דרישת תשלום תלויה ועומדת של התובעת (גם אם חלק בתום לב על סכומה המדויק). לפיכך, היתה הצהרתו כי אין לחברה חובות תלויים ועומדים הצהרת כזב.
10. כללי הפירוק מרצון בהליך מזורז מעוגנים בסעיפים 342מא-342מז לחוק, ובתמצית, הוא מיועד לחברות שאין להן פעילות בזמן ההחלטה על פירוק, והוא מותנה (בין היתר) בתצהיר הדירקטורים (הנתבע, במקרה זה), לפיו, בין היתר, אין לחברה חובות.
11. כאמור, תצהיר זה, שהוגש בהכרח לאור קיום ההליך וסיומו המוצלח, לא היה תצהיר אמת. גם אם נדון את הנתבע לכף זכות, ונניח כי בתום לב הגיש תצהיר כזה (למרות סמיכות הזמנים להתכתבויות סביב הזמנת הסרטון), הרי שעריכתו והגשתו היתה נגועה, לכל הפחות, ברשלנות, אשר הסבה לתובעת נזקים (פוטנציאליים) בכך שנמנעה ממנה האפשרות למצות את זכויותיה מול החברה (ואם היה מתברר שהחברה נטולת נכסים, ואף על פי כן נכנסה להתקשרות עם התובעת, הרי שהיה נפתח פתח לניהול ההליך נגד הנתבע עצמו, בעילות שונות של הרמת מסך).
12. לא ניתן לדעת אם בפועל נגרם נזק במישרין מהגשת התצהיר האמור, שכן לא ניתן לדעת אם היה מקור גבייה אילו זכתה התובעת בתביעתה, והיה מתברר כי החברה לא פורקה; אולם כאמור לעיל, היו במקרה זה קיימים אפיקי פעולה נוספים, וממילא, לטעמי, בנסיבות האלה, על הנתבע היה להראות כי לא נגרם נזק בשל העדר מקור גביה אמיתי (את עצם הנזק, לאמור: את עצם הזכאות לכסף, שעתה אינה בת-מימוש, הצליחה התובעת לבסס בהצגת פסק-הדין שניתן לטובתה, כאמור).
13. משכך, אני סבור שהתביעה יסודה בדין, ודינה להתקבל.
14. עיינתי ברכיבי התביעה, הכוללים – לבד מסכום פסק-הדין שניתן נגד החברה – גם סכומים שונים עבור הוצאות נלוות, ובהם הוצאות משפטיות. עפ"י רוב, איני סבור שיש מקום לפסוק שיפוי עבור הוצאות משפטיות מקום בו התביעה מוגשת לבית משפט לתביעות קטנות, אולם במקרה זה, בו מדובר אכן בסוגיה משפטית שאינה פשוטה, וברי כי התובעת מצאה עצמה נאלצת להיוועץ בעורכי-דין, אני מקבל את התביעה במלואה. עם זאת, לא אפסוק הוצאות משפט נוספות, שכן גם הן כבר כלולות בסכום התביעה.
15. לאור האמור, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 26,100 ₪, שישולמו תוך 30 יום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום.
המבקש להשיג על פסק הדין, זכאי לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי, תוך 15 יום.
המזכירות תשלח העתק פסק-הדין לצדדים.
ניתן היום, ט"ז אדר ב' תשפ"ד, 26 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.
צוריאל לרנר