טענות הצדדים
4. החברה טוענת כי התקיימו אצל המשיב כל המאפיינים המחריגים אותו מתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה: שכרו היה פי שלושה מהשכר הממוצע במשק ופי חמישה מהשכר המעודכן לפי הצו; בנוסף לשכר היסוד קיבל המשיב מענקים והטבות בסכומים ניכרים; הוא השתכר שכר גבוה בהרבה מהעובדים האחרים במוסך; במהלך רוב תקופת עבודתו היה שני בהיררכיה הארגונית; הייתה לו גישה למידע רגיש כמו דו"חות שכללו את הפעילות העסקית הכספית של המוסך; היה לו שיקול דעת מלא בכל הנוגע לניהול היומיומי של המוסך; הוא קלט עובדים וסיכם איתם את שכרם; הוא העביר דיווחי נוכחות של העובדים; היה אחראי על ביצוע רכישות עבור המוסך; היה מעורב בגיוס לקוחות; כמו כן תפקידו היה בעל מידה מיוחדת של אמון אישי.
החברה מפנה לסתירות שנמצאו אצל עדי המשיב בכל הקשור למתכונת העבודה; כך גם לעובדה שהמשיב לא העלה אף פעם כל טענה לשעות נוספות.
5. החברה טוענת עוד כי הוראות הצו אינן חלות על המשיב, באשר הוא אינו נחשב "עובד" כהגדרתו בצו אלא נכלל בהגדרת "הנהלה – הנהלת המוסך וכל מה שבא מכוחה של הנהלת המוסך". גם שכר המשיב מלמד כי לא היה כזה שעובד לפי הצו אמור לקבל. על כן לא היה מקום לקבוע כי המשיב זכאי להפקדות לפנסיה בשיעור 6% בהתאם לצו. לחילופין, הסכומים המופיעים בדו"חות של חברת כלל, אותם הציג המשיב, גבוהים יותר ממה שנקבע על ידי בית הדין. לבד מכך, לא היה מקום לכלול בחישוב ההפרשות את סכום המענק. גם לא ניתן לשחרר את כספי התגמולים, כאשר המשיב ממשיך לעבוד באותו מקום וההפקדות לקרן גם הן נמשכות.
החברה טוענת כי לא היה מקום לחייבה בהשבת סכומים שלכאורה לא הועברו לקרן הפנסיה, שעה שמהמסמכים עולה כי הכספים הועברו לקרן.
משהצו לא חל המשיב לא היה מקום לחייב את החברה בתשלום פיצוי בהעדר הפרשה לקרן השתלמות; כמו כן ההפקדות חושבו גם על רכיב המענק שאין לקחתו בחשבון.
החברה טוענת עוד כי היה מקום להפחית את פדיון החופשה שהמשיב קיבל במהלך עבודתו, כאשר בית הדין לא החשיב בנסיבות המיוחדות בהן המשיב היה העובד הבכיר ביותר במוסך ולא ניתן היה להתנגד לבקשתו לקבל פדיון חופשה במהלך העבודה.
6. המשיב טוען כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל עליו, כאשר לא הוכח כי היה בעל סמכות לקבוע עניינים של מדיניות, הוא היה כפוף למנהל הרשת ובעליה, הוא לא השתתף בישיבות דירקטוריון של החברה, לא היה שותף למהלכים אסטרטגיים, לא היה לו תפקיד של הגברת המכירות, הוא דיווח על ימי עבודתו כשם שדיווח על ימי עבודתם של שאר העובדים, הוא עבד במתכונת שעות קבועה, לא הוכח ששכרו חרג מהמקובל, מידת האמון שנדרשה ממנו לא הייתה מיוחדת.
עוד הוכח כי כעניין של מדיניות אצל החברה, לא נרשמו שעות העבודה ולא שולם גמול עבור עבודה בשעות נוספות. כאשר המשיב עבר לעבוד בחברת שגריר, החל לקבל גמול עבור שעות נוספות מבלי ששכרו הופחת.
הצו חל על כל עובדי המוסך לרבות המשיב, ויש להכליל את סכום המענק במסגרת השכר הקובע כאשר מדובר בסכום ששולם כל חודש למשיב ללא תנאי. שחרור הפוליסה ושחרור הכספים נעשו לצורך העברת בעלות ואין מקום כי החברה תחזור בה מהסכמתה לכך.
החברה לא הוכיחה כי הכספים שנוכו מחלקו של המשיב הועברו בפועל לקרן הפנסיה; מאחר והצו חל על הצדדים, זכאי המשיב גם לפיצוי בגין העדר הפקדות לקרן השתלמות; המשיב ביקש לפדות את ימי החופשה בכסף מחוסר ברירה, אך אין להתחשב בכך במסגרת פדיון החופשה בסיום יחסי העבודה.