ערעור אזרחי 00 / 6234
ערעור אזרחי 01 / 261
ש.א.פ. בע"מ
נגד
בנק לאומי לישראל בע"מ ע"א 6234/00 בנק לאומי לישראל בע"מ
נגד
ש.א.פ. בע"מ ע"א 261/01 בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[22.9.2003]
לפני השופטים א' מצא, ד' ביניש, א' א' לוי
ערעורים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד' פלפל) מיום 4.6.2000 בת"א 572/96. הערעור בע"א 6234/00 נדחה. הערעור בע"א 261/01 נתקבל.
אופיר צברי – בשם המערערת בע"א 6234/00 (המשיבה בע"א 261/01);
בנימין לוינבוק – בשם המשיב בע"א 6234/00 (המערער בע"א 261/01).
פסק-דין
השופט א' מצא
ערעורים, מזה ומזה, על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד' פלפל), ולפיו התקבלה בחלקה תביעת המערערת בע"א 6234/00 (להלן – ש.א.פ.), והבנק המשיב (המערער בע"א 261/01; להלן – הבנק) חויב לפצותה בגין "מענקי מדד" שהתייחסו לשתי תכניות חיסכון (מתוך שלושים), שלטענתה אילצה הבנק לפתוח אצלו תוך שימוש באמצעי כפייה כלכלית והתניית שירות בשירות. תביעתה של ש.א.פ. לפיצויים בגין שתי תכניות החיסכון האמורות גופן ובגין עשרים ושמונה תכניות חיסכון אחרות – שאף אותן, לטענתה, אולצה על-ידי הבנק לפתוח – נדחתה מחמת התיישנות. ש.א.פ. מלינה בערעורה על החלטתו של בית-המשפט המחוזי לדחות, מחמת התיישנות, את רוב חלקי תביעתה, ואילו הבנק משיג בערעורו על צדקת חיובו לפצות את ש.א.פ. בגין שני "מענקי המדד".
העובדות
2. ש.א.פ. היא חברה קבלנית לבניין, שבזמנים הרלוונטיים לפרשתנו נשלטה ונוהלה על-ידי האחים אהרון ודן פז (להלן – הבעלים). מאז שנת 1976 הייתה ש.א.פ. בעלת חשבון חוזר-דביטורי בסניף חולון של הבנק, שבאמצעותו ניהלה את רוב עסקיה הכספיים. בשנת 1984 נקלעו עסקיה למשבר, אשר נמשך עד לשנת 1991. בין השנים 1984 ו-1988 – שהיו שנות משבר, ובעוד חשבונה של ש.א.פ. מצוי לעתים מזומנות בחריגה מגבולות האשראי שהבנק העמיד לרשותה – נפתחו (או חודשו) בבנק על שמות הבעלים שלושים תכניות חיסכון שונות. הסכומים שהופקדו בהן הסתכמו בסך
כולל של 536,142 ש"ח, ומעת פתיחתן שועבדו התכניות לטובת הבנק להבטחת חובותיה של ש.א.פ. כלפיו. לקראת סוף שנת 1988 ביקשו הבעלים לפדות את כל תכניות החיסכון. בהתאם לבקשתם, נפדו התכניות בזו אחר זו, בתאריכים שונים שבין 31.1.1989 לבין 30.4.1989. ואולם ביום 30.5.1989 זיכה הבנק את הבעלים בשני "מענקי מדד", בסך 965.69 ש"ח כל אחד, בגין הפרשי הצמדה שהגיעו להם בגדר שתי תכניות החיסכון האחרונות, שנפדו ביום 30.4.1989. פדיון התכניות הניב סכום כולל של 969,131 ש"ח. חשבון ש.א.פ. זוכה ברוב הסכום, ואילו ביתרה זוכו חשבונותיהם הפרטיים של הבעלים.
3. ביום 11.12.1990 נערך בין ש.א.פ. לבין הבנק הסדר שלפיו הסכים הבנק להעניק לש.א.פ. אשראי נוסף בתנאים מיוחדים. מטרת ההסדר, שנערך לבקשת הבעלים, הייתה להקל על ש.א.פ. להיחלץ מן המשבר המתמשך שבו הייתה נתונה. הסכמת הבנק להסדר הוכפפה לתנאים שונים. בין היתר הותנה ההסדר בכך ש"הבנק יקבל הצהרת הבעלים והחברה בקשר לאי תביעות כלשהן מהבנק". למילוי תנאי זה חתמו הבעלים למחרת היום (12.12.1990) – בשמם ובשם ש.א.פ. – על מסמך (להלן – כתב הוויתור), ובו אישרו והצהירו כלהלן:
"אישור
אנו הח"מ, ש.א.פ. בע"מ ובעלי המניות אהרון ודן פז מוותרים על כל טענה שהיא בהקשר להחזרי ריבית ולא תהינה לנו טענות כלשהן בקשר לפעולות שבוצעו ע"י הבנק.
כן אנו מאשרים בזה כי כל פיקדון כספי ו/או תכניות חסכון ו/או פקדונות ני"ע ו/או קופות גמל, נפתחו עפ"י בקשתנו ושיקולנו ולא היוו תנאי למתן אשראים ע"י הבנק לחברת ש.א.פ. בע"מ ולבעלי המניות באופן אישי".
בעקבות קבלת האשראי הנוסף אכן הצליחה ש.א.פ. להיחלץ מן המשבר, ובשנת 1991 הסתמן המפנה שחזר והעלה את עסקיה על דרך המלך.
4. בינואר 1995, בעקבות החלטתו של אגף האשראים של הבנק להעבירה לחטיבת הלקוחות העסקיים, הודיעה ש.א.פ. לבנק על כוונתה להעביר את חשבונותיה לבנק אחר. תהליך העברת החשבונות הגיע לסיומו ביום 12.3.1996. במועד זה הפקידה ש.א.פ. בחשבונה בבנק המחאות בסכום כולל של 5,884,000 ש"ח. בכך כיסתה את מלוא יתרת החובה שעמדה בחשבונה, ובמעמד הפקדת ההמחאות ביטל הבנק את
השעבודים שהוטלו לטובתו על נכסיה. בדיעבד הוברר שכחצי שעה קודם להפקדת ההמחאות ולשחרור השעבודים, שנעשו בסניף הבנק בחולון, מסרו פרקליטיה של ש.א.פ. למחלקה המשפטית של הבנק (במשרדי הנהלתו המרכזית בתל-אביב) "הודעת קיזוז" מטעמה. בהודעה נטען כי הבנק חייב לש.א.פ. סכום של 3,766,322 ש"ח בגין נזקים שנגרמו לה עקב אילוצה – שלא כדין וכתנאי למתן אשראי – לפתוח, בשנים 1988-1984, את תכניות החיסכון. להלן נאמר כי ש.א.פ. מקזזת את הסכום האמור כנגד חובה הנטען כלפי הבנק. כן נאמר בהודעה כי לדרישת הבנק לקבלת כתב הוויתור – כתנאי להסדר האשראי – לא היה כל הצדק סביר מן הבחינה הבנקאית; כי בדרישה זו היה משום הפעלת כפייה כלכלית שלא כדין וניצול מצוקתם של ש.א.פ. ובעליה, ומכאן שכתב הוויתור הוא חסר תוקף ולכן בטל ומבוטל. סמוך לאחר מסירת הודעת הקיזוז, ובד בבד עם הפקדת ההמחאות לכיסוי חובותיה, מסרה ש.א.פ. לבנק מכתב האומר כי בעקבות הפקדת ההמחאות על-ידיה ובעקבות הודעת הקיזוז שהמציאה לבנק, צפויה להיווצר יתרת זכות בחשבונה, וכי הבנק נדרש להעביר יתרה זו לפיקדון קצר מועד שאותו תבקש לפדות תוך זמן קצר. משדחה הבנק את הודעת הקיזוז ואת הטענה בדבר בטלותו של כתב הוויתור, הגישה ש.א.פ. (ביום 30.5.1996) את תביעתה לבית-המשפט המחוזי.
בית-המשפט המחוזי
5. ש.א.פ. טענה בתביעתה כי הבנק התנה את היענותו לבקשותיה לאשראי בפתיחת תכניות חיסכון על שמות בעליה. בכך אילצה, שלא כדין ותוך התניה אסורה של שירות בשירות, לפתוח תכניות חיסכון שלא חפצה בהן, ושלפתיחתן לא הייתה הצדקה כלכלית. בפועל, טענה, הסבו לה התכניות נזק, שהתבטא בפער שבין הריבית החריגה שהבנק גבה ממנה על יתרות החובה שבחשבונותיה ולבין הריבית – הנמוכה ביחס – שבה זוכתה על הכספים שהופקדו על-ידיה בתכניות החיסכון. כן טענה ש.א.פ. שבעליה נאלצו לחתום על כתב הוויתור עקב כפייה כלכלית שלא כדין שהופעלה כלפיהם על-ידי הבנק, וכי ביטלה את כתב הוויתור זמן סביר לאחר שכפייה זו פסקה.
הבנק טען כי תביעת ש.א.פ. התיישנה. לגוף העניין טען הבנק כי ההחלטה לפתוח את תכניות החיסכון – כמו גם ההסכמה לחתום על כתב הוויתור – לא נכפו על ש.א.פ. ובעליה, אלא היו פרי רצונם החופשי ושיקול-דעתם העסקי. כתב הוויתור – הוסיף הבנק וטען – היה בגדר אמצעי לגיטימי להקטנת הסיכון הרב שנטל על עצמו בהסכמתו להסדר מיום 11.12.1990, ואלמלא הסכימו ש.א.פ. ובעליה לחתום על כתב הוויתור, לא
היה הוא מסכים להעניק לש.א.פ. את האשראי הנוסף, אשר בסופו של דבר הביא לחילוצה מן המשבר ולחידוש פעילותה העסקית.
6. בית-המשפט המחוזי קיבל כאמור את התביעה בחלקה. בית-המשפט קבע כי תכניות החיסכון מומנו מכספים שנמשכו מחשבונה של ש.א.פ., ואף הוחזרו לחשבונה עם פדיון התכניות, וכי פתיחת התכניות, שמבחינת ש.א.פ. לא הייתה להן כדאיות כלכלית, נעשתה תחת אילוץ ועקב התניה אסורה של שירות בשירות. כן נקבע כי דרישת הבנק לחתימת ש.א.פ. ובעליה על כתב הוויתור ניגעה בכפייה כלכלית. בית-המשפט הטעים שכתב הוויתור לא נועד לספק לבנק בטוחה לאשראי הנוסף שהובטח לש.א.פ. במסגרת ההסדר. מכאן, שאף מבחינתו כתב הוויתור לא היה מרכיב כלכלי חיוני לכריתת ההסדר, ומטרתו היחידה הייתה להעניק לבנק, בחינת "תמורה לעבר", "ביטחון משפטי" מפני תביעות עתידיות. על רקע זה נתקבלה טענת ש.א.פ. שהודעתה על ביטול כתב הוויתור הייתה כדין.
ברם משלא ראה בית-המשפט קשר בין פרשת תכניות החיסכון לבין פרשתו של כתב הוויתור, פסק לקבל – ביחס לרובה ועיקרה של התביעה – את טענת ההתיישנות שהעלה הבנק. בית-המשפט לא קיבל את עמדת הבנק שאת תקופת ההתיישנות יש למנות מסוף שנת 1988 (המועד שבו ביקשו בעליה של ש.א.פ. לפדות את תכניות החיסכון), ואף לא את טענת ש.א.פ. כי את תקופת ההתיישנות יש למנות אך ממועד סיומה של הכפייה הכלכלית, שלדידה הגיעה לסיומה רק ביום 12.3.1996 (המועד שבו סילקה לבנק את יתרת חובה ומסרה לו את הודעת הקיזוז). בית-המשפט סבר כי מירוץ תקופת ההתיישנות ביחס לנזקים שנגרמו לש.א.פ. כתוצאה מפתיחת תכניות החיסכון החל במועד שבו הסתיים פדיונן של התכניות, באשר במועד זה הגיע לקצו האילוץ הנובע מן ההתניה האסורה של שירות בשירות, והשתכללה עילתה של ש.א.פ. לתבוע מן הבנק לפצותה בגין נזקיה. בית-המשפט דחה את טענת ש.א.פ. כי לעניין ההתיישנות יש לראותה כמי שגם לאחר מועדי פדיונן של תכניות החיסכון הייתה נתונה לכפייה כלכלית מצד הבנק. בית-המשפט קבע כי התניית שירות בשירות הינה פעולה ממוקדת וחד-פעמית. התניה של מתן אשראי בפתיחת תכניות חיסכון באה אל קצה במועד פירעונן של התכניות. במועד זה משתכללת עילת התובענה של הלקוח, ומתחיל מירוץ תקופת ההתיישנות, ואם הלקוח בוחר להשהות את הגשת תביעתו משום רצונו להמשיך ולהיזקק לשירותיו של הבנק, אין בחירתו מפסיקה את מירוץ תקופת ההתיישנות. בישמו דין זה בפרשתנו קבע בית-המשפט כי משבחרה ש.א.פ. להמשיך לפעול באמצעות הבנק עד לשנת 1996, אף שהתניית השירות נושא תביעתה באה אל קצה בשנת 1989, יש
לקבל את תביעתה רק ביחס לשני סכומים ששולמו לה בגין תכניות החיסכון בגדר שבע השנים שקדמו למועד הגשת תביעתה, והם שני "מענקי המדד" (בסך 965.69 ש"ח כל אחד) ששולמו לש.א.פ. ביום 30.5.1989. בפסק-דינו הורה בית-המשפט לערוך תחשיב כלכלי של הנזק הריאלי שנגרם לש.א.פ., שאותו מייצגים שני הסכומים האמורים. אשר להודעת הקיזוז שמסרה ש.א.פ. לבנק זמן קצר לפני פירעון חובותיה קבע בית-המשפט כי במסירת הודעת הקיזוז פעלה ש.א.פ. שלא בדרך מקובלת ובתום-לב, ועל-כן אין להודעה כל נפקות.
טענות הצדדים
7. ש.א.פ. השיגה בערעורה על קביעת בית-המשפט המחוזי שעל רוב חלקי תביעתה חלה התיישנות. לטענתה, משקבע בית-המשפט כי הבנק התנה את הענקת האשראי בפתיחת תכניות החיסכון על שם הבעלים, ומשהוסיף וקבע כי בדרישת הבנק לקבלת כתב הוויתור – כתנאי להסדר מיום 11.12.1990 – הייתה משום כפייה כלכלית, היה עליו אף לקבוע כי הכפייה הכלכלית, שבעטייה נאלצו בעליה להסכים לפתיחת תכניות החיסכון, הוסיפה להתקיים גם לאחר פירעונן של התכניות, וכפועל יוצא מכך – כי מירוץ ההתיישנות להגשת תביעתה לבית-המשפט החל רק עם סיומו של מצב הכפייה. לדידה, מצב זה נמשך עד ליום 12.3.1996, באשר רק במועד זה – שבו ניתקה את יחסיה עם הבנק ומסרה לו את הודעת הקיזוז – השתחררה מן התלות המוחלטת בבנק, אשר בעטייה נאלצה להיכנע לתכתיביו. ש.א.פ. ביקרה את קביעתו של בית-המשפט כי במסירת הודעת הקיזוז לבנק פעלה בחוסר תום-לב. לחלופין טענה ש.א.פ. כי את תקופת ההתיישנות יש למנות רק מהמועד שבו התבררו לבעליה ממדי הנזק שהבנק גרם לה. למצער – הוסיפה וטענה – היה על בית-המשפט לקבל את תביעתה ביחס למלוא ערכן של שתי תכניות החיסכון האחרונות (שערך הפדיון של כל אחת מהן הגיע לסך 38,684.27 ש"ח), ולא רק ביחס ל"מענקי המדד" שהתקבלו בגינן.
8. הבנק פתח את טיעונו בהתייחסות לכתב הוויתור. כתב הוויתור – טען – היה מרכיב כלכלי לגיטימי וחיוני בהסדר החוזי הכולל, שבגדרו הובטח לש.א.פ. אשראי נוסף בתנאים מועדפים. בכך נתן הבנק לש.א.פ. תמורה הוגנת להתחייבויותיה, לרבות ההתחייבות שקיבלה על עצמה בכתב הוויתור – להימנע מתביעות עתידיות נגד הבנק. על-כן אין לומר שהסכמת ש.א.פ. לחתום על כתב הוויתור הייתה פרי של כפייה כלכלית שהבנק הפעיל כלפיה. הפסיקה הכירה בכפייה כלכלית כבעילה להשתחררות מחוזה רק בהתקיים נסיבות קיצוניות, ונסיבות כאלה אינן מתקיימות במקרה זה. הבנק הדגיש כי ש.א.פ. לא השמיעה כל התנגדות או מחאה נגד התנאי שחייבה לחתום על כתב הוויתור,
ומדברי עדיה במשפט עלה שהיא לא ניסתה כלל לבדוק אם עומדות לפניה דרכי פעולה סבירות אחרות – חלף ההסדר עם הבנק – כגון האפשרות להעביר את חשבונותיה לבנק אחר או לחלוק את שליטת בעליה עם משקיע נוסף. עובדות אלו שוללות את טענת הכפייה. לטענת הבנק, הותרת פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי על כנו תפגע קשות בתמריץ של גופים חזקים להגיע לפשרות עם צדדים חלשים מחוץ לבית-המשפט. לחלופין טען הבנק כי גם אם יימצא שכתב הוויתור נחתם מחמת כפייה, הרי שמן הדין לקבוע שכפייה זו נפסקה זמן קצר לאחר מכן, כאשר ש.א.פ. שבה לאיתנה. לכן הודעת ש.א.פ. על ביטולו של כתב הוויתור, שנמסרה לבנק יותר מחמש שנים לאחר המועד שבו חתמה עליו, ורק לאחר שסיימה למצות את כל ההטבות שהעניק לה הבנק במסגרת ההסדר, אינה יכולה להיחשב כהודעת ביטול שנמסרה בתום-לב ובתוך זמן סביר.
הבנק חזר בטענותיו על עמדתו בנושא ההתיישנות. לגישתו, המועד הקובע לסיום התניית השירות בשירות חל, לכל המאוחר, בסוף שנת 1988, בעת שבעליה של ש.א.פ. הורו לבנק לפדות את תכניות החיסכון. מכאן, שאף את תקופת ההתיישנות יש למנות ממועד זה, ולא ממועד פדיונן של התכניות, ולא כל שכן שאין למנות את מירוץ ההתיישנות ממועד תשלומם של "מענקי המדד", שחל כחודש לאחר מועד פדיונן של תכניות החיסכון האחרונות. לכן, טען הבנק, מן הדין לקבוע כי גם עילת התביעה שנסמכה על נזקי שתי תכניות החיסכון האחרונות התיישנה כולה. לגוף העניין השיג הבנק על צדקת קביעתו של בית-המשפט המחוזי כי התנה את מתן האשראי לש.א.פ. בפתיחת תכניות החיסכון. לטענתו, כעשרים מתוך שלושים התכניות מומנו ממקורות עצמאיים של הבעלים, ולא מן האשראי שהוענק לש.א.פ., ומשום כך לא היה פגם בשעבוד התכניות האלה להבטחת מתן האשראי. לגבי יתר התכניות, הבנק לא חלק כי מבחינתה של ש.א.פ. פתיחתן לא הייתה כדאית, עם זאת טען כי בפתיחת תכניות חיסכון על שם הבעלים ובהזרמת כספים לתכניות אלה מחשבונותיה של ש.א.פ., לא היה שום חידוש. כך נהגו בעליה של ש.א.פ. גם בעבר – אף בתקופות שבהן נקלעה ש.א.פ. למצוקה כספית – במטרה "להעמיס" על חשבונה את הוצאותיהם הפרטיות, וגם בכך יש כדי לשלול את הטענה כי התכניות נפתחו בשל התניית שירות בשירות.
התניית שירות בשירות
9. סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 קובע:
"התניית שירות בשירות 7. (א) לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין,