12. כל הסימנים שפורטו לעיל:אתר אינטרנט משותף,כתובת פעילה זהה,מס' טלפון זהה, בעלות ניהול ומורשה חתימה שנותרו גם בעסק החדש,מועד הקמה בסמוך לכניסת הנתבעת לחובות בשל מתן פסק הדין,תחום פעילות זהה,לקוחות וספקים זהים,שימוש במלאי של הנתבעת תוך גריפת תמורתו לנתבע במקום להשתמש בו לתשלום החוב,כל אלו מעידים כי הנתבע לא הפריד בין אישיותו הפרטית לבין האישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת. שוכנעתי כי קיימת זיקה חזקה בין הנתבעת לעסק החדש שהקים הנתבע על מנת להמשיך את פעילות הנתבעת ,תוך התחמקות מתשלום חובותיה ויש בכך להצדיק הרמת מסך ויחוס חוב הנתבעת לנתבע.וראה בא 27665/00 דקורית אביזרי וילונות ודקורציה בע"מ נ.זלצברג אבי וטקסטיל 7 בע"מ [פורסם בנבו]:
"משמעות הדברים הינה כי "טכסטיל 7" אינה אלא אמצעי להמשך פעילותו של העסק הקודם. דומני כי המקרה שבפניי הינו בדיוק המקרה המתאים להרמת מסך ההתאגדות של "טכסטיל 7".שוכנעתי כי הקמת "טכסטיל 7" נועדה אך ורק כדי לאפשר לאבי להתחמק מתשלום חובות לנושים. כבר נאמר בע"פ 4606/90, מוכרמן נ' תל-מר בע"מ, פד"י מו(5), 353, 362:" אמור מעתה שהרמת המסך מוכרת ואפשרית בהיקף זה או אחר, הכל לפי טיבו של הענין, הן כדי למנוע מבעלי מניות בחברה או מהחברה כתאגיד ניצול ההפרדה שביניהם להשגת מטרה לא כשרה, הכרוכה ממילא בפגיעה בזולת בקיפוחו או הסבת נזק לו והן לשם "עשיית הצדק והיושר ושמירה על טובת הציבור".
אוסיף ואעיר כי בתי המשפט נוטים להקל בהרמת מסך בחברת מעטים משפחתית. כאשר ברור כי בפועל אין הבדל בין השותפות שנוהלה לבין ההתאגדות בחברה, יטה בית המשפט לזהות בין השניים (ע"א 4606/90 הנ"ל בעמ' 363)". (הדגשה שלי ר.א).
יצויין כי גם במקרה שבפני,הנתבעת היתה למעשה מעין חברה משפחתית של הנתבע וגרושתו (השותף השלישי פרש לאחר 3 שנים ובסופו של דבר,גם הגרושה העבירה חלקה לנתבע).לאור כל האמור, יש לזהות בין הנתבעת לבין הנתבע שהחל להפעיל את אדום ירוק תוך שימוש בלקוחותיה, במוניטין, במלאי ולמעשה העביר את כל פעילותה לעסק החדש, על מנת לחמוק מתשלום חובות הנתבעת.
עוד ראה לדוגמא גם ה"פ 151/07 לוזון ואח' נ' לוי שם התבקש סעד הצהרתי ע"י בני זוג שהיו בעלים ומנהל בחברה אשר נגדה ניתן פסק דין, על פיו יוצהר כי הרכוש שבביתם שייך להם ולא לחברה החייבת. יצוין כי המבקשת שם פעלה טרם הקמת אותה חברה וכן לאחר שהחברה חדלה לפעול ,באמצעות עוסק מורשה בתחומי עיסוק שברובם חופפים. ביה"מ דחה את התביעה וקבע:
"לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושקלתי את עדויות הצדדים, אני מקבלת את עמדת המשיבה, כי התמונה שמצטיירת מהראיות היא של עירוב בין עסקה של המבקשת, כעוסק מורשה, לבין העסק של החברה. במילים אחרות, לחברה לא היה למעשה קיום כלכלי ועסקי עצמאי ונפרד מהעסק של המבקשת, ועל כן אין המבקשים יכולים להשתמש לרעה - שימוש "פורמאלי" - באישיות המשפטית הנפרדת של החברה ולחסות מאחוריה, בניסיון לחמוק מתשלום החוב למשיבה" (הדגשה שלי ר.א).
ובה"פ 35496-11-09 מדוקס בע"מ ואח' נ' כהן ואח' [פורסם בנבו] :
"אף איני רואה מקום לאבחן את הלכת גל יעד או הלכת רשף מענייננו.טוענת המבקשת כי שם דובר במצב של פתיחת חברה אחת במקום חברה אחרת, להבדיל מהמקרה דנן, בו עוסק מורשה פתח חברה.איני רואה כל אבחנה ברציונאל של פסקי הדין באשר למקרה שבענייננו.הרציונאל הוא ברור: הדין ותחושת הצדק לא יאפשרו לחייבים להתחמק מחובם באמצעות הקמת גופים משפטיים שונים וחדשים.אחת היא, אם מדובר במעבר מחברה אחת לחברה אחרת, במעבר משותפות לחברה, או במעבר מחברה לשותפות. כל קונסטרוקציה משפטית שבמהלכה נאלץ הנושה לשבת ולצפות באין אונים באותו חייב עצמו, כאשר הוא ממשיך לנהל באין מפריע עסקים תחת כסות חדשה, ומבלי שחובו של הנושה ייפרע, היא בלתי צודקת וביהמ"ש לא יתן לה את ידו.".
13. כפי שפורט לעיל,הרי במקרה דנן,יש הצדקה לחייב את הנתבע,שהיה בעל מניות ומנהל הנתבעת, גם באמצעות הטלת אחריות אישית מכוח דיני החוזים (מחמת הפרת חובתו כאורגן בנתבעת לנהוג בתום לב בביצוע חיוב שהוטל על הנתבעת במסגרת פסק הדין), ומכוח דיני הנזיקין (בגין ביצוע עוולת רשלנות בכך שהיה צריך לצפות כי העברת פעילות ,מלאי והכנסות הנתבעת לעצמו, ימנעו מהתובע את האפשרות לגבות את החוב).
מתאימים מאוד לענייננו דברי ביה"מ ב ת.א. 2290/04 בריטש ירון נ. דנירן חברה לשיווק מזון בע"מ ואח' [פורסם בנבו] :
"...אין טעם טוב שבעטיו תוגבל הילכת פנידר לשלב המשא ומתן. אין גם טעם טוב להגביל תחולתו של עקרון תום הלב על מנהל חברה רק לקיום חיובים ושימוש בזכויות הנובעות מחוזה. לנוכח הוראת סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), ניתן עקרונית להטיל אחריות גם בגין פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה. בענייננו מדובר בחיוב מכח פסק דין. על קיומו חל עקרון תום הלב, מכח סעיף 61(ב). בנסיבות שבהן נוקט מנהל חברה בפעולות על מנת להימנע מהתשלום כאשר לו אינטרס אישי בנקיטת פעולות כאמור, סבורה אני כי יש מקום להטיל אחריות אישית על מנהל חברה מכח עקרון תום הלב. קשת התרופות בגין הפרת תום הלב הינה רחבה וכוללת תשלום פצויים בגין הנזק שנגרם (ר' ר בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע נ. בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(1), 828, בעמ' 838-839). הנזק בענייננו הינו סכום פסק הדין.
גם מכח עוולת הרשלנות ניתן להטיל אחריות על הנתבע 3 כלפי התובע. שאלת האחריות האישית בנזיקין של בעל תפקיד בחברה נדונה בהרחבה על יד הנשיא שמגר בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ. קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח (5), 661. בפסק דין זה נקבע כי "פעולתו העוולתית של האורגן מקימה אפוא אחריות אישית כפולה. ראשית, אישית של החברה. שנית, אחריות אישית של האורגן". (שם, עמ' 697). ...בענייננו נקט הנתבע 3, בכושרו כמנהל הנתבעת 1 בפעולות שתכליתן הפסקת פעילותה של הנתבעת 1, וריקונה מכל נכסיה. זאת עשה כאשר היה לו אינטרס כלכלי אישי בהעברת פעילותה ונכסיה של הנתבעת 1 לנתבעת 2 בה הוא בעל המניות והמנהל היחיד. הנתבע 3 נקט בפעולות אלו בעקבות פסק הדין שניתן לטובת התובע. מדובר במערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה של נושא משרה בחברה, היה על הנתבע 3 לצפות את הנזק שייגרם לתובע בעקבות פעולות אלו, וכמדיניות משפטית ראוי לחייבו אישית בנזק שגרם. כעולה מהדיון לעיל הנתבע 3 התרשל (לפחות) במעשיו, והוכח במידה מספקת קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות זו והנזק שנגרם".(הדגשות שלי ר.א).
14. לאור כל האמור,אני מקבלת את התביעה במובן זה שיש לחייב את הנתבע 2 בחוב הנתבעת ע"פ פסק הדין שניתן כנגדה לטובת התובע.
יחד עם זאת אינני מוצאת לחייב את הנתבע בסך של 97,248 ₪ ,לו עתר התובע. המדובר בסכום שהוא גובה החוב בתיק ההוצאה לפועל שנפתח כנגד הנתבעת בלבד נכון ליום 11.9.17. הנתבע לא היה בעל דין בתביעה הקודמת וממילא לא היה חייב בהוצאה לפועל ולכן לא קיימת הצדקה לחייב אותו בהוצאות חריגות נוספות (מלבד הקרן), החלות בלשכת ההוצאה לפועל, דוגמת שכ"ט א' וב', וריביות חריגות. היגיון זה נלמד על דרך של היקש גם מהתיקון לחוק ההוצאה לפועל בו נקבע כי משעה שזוכה משתהה בפתיחת תיק הוצאה לפועל, זכאי הזוכה לריבית בשיעור מופחת בלבד (סעיף 6(ב2)(1) לחוק ההוצאה לפועל). קל וחומר בעניינו כשכלל לא נפסק עד היום חיוב כנגד הנתבע עצמו ולא נפתח תיק כנגד הנתבע ולכן אין הצדקה לחייב בריבית פיגורים.
לאור האמור, יש לחייב את הנתבע 2 לשלם לתובע את סכום פסק הדין כנגד הנתבעת וכאמור בפסק הדין שם (בת"א 24175-01-11 ), [פורסם בנבו] אני מחייבת את הנתבע 2 לשלם לתובע סך של 56,606 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה שם (13.01.11) ועד מועד התשלום בפועל.
מובן שחיוב זה הינו ביחד ולחוד עם הנתבעת נגדה כבר ניתן פסק הדין כאמור ולפיכך,כל סכום שכבר נגבה, אם נגבה, מחוב זה,יופחת מחובו של הנתבע 2 ע"פ פסק דין זה.
בנוסף,אני מחייבת את הנתבע 2 בהוצאות התובע ,לרבות שכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪.
אני מאשרת את העיקול שהוטל ע"י התובע כנגד נתבע 2 וזאת עד לסכום החוב שנפסק .
כמו כן אני מורה על השבת העירבון שהופקד לצורך הטלת העיקול ,לתובע.
ניתן היום, ה' תמוז תשע"ח,18 יוני 2018, בהעדר הצדדים.
רבקה איזנברג