פסק דין
תביעה לפינוי מושכר של נכס בבעלות התובעים אותו השכירו לנתבע לצרכי שימוש עסקי.
רקע וטענות הצדדים:
1. ביום 08.03.2016 נחתם הסכם שכירות בין התובעת לנתבע, לפיו השכירה התובעת לנתבע נכס בגוש 17806 חלקה 81 תת חלקה 1 במגדל העמק (להלן – המושכר).
2. מטרת השימוש במושכר עפ"י ההסכם ע היא עסקי ואין חולק כי הנתבע מפעיל במקום פיצרייה. תקופת השכירות נקבעה לחמש שנים, מיום 15.03.2016 עד ליום 13.02.2021. לשוכר ניתנה אופציה להאריך את החוזה לתקופה של חמש שנים נוספות בהסכמת המשכיר.
3. ביום 23.7.17 הגישו התובעים את התביעה שבפני נגד הנתבע, לפינוי המושכר. בתביעתם טענו כי הנתבע הפר את ההסכם ועקב כך הם הודיעו לו על ביטול ההסכם ודרשו את פינויו.
4. ההפרות שנטענו בכתב התביעה הן כדלקמן; עריכת שינוי בנכס בכך שהנתבע שבר חצי קיר פנימי שהיה בחנות וזאת ללא הסכמת המשכיר; החלפת מנעול הדלת של המושכר באופן המונע מהתובעים לבקר במקום, וזאת בניגוד להוראה בהסכם לפיה על השוכר לאפשר למשכיר לבקר בנכס בכל עת בתאום מראש; אי-תשלום דמי שכירות לחודש יולי 2017; אי-הצגת חשבונית עבור תיקון של תריס במושכר, בניגוד למוסכם; אי-תשלום "אישורי רישום עסק" בניגוד לחבותו לפי ההסכם (סעיף 22 לכ"ת).
5. הנתבע בהגנתו הכחיש את טענות התובעים וטען כנגד ביטול ההסכם על-ידם. לטענתו, במושכר היתה סככה שנבנתה ללא היתר בניה, ועקב כך הוא לא יכול היה לקבל רישיון עסק. תחילה היה התובע אמור לטפל בעניין, אך בסופו של דבר סוכם בין הצדדים כי הנתבע הוא שידאג לטיפול והתובע ישלם עבור כך. לטענת הנתבע, הוא ביצע תיקון של הסככה לצורך התאמתה לדרישות התכנוניות בעלות של 1,900 ₪ וכן פעל להסדרת הרישוי התכנוני באמצעות איש מקצוע מטעמו ובעלות של 2,000 ₪. לטענת הנתבע, עד לחודש יולי 2017 הוא שילם את דמי השכירות במזומן לידי התובע מדי חודש. בחודש יולי ביקש לקזז ההוצאות שהוצאו על ידו לצורך תיקון והסדרת ההיתר לסככה אולם התובע חזר בו מההסכמות בעניין וסירב לקזזם.
6. לעניין השינוי במושכר טוען הנתבע כי הוא נעשה בידיעת התובע ובאישורו וכי הצורך בשבירת קיר גבס פנימי נבע מדרישות משרד הבריאות בהליך רישוי העסקים. גם החלפת המנעול נעשתה לטענתו בידיעה ובהסכמה ואין הוא מונע מהתובעים כניסה למקום. לעניין אי-המצאת חשבונית לתיקון התריס טוען הנתבע כי העבודה בוצעה ללא חשבונית לפי בקשת התובע להוזלת עלויות. הנתבע טוען כי הודעת התובעים על סיום החוזה אינה כדין משלא ניתנה הודעה סבירה מראש ומבלי שנומקה בחוסר תום לב.
דיון והכרעה:
7. כפי העולה מהפירוט שלעיל, הצדדים חתמו על הסכם שכירות לתקופה של חמש שנים. התובעים ביטלו את ההסכם ומכאן תביעתם לפינוי המושכר. גורל התביעה יחתך אפוא לפי השאלה האם הביטול נעשה כדין. ככל שהתשובה לכך היא חיובית, הרי שדין התביעה להתקבל, ואילו ככל שלא כך הדבר – יש לדחותה.
8. במקרה דנן, הודיעו התובעים לנתבע על ביטול ההסכם בהודעה כתובה (מסרון), שזו לשונה:
"ערב טוב הפרת את הסכם השכירות לפי החוזה אתה צריך לפנות את החנות תוך 14 ימים. קרי, עד יום 14/7/17 וזה לאחר שנתנו לך ארכה של חודשיים להעביר חשבונית עבור התיקון שגם היא היתה לפנים משורת הדין. עד יום 14/7/17 נא לפנות."
יוער כי מועד מתן ההודעה איננו לחלוטין ברור. לפי טענת התובעים, ההודעה היא מיום 16.7.18, אך כפי שניתן להתרשם מלשון ההודעה, הדבר איננו מתיישב לכאורה עם לתוכנה.
עוד יצויין כי הודעת הביטול נזכרה מלכתחילה בכתב התביעה (סעיף 17 לכ"ת), אך לא צורפה אליו. לשאלת בית המשפט בעניין זה במהלך הדיון השיב ב"כ התובעים כי מדובר "בטעות קולמוס" (עמ' 17, ש' 23-24). והינה, ביום 2.2.18 הגישו התובעים בקשה לצרף את הודעת הביטול, כפי שנרשמה ע"י התובעים לנתבע במסרון. אפשרתי לנתבע להגיב לבקשה בסיכומיו, ובהיעדר התנגדות מצדו היא מצורפת לראיות התביעה.
9. תרופת הביטול עומדת לצד לחוזה מקום בו הופר החוזה על-ידי הצד השני הפרה יסודית (סעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1971, להלן – חוק התרופות). ככל שהופר החוזה הפרה שאיננה יסודית, לא עומדת לנפגע זכות ביטול אוטומטית וחד צדדית. ביטול ההסכם בנסיבות מעין אלה מותנה במתן אורכה למפר לתקן את ההפרה ולקיים את החוזה (סעיף 7(ב) לחוק התרופות). בבסיס ההבחנה בין הפרה יסודות להפרה שאיננה יסודית ניצבת ההנחה כי ישנן דרגות שונות של חומרה של הפרות חוזים, וכי רק החמורות בהן מצדיקות זכות ביטול חד-צדדית ומיידית של החוזה, תרופה הנתפסת כקיצונית במסגרת דיני התרופות. הפסיקה קבעה כי "אין די בסתם הפרה של החוזה כדי להצדיק את ביטולו" וכי "ההצדקה ליתן בידי הנפגע את הזכות לביטול החוזה באופן מיידי ראוי לה כי תקום מקום בו ההפרה הינה משמעותית וחמורה ואילו כאשר מדובר בהפרה מינורית אין לאפשר הסתלקות חד-צדדית ומיידית של הנפגע מן החוזה" (ע"א 7862/11 חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ ואח' נ' מרקור (פורסם במאגרים) (2013), פסקה 25; ע"א 7403/11 בשמא השקעות ומימון בע"מ נ' ניאגו ואח' (פורסם במאגרים) 3013), פסקה 8).
10. יש לבחון את ביטול ההסכם בענייננו על רקע נורמטיבי זה.
11. אקדים ואציין את מסקנתי לפיה ביטול הסכם השכירות בנסיבות ענייננו, לא היה כדין. כפי שיפורט בהמשך, עילת הביטול, כפי שהיא עולה מהודעת הביטול ששלחו התובעים לנתבע, נסבה על אי-המצאת חשבונית עבור תיקון תריס במושכר אשר בוצע (לפי הסכמה בין הצדדים) מטעם הנתבע. יתר ההפרות שצוינו בכתב תביעה אינן נזכרות כלל בהודעת הביטול ולא היוו את עילתו. במתכונת דומה של צירוף הפרות לצורך הצדקה בדיעבד של ביטול ההסכם, המשיכו התובעים אף במהלך התביעה עצמה. במסגרת ההתדיינות בהליך העלו הם טענות חדשות להפרות שונות שאין להן זכר בכתב התביעה עצמו.
דרך זו לא ניתן להלום. כידוע, ובהתאם להלכה הפסוקה, צד לחוזה המודיע לצד השני על ביטולו, אינו רשאי להסתמך על עילת ביטול שלא נזכרה בהודעת הביטול, אלא אם כן נתן כדין הודעת ביטול חדשה (ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' סמיר פארוואג'י (פורסם במאגרים) (2104), פסקה 13, והאסמכתאות שם). לפיכך, וככל שלא תוכח עילת הביטול הנזכרת בהודעת הביטול בענייננו, הרי שדי בכך להביא לדחיית התביעה, שכן כל אותן הפרות אחרות שנטענו בכתב התביעה ובטענות חדשות שראו התובעים להעלות במהלך ההליך, אינן יכולות לשמש עוגן לביטול כפי שנעשה.
12. אפנה לפיכך לבחון את עילת הביטול הנזכרת בהודעת הביטול, קרי – אי-המצאת חשבונית לתיקון התריס.
13. בסעיף 4.1 להסכם נקבע כדלקמן (כך במקור): "...החצי חודש מרס 2016 בהם השוכר לא ישלם דמי שכירות היא כנגד תיקון החלון תריס מצד ימין שני מנועים וכן החלפת מנעולים כנגד תשלום זה יוותר המשכיר על חצי חודש מרס 2016 בכפוף לחשבוניות החלפה ותיקון על שם המשכיר".
מטיעוני הצדדים עולה כי אין למעשה מחלוקת שהתריס תוקן. אף אין חולק שהנתבע לא המציא חשבונית בגין תיקון התריס. לטענתו, הדבר נעשה על מנת למזער עלויות התיקון ומתוך בקשה של התובע להוזלת העבודה. וכך העיד:
"ת. כי כתוב וקבענו בהסכם שזה יהיה בתמורה של חצי החודש. התובע ביקש שאני אמזער את הנזק ובמקום בעלי מקצוע שייקרו את העסק, הבאתי אנשים ביותר זול.
ש. מקריא לך את סעיף 4.1 לחוזה. האם יש חשבוניות כאלו?
ת. אין, הייתה הסכמה עם אביך שאם כל התיקונים האלו יעלו חצי חודש, הוא יסכים לוויתור על חצי חודש שכירות.
ש. אז היית צריך לתת לו חשבוניות ולא נתת?
ת. לא, כי אביך ביקש שאני אוזיל עלויות." (עמ' 13, ש' 9-15).
אינני סבורה כי יש הכרח להכריע בשאלה האם התיקון באופן שנעשה, קרי, ללא קבלת חשבונית, היה לפי הבנה משותפת של הצדדים, אם לאו. זאת, מאחר שאף אם נניח כי מדובר במחדל של הנתבע המנוגד להסכם, אין בכך להוות עילה לביטולו בנסיבות דנן. שני טעמים עיקריים לדבר. ראשית, ההסכמה לעניין התיקון נקבעה כאמור בהסכם מיום 8.3.16. הודעת הביטול ניתנה לטענת התובעים ביום 16.7.17, או לכל המוקדם בתחילת יולי 2017 (בשים לב לתוכן ההודעה). לפי האמור בה, הביטול נעשה לאחר שניתנה לנתבע אורכה של חודשיים לספק החשבונית. אסמכתא לדרישה/מתן אורכה מעין זו "בזמן אמת" לא צורפה ע"י התובעים ולא הוכחה לגופה. אולם אף אם נניח שהיא ניתנה, עולה כי הדרישה למתן חשבונית הועלתה כחודשיים לפני הביטול, בסביבות חודש מאי 2017. לאמור, מעל לשנה לאחר חתימת ההסכם ותחילת השכירות, כאשר לפי גרסת התובעים המועד בו היה על הנתבע להעביר החשבונית הוא מועד תחילת השכירות (ר' סעיף 12 לתצהיר התובע). מדובר בפרק זמן ארוך של מעל לשנה שאיננו בגדר זמן סביר לשימוש בזכות הביטול, כדרישת סעיף 8 לחוק התרופות. שנית, אי-המצאת החשבונית עבור התיקון איננו מהווה הפרה יסודית בענייננו. במקרה דנן הגדירו הצדדים בהסכם סעיפים שהפרתם תהווה הפרה יסודית. סעיף 4.1 להסכם אינו אחד מהם. אף אין מדובר בעניין שניתן להגדירו כהפרה יסודית מסתברת, קרי – הפרה שלו המשכיר היה צופה אותה בעת חתימת ההסכם הוא לא היה מתקשר בו, ולמעשה אף לא נטען שכך הדבר. נוכח זאת, הרי שזכות הביטול של ההסכם כפופה בהתאם לדין לשיקולי צדק (סעיף 7(ב) לחוק התרופות). בענייננו, ההפרה הינה נקודתית וצרה בתוך מערך היחסים החוזי הכולל. יש לבחון אותה על רקע מאפייני הסיטואציה ומכלול מאפייני ההתקשרות. אלה כוללים את העובדה שמדובר בהתקשרות בהסכם שכירות לטווח ארוך של חמש שנים (עם אופציה של חמש שנים נוספות המותנית בהסכמה), באופן המקים אינטרס הסתמכות משמעותי לשוכר. מכוח ההסכם, הפעיל הנתבע את עסקו במושכר כשנה וחצי בטרם הגשת התביעה. ברי כי פינויו המידי של העסק טומן בחובו נזק לא מבוטל. בנסיבות אלה, ביטול ההסכם בשל אי-אספקת חשבונית של תיקון נקודתי בנכס (תריס) מצד השוכר, שאין חולק כי הוא אכן בוצע בפועל ושעלותו היא בסדר גודל של מאות ש"ח (כזכור, כנגד התיקון הופטר הנתבע מתשלום דמי שכירות של מחצית חודש השכירות הראשון, קרי - 500 ₪), יביא לתוצאה שהיא בלתי פרופורציונלית בעליל והוא יהיה בלתי צודק בנסיבות.
14. כפי שכבר צוין, בשלב זה ניתן היה לסיים את פסק הדין, וזאת נוכח העובדה כי עילת הביטול היחידה עליה התבססה הודעת הביטול של התובעים היא זו שנדונה לעיל. עם זאת, מעבר לנדרש, אתייחס להלן בקצרה אף ליתר עילות הביטול שטענו התובעים בכתב תביעתם.
15. עריכת שינויים במושכר; בכתב התביעה נטען כי התובע הרס קיר גבס פנימי במושכר וצבע קירו פנים, וזאת ללא הסכמת התובעים ובניגוד לסעיף 8.5 להסכם אשר אסר על עריכת שינויים במושכר ללא אישור המשכיר. הנתבע טוען כי הדברים בוצעו בידיעת ובהסכמת התובע על רקע הצורך בגודל מתאים של חלל המבנה לצורך הפעלת פיצרייה. מטעם הנתבע העיד מר אלעד מנחם (להלן – אלעד), אשר שכר בעבר את המושכר יחד עם שותף נוסף ושלפי טענתו היה נוכח בחתימה של ההסכם בין התובעים לנתבע ואף חתם עליו. כשנשאל לעניין מעורבותו השיב כי הוא שימש איש קשר ותיווך בין התובע לנתבע נוכח היכרותו עם שניהם (עמ' 18, ש' 8-11; ש' 21-22; עמ' 19, ש' 6-7). אלעד ציין בעדותו כי הצורך בפתיחת החציצה בין שני חלקי החנות היה בידיעת התובע (עמ' 19, ש' 35ׂ).
16. אני רואה להעדיף בעניין זה את גרסת הנתבע, לפיה התובעים היו מודעים לשבירת הקיר הפנימי על רקע השימוש המיועד בחנות. גרסה זו מסתברת והגיונית יותר נוכח התנהלות התובעים בפועל. כפי שפורט לעיל, נושא הקיר הנ"ל לא נזכר כלל בהודעת התובעים בדבר ביטול ההסכם או בפנייה אחרת כלשהי מצד התובעים לנתבע. אף אם נקבל את גרסת התובע, ולפיה הריסת הקיר בוצעה כשמונה חודשים לאחר החתימה על הסכם השכירות (עמ' 3, ש' 32), הרי שמאז ועד הגשת התביעה חלפה כחצי שנה מבלי שהתובעים הביעו כל מחאה בעניין זה, לרבות - כפי שכבר צוין – במסגרת הודעתם על ביטול ההסכם. הדבר מעלה תמיהה של ממש, מבלי שניתן לכך כל הסבר סביר.
17. זאת ועוד, אף אם נניח שענייננו בהפרה של ההסכם, ומשאין מדובר בהפרה שהצדדים הגדירו אותה כיסודית, הרי שהיה על התובעים להתריע על כך בפני הנתבע וליתן לו שהות סבירה לתיקון הדבר (סעיף 7(ב) לחוק התרופות), אולם זאת לא עשו הם. יצוין כי במהלך ההתדיינות העלו התובעים טענות חדשות לשינויים נוספים שנערכו במושכר, אשר כלל לא צוינו בכתב התביעה ומבלי שבשלב כלשהו התבקש תיקונו כך שאין צורך לכאורה להידרש להן. מכל מקום, לגופם של דברים, האמור לעיל לעניין אופן התנהלות התובעים, אשר לא פנו לנתבע בעניינים אלה מבעוד מועד, תוך פירוט טענותיהם להפרת ההסכם בנקודות אלה ותוך מתן אורכה מתאימה לתיקונן, שומטת את הבסיס תחת הישענותם עליהן בהליך דנן.
18. החלפת מנעולים: לטענת התובעים, הנתבע החליף מנעולים מבלי שקיבל רשות לכך. אין בידי לקבל טענה זו. בסעיף 4.1 להסכם קבעו הצדדים כי הנתבע לא ישלם מחצית השכירות בגין חודש מרץ 2016 כנגד בין היתר החלפת מנעולים. התובע בעדותו טוען כי את המנעולים הראשונים הוא סיפק לנתבע אולם אח"כ הוא החליפם שוב (עמ' 7, ש' 26), טענה שהוכחשה על-ידי הנתבע. הנטל על התובע להוכיח טענותיו בעניין זה. לא מצאתי כי הנטל הורם. טענות התובע בעניין זה לא נתמכו בראיה כלשהי. הנתבע בחקירתו הנגדית כלל לא נשאל בעניין זה, דבר הפועל ראייתית לחובתו של התובע. לכך יש להוסיף כי לפי הוראות ההסכם, כניסת הבעלים לנכס תעשה לאחר תיאום מראש עם השוכר (סעיפים 4.6 ו- 9.6 להסכם). לא נטען לאירוע כלשהו בו נעשה ניסיון לתיאום מסוג זה אשר לא כובד ע"י הנתבע.
19. אי-תשלום דמי שכירות חודש יולי: בכתב התביעה, אשר הוגש ביום 23.7.17, נטען בין היתר להפרת ההסכם בשל אי-תשלום דמי שכירות לחודש יולי. אין חולק כי דמי השכירות לחודש יולי לא שולמו על-ידי הנתבע. הנתבע טוען כי הוא קיזז כנגדם סכומים ששילם עבור הסדרת הסככה במושכר אשר הוקמה ללא היתר בניה ואשר בהתאם למוסכם בין הצדדים על התובע היה לשאת בהם. לטענת הנתבע, הוא שכר שירותיו של הנדסאי בשם אברהם כהן, על מנת לפנות לוועדה לתכנון ובניה לצורך הסדרת הנושא. מר כהן הנ"ל העיד מטעם הנתבע. לפי עדותו, הוא פעל בנושא עבור הנתבע מול הועדה לתכנון ובניה. הועדה דרשה כי הסככה תקוצר. העד ציין בעדותו כי קיבל תשלום מהנתבע עבור שירותיו בסך 2,000 ₪. התובע בעדותו אישר כי הוא נקרא לוועדה לתכנון ובנייה בעניין הסככה ושם נאמר לו כי ישנה חריגה בחצי מטר ועל כן יש צורך לקצר את הסככה. עוד אישר כי נושא החריגה סודר ע"י הנתבע (עמ' 6, ש' 20-21). בנוסף אישר התובע כי סוכם בינו לבין הנתבע כי הנתבע ידאג לביצוע התיקון הנדרש לצורך ההסדרה התכנונית וכי הוא, התובע, יישא בעלות הכרוכה בכך. אלא שלטענת התובע, הוא אכן שילם לנתבע עבור כך סך של כ- 3,000 ₪ במזומן (עמ' 6, ש' 3-12).
עולה מהאמור, לרבות מעדות התובע עצמו, כי אכן היה צורך בהסדרת רישוי לסככה במושכר וכי סוכם בין הצדדים שהנתבע הוא שיטפל בנושא ואילו התובע יישא בעלויות הכרוכות בכך. על עצם הצורך בעבודה, על ביצועה בפועל ועל חבותו של התובע לשלם עבורה, אין אפוא כל מחלוקת של ממש.
המחלוקת היא בשאלה האם שילם התובע עבור עבודה זו לנתבע, כטענתו, אם לאו, כטענת הנתבע אשר כאמור קיזז מדי השכירות את התשלומים ששילם עבור הסדרת רישוי הסככה. טענת התובע בדבר תשלום ששילם לנתבע לא הוכחה כדבעי. לא הוצגה כל אסמכתא מכל סוג לתשלום הנטען. טענת התובע אף איננה נחזית מסתברת, לנוכח דרישתו להמצאת חשבוניות כתנאי לתשלומים ביחס לתיקונים קודמים במושכר. כזכור, אי-מתן חשבוניות אף היווה, מבחינת התובע, עילה מספקת לביטול חד-צדדי של החוזה. בכל הנוגע לסככה, אין חולק כי לא הוצגו לו חשבוניות. נוכח זאת, מוקשית בעיני טענת התובע כי היה נכון לשלם מראש סכום לא מבוטל במזומן לידי הנתבע ומבלי שהוצגו לו חשבוניות עבור העבודה. עוד יש לציין, כי במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע הוא לא נשאל כלל באשר לתשלום כלשהו ששולם לידיו ע"י התובע, וכפי שנפסק לא אחת, הימנעות מלחקור בעל דין בסוגיה שבמחלוקת יש כדי לפעול ראייתית לחובת הצד שנמנע מכך (ראו: י' קדמי, על הראיות (חלק שלישי, תש"ע – 2009, עמ' 1949).
נוכח המקובץ, אני רואה לקבל את גרסת הנתבע כי פעל ושילם בעצמו להסדרת הרישוי של הסככה באמצעות גורמי מקצוע, וזאת לפי הסכמה מפורשת בין הצדדים כי התובע שהוא שיישא בעלות הכרוכה בכך, וחיוב זה קוזז על-ידו כנגד דמי השכירות.
אשר לסכומים ששילם הנתבע עבור הסדרת הסככה; בעניין זה לא הוצגו חשבוניות, אולם כאמור ההנדסאי כהן העיד אודות הפעולות שביצע והשכר ששולם לו ע"י הנתבע בסך 2,000 ₪. אינני רואה עילה שלא לקבל את עדותו בעניין זה משאין מדובר בעד שהוא צד למחלוקת בין הצדדים ומשאין חולק כי נושא הסככה אכן טופל ותוקן בפועל. אשר לתשלום בגין התיקון עצמו, הנתבע טוען כי שילם עבור זאת סך 1,900 ש"ח. מלכתחילה הוגשה מטעם הנתבע תצהיר של מי שנטען שביצע את התיקון, אולם משהוא לא התייצב לדיון ההוכחות תצהירו הוצא מהתיק. עם זאת, אין כאמור כל מחלוקת בדבר העבודה שנדרשה (קיצור הסככה) ואין אף חולק כי בפועל בוצעה העבודה, כפי שאישר גם התובע עצמו. התשלום עליו העיד הנתבע מבחינת סכומו איננו נחזה להיות בלתי סביר. לכך מצטרפת העובדה כי לפי גרסת התובע עצמו (שלא הוכחה) הוא שילם 3,000 ש"ח לנתבע עבור הסדרת הסככה, סדר-גדול כספי המתקשר עם עלויות להן טען הנתבע. במכלול אלה, הכף הראייתית נוטה לטעמי לקבל את גרסת הנתבע גם בעניין זה.
20. התובעים בסיכומיהם טוענים כי אף אם נקבל את גרסת הנתבע בדבר קיזוז דמי השכירות, הרי שהנתבע איננו משלם דמי שכירות לתקופה שלאחר הגשת התביעה ומעבר לתקופת הקיזוז. הנתבע נשאל בחקירתו בעניין זה והשיב כי אין לו את מספר הבנק של התובע תוך שלא כפר בחובתו לשלם את דמי השכירות (עמ' 17, ש' 11-13). את תשובת הנתבע לעניין חשבון הבנק יש לקרוא על רקע הפרקטיקה כפי שנהגה בין הצדדים במהלך השכירות ועד לפרוץ המשבר ביניהם והגשת התביעה, במסגרתה היה התובע מגיע בעצמו מדי חודש למושכר ומקבל לידיו את דמי השכירות במזומן, נוהג שפסק עם הגשת התביעה בחודש יולי. הנתבע הצהיר בעניין זה בתצהיר עדותו הראשית, כי הוא התקשר לתובע על מנת שיבוא לקבל את דמי השכירות, כפי שנהג בין הצדדים במהלך ההתקשרות, אולם התובע התעלם ממנו (סעיף 28 לתצהיר). הנתבע לא נחקר כלל על הצהרתו זו והיא לא נסתרה. בנסיבות אלה, ובפרט משנזכור כי לא זו היתה עילת ביטול ההסכם, אין לקבל את התביעה על בסיס טענה זו של התובעים. ברי עם זאת, כי בידי התובעים למצות את זכויותיהם מול הנתבע בעניין זה ככל שדמי השכירות לא ישולמו, וזאת בכפוף להוראות הדין.
21. התובעים הרחיבו בסיכומיהם ביחס לטענה כי הנתבע ניהל את עסקו ללא רישיון עסק, ובכך הפר את סעיף 9 להסכם בו נקבע כי עליו לציית לכל חוק, חוק עזר עירוני ותקנות הקשורים לשימוש במושכר. הנתבע טען כי לצורך הוצאת רישיון עסק נדרש להסדיר את חריגת הבניה שהיתה במושכר ביחס לסככה שנזכרה לעיל, וכי הדבר עיכב את קבלת הרישיון. אינני רואה צורך להרחיב בעניין זה, וזאת נוכח העובדה כפי שכבר צוינה, שלא זו היתה עילת ביטול ההסכם. יתרה מכך – אף בכתב התביעה היא נזכרת רק "בחצי פה" (ראו סעיף 22 לכתב התביעה, בו נטען כי הנתבע "לא משלם את אישורי רישום עסק שהוא התחייב בחוזה לשלם", נוסח שאיננו ברור בתוכנו). להרחבה יתרה זכתה היא רק בשלב דיוני מאוחר ובסיכומי התובעים. דומה כי ברקע התפנית שחלה בהקשר זה עומדת העובדה שסעיף 9 להסכם הוגדר כסעיף שהפרתו תחשב יסודית באופן המקנה זכות ביטול מידית. כפי שפורט לעיל, דרך הילוך מעין זו תוך העלאת עילות ביטול בדיעבד ולאחר מעשה, איננה יכולה להתקבל בהתאם להוראות הדין. לגופו של עניין, התמונה העולה מהנתונים שבפני מצביעה במידת הסתברות מספקת על כך שקבלת רישיון עסק לנתבע נתקלה בקשיים בין היתר בשל חריגת הבניה במושכר. חריגה זו ברי כי הינה באחריות התובעים ולא הנתבע, כמשתקף אף מההסכמות בין הצדדים בדבר אחריות התובעים לשאת בתשלום הנדרש להסדרת החריגה. ההקשר לסוגיית רישיון העסק נלמדת מעדות הנתבע בדבר הדרישות שהועלו מולו בהליך הרישוי וכן מעדות ההנדסאי כהן, אשר העיד כי הרקע לפנייה אליו מצד הנתבע היה "שאני אפטור לו את הבעיה כדי לקבל רישיון עסק" (עמ' 22, ש' 14-15) וכי הסדרת נושא זה התחייב לצורך קבלת רישיון עסק במושכר (סעיף 7 לתצהיר מר כהן).
22. טענה נוספת שהעלו התובעים לראשונה במהלך ההתדיינות, הינה, אי-תשלום מיסים עבור המושכר ע"י הנתבע. כל האמור לעיל לעניין העלאת הטענה בדיעבד ולאחר הביטול, חל אף לגבי טענה זו. לטענה הנ"ל אף אין זכר בכתב התביעה עצמו. הנתבע נשאל בעניין זה בחקירתו והעיד כי הוא לא שילם ארנונה ומים שכן אלה נכללים בדמי השכירות. עוד העיד, כי רק החשמל הועבר על שמו עוד במועד החתימה על ההסכם על פי ייפוי כוח שניתן על ידו לתובע (עמ' 13, ש' 19-21). טענה אחרונה זו מתקשרת למסמך ייפוי-כוח שצורף ע-ידי התובעים עצמם לכתב התביעה, בו יפה הנתבע את כוחו של התובע להעביר את רישום מונה חברת החשמל במושכר על שמו. עיון בהסכם מעלה כי לפי האמור בו חובת התשלומים בגין שימוש במושכר היא על השוכר, וזאת מבלי שהדבר נכרך בדמי השכירות החודשיים שהוגדרו בנפרד. מנגד, התנהלות הצדדים בפועל עשויה ללמד על הבנה משותפת אחרת, שכן כזכור הנתבע החזיק במושכר כשנה וחצי עד להגשת התביעה, מבלי שהועלתה כל טענה מצד התובעים לאי-תשלום חשבונות לתקופה הנ"ל וכאמור ייפוי הכוח שניתן לתובעים נסב על חיובי חשמל בלבד. עם זאת, אינני רואה הכרח להידרש להכרעה בעניין זה, וזאת משדובר כאמור בסוגיה חדשה שלא עמדה כלל בבסיס ביטול ההסכם ואשר איננה יכולה לשמש עוגן לקבלת תביעה שבסיסה ביטול זה.
23. סיכומם של דברים; נוכח כל המקובץ, מסקנתי היא כי ביטול ההסכם ע"י התובעים בענייננו לא היה כדין. משכך, דין התביעה דנן להידחות.
24. בטרם סיום אציין כי בסעיף 17 להסכם בין הצדדים נקבע כי בכל מקרה וגם אם לא תהיה הפרה יסודית, רשאי כל צד להביא לסיום החוזה בתנאי שישלח הודעה מראש של 60 ימים. סעיף זה נזכר בכתב התביעה, אולם התובעים אינם טוענים כי הסתמכו עליו ובסיכומיהם אינם טוענים לתחולתו במקרה דנן. לגופו של עניין, לא יכול להיות חולק כי התובעים לא פעלו במקרה דנן בהתאם למתווה ההודעה ולוח הזמנים הקבוע בו. משכך, אף אין לי צורך להידרש לשאלת פרשנות הסעיף הנ"ל.
25. אשר על כן, התביעה נדחית.
26. התובעים יישאו בהוצאות הנתבע בסך 6,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.