דיני זכויות יוצרים הם פרי של איזונים בין אינטרסים שונים. "זוהי מלאכת איזונים מורכבת ועדינה בין צרכים חברתיים ותפיסות עולם, לעתים מתחרים. על כן השתרעותה של זכות היוצרים היא אך ורק עד לגבול אשר נתחם עבורה בדין" (ע"א 5097/11 טלראן תקשורת (1986) בע"מ נ' צ'רלטון בע"מ [פורסם בנבו] 2.9.13, פסקה 13)..
כך גם במקרה זה. זכותה של התובעת לניצול אותה יצירה שיצרה איננה בלתי מוגבלת. אכן, התובעת היא בעלת זכות היוצרים ביצירה נשוא התביעה, אותה הפקה של המשחק, והיא גם זו שזכאית ליהנות מפירות השקעתה ביצירה, אך כנגד זכותה זו עומדת זכותו של הציבור לקלוט, לצפות ולאפשר צפייה בשידור הציבורי.
לא מצאתי בטיעוניה של התובעת כל טענה שתסביר מדוע גוברות זכויותיה על זכויות הציבור.
כל ניסיון להסביר מדוע אותן זכויות יוצרים שיש לה במשחק, אלו שבשליטתה המלאה ובתמורה עליה הסכימה נמכרו לשם "שידור לציבור", גם מטילות הגבלות על קליטת אותו "שידור לציבור". דומני שלא בכדי לא נמצאה הצדקה שכזו. אם לא מצא המחוקק להגביל את זכות הציבור לקלוט ולצפות בשידור הציבורי, כולל כאשר הצפייה נעשית בפומבי, אינני מוצא הצדקה להשתת כזו הגבלה על ידי התובעת ועל בסיס זכות יוצרים שיש לה ביצירה אותה התירה לשדר לציבור.
ד. מעבר לקושי הטמון בניסיון להגביל צפייה בשידור הציבורי, בהיעדר הוראה שכזו בדין, לא ניתן להתעלם מהמצב אליו עלול להיקלע כל אדם שיבקש לאפשר צפייה פומבית בשידור ציבורי.
כאמור, טענת התובעת מתבססת על חוזה שכרתה עם הגוף המשדר. חוזה בו הסכמה על הפרדת זכות "הביצוע הפומבי" מזכות "השידור לציבור". על בסיס חוזה זה, סבורה התובעת שביכולתה לחייב את הציבור הצופה בשידור הציבורי בתשלום על פגיעה בזכות היוצרים שלה ביצירה המשודרת.
טענה זו של התובעת ממוקדת בשידור אירוע ספורט, אך משמעותה חורגת ממנו. שידורי הערוץ הציבורי כוללים תכנים מגוונים. חלקם, מן הסתם, יצירות מקוריות של המשדר. וחלקם גם יצירות שהזכויות לשידורן נרכשו על ידי המשדר. בדיוק כשם שנרכשו מהתובעת. כך שעשועונים, כך משדרי אקטואליה, כך סרטי תעודה, כך תכניות תחקירים, כך סרטים, כך תכניות דרמה וכיו"ב.
לפי שיטת התובעת, יכול כל בעל זכויות ביצירות המשודרות להוסיף להסכם עם הגוף המשדר סעיף דומה, ומיד לבקש לבוא חשבון עם כל מי שצפה בשידור הציבורי בפומבי, ולטעון לפגיעה בזכות היוצרים שלו. במצב שכזה ייאלץ כל בעל עסק שומר חוק, להקדים לצפייה בשידור הציבורי חיפוש כל תכנית משודרת, שמא בעל הזכויות בגינה שמר לעצמו את הזכות לשידורה בציבור. במצב שכזה אין כל היגיון. חוסר הגיון זה בא לכדי ביטוי בספרות:
ישום קפדני של זכות הביצוע הפומבי היה מחייב התקשרות בעסקאות רבות לאין סוף עם בעלי הזכויות ביצירות הרבות המושמעות ומוצגות בפני קהל. מובן כי זו אינה המציאות העסקית. זכות הביצוע הפומבי מנוהלת בדרך כלל בידי תאגידים לניהול משותף המייצגים את בעלי זכויות היוצרים. (תמיר אפורי, חוק זכות יוצרים (2012), עמ' 163)
המצב לו חותרת התובעת יביא לכך שכל בעל עסק המבקש להקרין שידור ציבורי, ייאלץ להשקיע משאבים בחיפוש ואיתור בעל הזכויות בכל אחת ואחת מהתכניות המשודרות ולנהל משא ומתן נפרד עם כל אחד מהם. שומה יהיה עליו לערוך מדי יום מחקר של התכניות העומדות להיות משודרות, ולהקפיד להחשיך את המסך בעת שהשידור נעשה ביחס ליצירה שזכות "הביצוע הפומבי" בגינה לא נמכרה לגוף המשדר. למותר מלתאר את המשאבים שיושקעו במצב שכזה (לקושי זה במצב של ריבוי בעלים אפשרי ראה גם: רחל ארידור-הרשקוביץ, "מביצוע פומבי להעמדה לרשות הציבור: חידוש או בלבול תחת הדין החדש?" יוצרים זכויות 405, 433).
חוסר היגיון זה בעמדת התובעת, אך מחזק את המסקנה שלפיה אין לה הזכות להגביל צפייה ביצירה שהזכויות לשידורה ניתנו לשידור ציבורי.
12. כך ניתן לסכם.
שתי משוכות ניצבו בפני התובעת לביסוס הטענה להפרת זכות היוצרים שלה על ידי הנתבעת ובאף לא אחת מהן עמדה.
ראשית, התברר שכאשר עסקינן בהקרנתו של שידור גרידא, הקרנה באמצעות מכשיר טלוויזיה ובדומה להאזנה לשידור רדיו, אין ההקרנה מהווה "ביצוע" של היצירה המשודרת בכל הנוגע להגדרות בדיני זכויות היוצרים. כך לפי החוק הישן וכך עוד יותר לפי החוק החדש. נוכח ההפרדה בין מתן רשות ל"ביצוע פומבי" לבין "שידור לציבור". הגדרה שמצמצמת את משמעותו של "ביצוע פומבי" ביחס לזו שהייתה שרירה לפי החוק הישן. וכיוון שהנתבעים בסך הכל הקרינו שידור במקלט טלוויזיה, הרי שלא "ביצעו" את היצירה המשודרת ולא פגעו בזכויות היוצרים של התובעת.
שנית, התברר שאין בדין כל הגבלה השוללת מהציבור את האפשרות לצפות בשידור הציבורי בפומבי. המשחק נשוא תביעה זו שודר בערוץ ציבורי. צפייה בשידור ציבורי איננה מוגבלת לצפייה פרטית בלבד. הדין איננו מונע קליטה ומתן אפשרות צפייה בפומבי, בציבור, של שידורי הערוץ הציבורי. התובעת לא הוכיחה כיצד סעיף בהסכם שבינה לבין הגוף המשדר, יכול לגבור על זכויות הציבור בכל הנוגע לצפייה בשידור הציבורי ולהשית עליו מגבלות לא לו.
למעלה מכך, התברר שפרשנות התובעת עלולה ליצור בוקה ומבולקה בכל הנוגע לאפשרות הקרנת שידור ציבורי בבתי עסק. בוקה ומבולקה, שכן לפי שיטת התובעת ייאלץ בעל עסק לערוך בטרם הקרנת שידור ציבורי מחקר, ולגלות מי הוא בעל זכות היוצרים ביצירה המיועדת לשידור ובאילו תנאים ניתנה הזכות לשידור לגוף המשדר. דרישה שכזו תביא לבזבוז משאבים. יישומה יביא בהכרח גם לפגיעה בשידור הציבורי, שכן אך סביר הוא שהשתת כזו חובה תביא בעלי עסק להימנע ממתן אפשרות לצפייה בשידור הציבורי, שמא ימצאו פוגעים בזכות יוצרים של מאן דהו.
כך איפה, לא זו בלבד שהתובעת מבקשת להשית על הציבור מגבלת צפייה בשידור ציבורי שאיננה קיימת בדין, אלא שהיא מבקשת לאמץ פרשנות שאין בה הגיון מסחרי.
הן מכך והן מכך, כיוון שהמשחק נשוא התביעה שודר בערוץ ציבורי, אין הקרנתו בפומבי מהווה פגיעה בזכות היוצרים של התובעת.
13. רק להשלמת התמונה, ומכאן שבתמצית בלבד, נראה שדין תביעה זו להידחות אפילו ימצא שהופרה זכות היוצרים של התובעת, על בסיס ההגנה שמקנה החוק החדש למפר התמים.
סעיף 58 בחוק החדש מורה כך:
"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחוייב בתשלום עקב ההפרה".
הוראה זו מקימה חריג לכלל המטיל אחריות על הפרת זכות יוצרים. ככלל, עוולה אזרחית על הפרת זכות יוצרים היא מסוג אחריות מוחלטת ואינה טעונה יסוד נפשי של ידיעה אודות ההפרה. חריג לכלל זה נוגע לעצם קיומה של זכות יוצרים. אם אדם סבר בתום לב כי הפעולות שהוא עושה הן ביצירה שההגנה עליה כבר פקעה, או באובייקט שאיננו מהווה יצירה מוגנת בזכות יוצרים, התרופות שייפסקו כנגדו לא יכללו פיצויים, אלא רק צו למניעת המשך השימוש ביצירה (תמיר אפורי, חוק זכות יוצרים (2012), עמ' 462).
אותה הגנה מפני פגיעה בזכות יוצרים איננה מצומצמת רק למקרים בהם סבר אדם, בתום לב, שאותה יצירה שבצע איננה מוגנת כלל בזכות יוצרים, אלא גם למקרים בהם סבר אדם שהזכות ביצירה עברה להיות נחלת הכלל.
"...אך גם משעה שלשיטתי הפרו המשיבים הפרה ישירה, לא תעמוד להם הגנת מפר תמים, שהיא מצומצמת למקרים חריגים בלבד, בהם הגנת זכות היוצרים ביצירות מושא ההפרה עשויה להיות מוטלת בספק באופן סביר, כדוגמת יצירות ישנות אשר אפשר לסבור שעברו זה מכבר לנחלת הכלל, או יצירות שלגביהן המפר לא ידע או לא היה עליו לדעת כי זכאיות הן להגנת זכות יוצרים..." (ע"א 1248/15Fisher Price Inc נ' דוורון יבוא וייצוא בע"מ [פורסם בנבו], 31.8.17, פסקה ע"ג בפסק הדין)
במקרה דנא, הצהיר הנתבע כי לא העלה בדעתו אפשרות ששידור משחק כדורגל בערוץ הציבורי עלול להוות הפרה של זכות יוצרים. הנתבע הוסיף והסביר כי מלכתחילה נזהר מפני אפשרות שיחויב בגין הפעלת מקלט הטלוויזיה בעת שידור משחקים, ולכן הורה לחברת הכבלים לחסום קליטת ערוצי הספורט המכונים "ספורט 1" וכן "ספורט 2", ואף הורה לעובדי הנתבעת להימנע מהקרנת משחקים משודרים. הנתבע חזר על גרסה זו בעדותו, והבהיר שהיה נמנע מלאפשר הקרנת המשחק לו חשש לפגיעה בזכות יוצרים, וכי לא העלה בדעתו אפשרות שכזו לפגיעה בזכות יוצרים על תוכן שמשודר בערוץ ציבורי (עמ' 27; ש' 27 בפרוט' וכן עמ' 28; ש' 25 בפרוט').
התובעת עצמה אישרה שלא נעשתה כל פנייה לנתבעים בקשר עם האפשרות להפרת זכות יוצרים שלה טרם שידור המשחק והפנייה הראשונה לנתבעים נעשתה לאחר שידור המשחק (סעיף 12 בתצהיר אלכס ויינשטיין וכן עדותו בעמ' 19; ש' 20 בפרוט').
לא מצאתי איפוא כל סיבה שלא ליתן אמון בגרסת הנתבע, הגרסה שלפיה לא ידע ולא העלה בדעתו שהקרנתו של שידור כלשהו בערוץ ציבורי מהווה פגיעה בזכות יוצרים.
כך מתברר כי הנתבעים סברו שלא תתכן פגיעה בזכות יוצרים עת מאפשרים הקרנה של שידור בערוץ ציבורי, כשם שלא הגיוני שתהיה כזו הפרה בכל שידור אחר בערוץ ציבורי. וכאשר מסתבר שאף התובעת לא פנתה מראש ולא התריעה על אפשרות לפגיעה שכזו, הרי אפילו הופרה זכות היוצרים שלה – בתום לב הופרה ומתוך מחשבה סבירה שהשידור בערוץ ציבורי חף מכל אפשרות לפגיעה בזכות יוצרים. ששידור בערוץ ציבורי הופך את היצירה המשודרת לנחלת הכלל.
ומשכך – אפילו סברתי שהקרנת המשחק בעסק בעת ששודר בערוץ הציבורי היוותה פגיעה בזכות היוצרים של התובעת, הרי שהפרה שכזו, בנסיבות העניין, בתום לב נעשתה ועל בסיס אמונה סבירה שהזכויות במשדרי הערוץ הציבורי מהווים את נחלת הכלל ואינם כרוכים בהפרת זכות יוצרים מצד העסק המאפשר הקרנת השידורים. ולפיכך – עומדת לנתבעים הגנת "המפר התמים" והתביעה כנגדם הייתה נדחית גם מטעם זה.
14. לפי טענת התובעת, לו נמצאה הנתבעת חייבת בפיצוי בגין הפרת זכות היוצרים של התובעת, מן הדין היה גם להשית חבות זו אישית על הנתבע.
אותה חבות אישית לה טוענת התובעת, איננה מתבססת על הניסיון לייחס לנתבע אחריות למעשי הנתבעת מכח "הרמת מסך", אלא על הטענה לביצוע העוולה בידי הנתבע עצמו, ובהתאם להוראות סעיף 49 בחוק החדש.
להקמת אחריות אישית להפרת זכות יוצרים צריכים להתקיים ארבעה תנאים מצטברים: שאותו אדם הרשה להציג בציבור יצירה; שהצגת היצירה בוצעה בתאטרון או במקום שעשוע אחר; שהיצירה הוצגה ללא הסכמת בעל זכות היוצרים בה; וכן שהצגת היצירה הייתה לתועלתו הפרטית של אותו אדם (ע"א (ת"א) 2988/05 קפוצ'ין עסקי מזון בע"מ נ' אקו"מ אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל בע"מ [פורסם בנבו] 27.2.07 פסקה 4 (ב) בפסק הדין).
הנתבע העיד שכלל לא ידע על הקרנת המשחק אלא לאחר מכתב ההתראה שקבל מהתובעת, ועוד העיד הנתבע שמלכתחילה הנחה את עובדי הנתבעת להימנע מלאפשר צפייה במשדרי ספורט המשודרים בטלוויזיה. טענה זו של הנתבע לא נסתרה ודי בכך כדי לקבוע שלא התקיים התנאי ההכרחי הראשון להשתת חבות אישית.
בנוסף, התנאי הדורש הוכחת "תועלתו הפרטית" של הנתבע זכה לפרשנות מרחיבה, כאשר הדגש מוסב לתועלת שהופקה על חשבון בעל זכות היוצרים, בין אם התועלת מוקנית לארגון ובין אם לאורגן. לא שאלת תועלתו הפרטית של האורגן נבחנת אלא עצם קיומה של תועלת (רע"א 2991/07 אקו"ם, אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל בע"מ נ' קפוצ'ין עסקי מזון בע"מ [פורסם בנבו] 8.6.09, פסקאות יח' ואילך בפסק הדין).
אף בשים לב לפרשנות מרחיבה זו, לא ברור מה תועלת צמחה לנתבעים מהקרנת המשחק המשודר. מעדות הנתבע עולה שמסך הטלוויזיה הוצב כך שמרבית לקוחות הנתבעת כלל אינם יכולים לצפות בשידורים, מה גם שמראש ההנחיה הייתה להימנע מהקרנת שידורי ספורט. אופן הצבת מקלט הטלוויזיה וההנחיות שניתנו להפעלתו מלמדים שהנתבעים כלל לא ראו תועלת כלשהי בהקרנת שידורי ספורט דווקא, וכל שעמד לנגד עיניהם הוא תפיסת עיני העוברים והשבים בשידורים כלשהם, כך שישימו לב לקיומו של העסק.
לפי עדות זו, שלא נסתרה, לא ציפו הנתבעים כלל להפקת תועלת מהקרנת המשחק. וודאי שלא כזו תועלת אשר עולה על התועלת מהקרנת כל משדר אחר בערוץ הפתוח באותה העת.
לפיכך, אפילו מצאתי שהופרה זכות היוצרים של התובעת, הרי שלא הוכח שהנתבע הרשה להציג את היצירה ולא הוכחה תועלת כלשהי מהצגתה של היצירה, ומכאן שאין מקום להשתת חבות אישית על הנתבע.
15. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
16. כך ניתן לסכם.
תביעה זו התבססה על הטענה לקיומה של זכות יוצרים של התובעת. טענה זו הוכחה. הוכח שהתובעת הפיקה שידורו של משחק כדורגל אשר התקיים ביום 7.11.13, והיא הייתה בעלת זכות היוצרים ביצירה זו. ועוד הוכח, כי המשחק שודר בערוץ ציבורי, הערוץ הראשון, על בסיס הסכם שנכרת בין התובעת לבין רשות השידור, ובו גם ההסכמה לפיה שומרת התובעת לעצמה את זכות היוצרים בכל הנוגע ל"ביצוע פומבי" של המשחק. בנוסף, אף זה הוכח, הוקרן המשחק על גבי מסך הטלוויזיה בבית העסק של הנתבעת, וזאת בלא שהיה בין התובעת לנתבעים כל קשר טרם הקרנת המשחק. לא בהצעה לרכישת זכות להקרנת המשחק ולא בכלל.
לטענת התובעת, הקרנת המשחק בנסיבות אלו היוותה הפרת זכות היוצרים שלה. בחינתה של טענה זו לימדה שזולת הקרנת המשחק על גבי מסך טלוויזיה, בלא כל מכשיר נוסף כגון מגבר, לא עשתה הנתבעת פעולה כלשהי. במצב שכזה, לא ניתן לקבל את טענת התובעת להפרת זכות היוצרים שלה משני טעמים:
ראשית, מצב שכזה, מצב של הקרנת שידור באמצעות מסך טלוויזיה, איננו בגדר "ביצוע" של היצירה המשודרת. כך נוכח מעורבותו המינורית של מציב ומפעיל המקלט בהעברת היצירה, מעורבות שמסתכמת בהצבת המקלט ומתגמדת נוכח חלקם של התובעת (כמי שהתירה שידור ציבורי בהסכם) ושל הגוף המשדר (כמי שרכש את זכות השידור ביצירה והביא לשידורה). כך בפרט נוכח השינוי שחל בחקיקת חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, והפרדת הגדרתו של "ביצוע פומבי" מהגדרתו של "שידור". מכל אלו, הפעלת מקלט טלוויזיה לשם צפייה ביצירה המשודרת איננה בגדר "ביצוע" של אותה יצירה.
שנית, אפילו ניתן היה לקבל הטענה שהקרנת יצירה משודרת כמוה כ"ביצוע" של היצירה, לא ניתן לראות בכך הפרה של זכות יוצרים במקרה זה, שכן עסקינן בשידור שנעשה בערוץ ציבורי. התובעת לא הראתה שהדין מטיל איסור כלשהו על הקרנת שידור ציבורי בפומבי. כאשר מתיר בעל זכויות שימוש בזכויותיו בשידור בערוץ ציבורי, אין באפשרותו להטיל על הציבור מגבלה שאיננה קיימת בדין. מגבלה לפיה דווקא שידור אותה יצירה שלו, להבדיל מכל יתר שידורי אותו ערוץ ציבורי, מוגבלת לצפייה פרטית בלבד. כך ודאי כאשר קבלת עמדת התובעת הייתה יוצרת מצב שקשה לראות מה הגיון יש בו. מצב בו כל אדם המבקש להקרין שידור ציבורי בפומבי, חייב לחקור ולברר מראש אילו יצירות יוקרנו, מי בעל הזכויות ביצירות שיוקרנו, ומה עמדתו לגבי האפשרות לצפייה בפומבי של היצירה שתשודר. מכל אלו, הפעלת מקלט טלוויזיה בציבור, לשם צפייה ביצירה המשודרת בערוץ ציבורי - איננה בגדר הפרת זכות היוצרים ביצירה המשודרת.
עוד נמצא שאפילו נתקבלה עמדת התובעת להפרת זכות היוצרים שלה, בנסיבות הייחודיות של מקרה זה, מצב בו עסקינן בהקרנה בערוץ ציבורי, כאשר לא ניתנה כל התראה מראש על פגיעה אפשרית בזכות היוצרים, וכנגד זאת נעשה ניסיון להימנע מהקרנת משדרי ספורט שעלולים להוות כזו פגיעה – זכאים הנתבעים להגנת המפר התמים.
ולבסוף, נמצא שאפילו היה מקום לחיוב הנתבעת בהפרת זכות היוצרים של התובעת, לא היה מקום להשתת חבות אישית על הנתבע, שכן הוא עצמו כלל לא התיר את הקרנת המשחק המשודר והנתבעים שניהם לא הפיקו כל תועלת מהקרנתו.
17. במצב זה לא נותר אלא לדחות את התביעה וכך אני מורה.
התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בסך של 12,000 ₪.
ניתן היום, כ"ה אב תשע"ח, 06 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.