פסק דין
1. ערעור על חלק פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד, בת.א 23491-05-13, [פורסם בנבו] שניתן ביום 8.2.18, ע"י כב' השופטת אורנה סנדלר-איתן, אשר דחתה את תביעת התובעת להשבה כספית והורתה לחייבה בדמי עיתוק בעבור האוניה VENUS.
התשתית העובדתית:
2. התובעת הינה חברה המאוגדת כדין באיי מרשל אשר רכשה את האנייה M/V VENUS. הנתבעת הינה חברה ממשלתית המפעילה את נמל אשדוד ומעניקה שירותים שונים לאניות הפוקדות את הנמל.
3. תביעת המערערת להשבת סכומים ששילמה עבור שירותי נמל שונים נדחתה, אך הערעור מתמקד באחד הרכיבים בלבד בשל עיתוק האנייה מרציף 103 לרציף ' 4 בלבד.
בית המשפט חייב המערערת בגין דמי עיתוק, בשל העובדה שרב החובל של הנמל השתכנע, כי עיתוק כלי השיט נחוץ בטיחותית, כדי למנוע מכשול ולהפחית סכנה והאוניה אינה יכולה לבצע עיתוק בכוחות עצמה.
תמצית טענות הצדדים
4. שתי טענות עיקריות בבסיס הערעור. האחת - שבית המשפט ביסס החלטתו על הנוסח החדש של תקנה 72 לתקנות הנמלים תשל"א - 1971, שתחולתו מיום 24.12.17 ולא על הנוסח המחייב שהיה בתוקף בתקופה הרלוונטית, דהיינו מרץ 2013. טענת המערערת בתמצית, שלפי הנוסח המחייב, הסמכות לעיתוק האוניה נתונה למנהל הנמל ולא לרב חובל הנמל ומאחר ומי שקיבל את ההחלטה היה רב חובל הנמל, מר מור, אין בהחלטה זו, שניתנה בחוסר סמכות – כדי להשית על המערערת הוצאות העיתוק, שמקורן בהחלטותיו.
הטענה השניה - כי תקנה 72 דורשת הוכחת הרחקה מידית במצב חירום, ואילו המשיבה לא הוכיחה, כי התקיים הכרח בהרחקה מידית של האנייה, מפאת היותה צפויה להיגרר אל מחוץ לנמל.
5. מטבע הדברים המשיבה תומכת בפסק הדין וטוענת, כי הטענה בדבר העדר סמכותו של רב חובל הנמל להורות על עיתוק האוניה, לא נטענה בבית המשפט ולא אוזכרה בכתב התביעה. טענה זו הועלתה לראשונה ע"י המערערת בשלב הסיכומים והמשיבה התנגדה לכך הואיל ונושא זה לא היה במסגרת הפלוגתאות בין הצדדים ולא היה ביכולתה להביא ראיות, על כן עותרת המשיבה לצירוף ראיה חדשה הקשורה לסמכויותיו של מנהל הנמל.
לגופו של ענין טוענת המשיבה, כי תכלית החוק הינה שלמנהל הנמל נתונה הסמכות להסמיך את עובדיו לקבל החלטות. ובענינינו, לרב החובל של הנמל ניתנה סמכות שהואצלה לו ממנהל הנמל לכן פעל כדין.
טענת המשיבה כי הוראות סעיף 72 דורשות "הכרח בהרחקה מיידית" הינה שגויה שכן, סעיף 72 מונה מספר מצבים חלופיים ולא מצטברים בהם ניתן להורות לבצע כל תמרון באוניה שיהא בו כדי למנוע מכשול או להפחית סכנה ואילו קיומו של הכרח בהרחקה מיידית הינו רק אחד מהתנאים ולא חזות הכל.
דיון והכרעה
6. טרם אדון בערעור לגופו, אתייחס לבקשת המשיבה להוספת ראיות בערעור. לא מצאתי להכריע בבקשה זו, כיון שניתן להכריע בערעור גם ללא צורך להיזקק לבקשה להוספת ראיה.
לגופו של עניין, המערערת טוענת כי שגה בית המשפט בהתבססו על נוסח תקנה לא רלוונטית. הנוסח הרלוונטי של תקנה 72 לתקנות הנמלים תשל"א – 1971, הוא כדלקמן:
72. "נוכח מנהל הנמל שיש הכרח בהרחקה מידית של כלי שיט ממקום עגינתו בנמל או בביצוע כל תמרון אחר בו, כדי למנוע מכשול או כדי למנוע או להפחית סכנה לחיים או נזק לכלי השיט, לכלי שיט אחר, למיתקני נמל או לכל רכוש אחר בנמל, רשאי הוא לעשות בעצמו כל פעולה כאמור לגבי כלי השיט ועל חשבון בעליו, אם קברניט כלי השיט לא היה מסוגל לעשות פעולה כאמור מיד לאחר קבלת ההוראה."
תקנה 72 שתחולתה מיום 24.12.17 ואינה רלוונטית לעניינינו, נוסחה כדלקמן:
"72. "נוכח רב חובל הנמל שיש הכרח בהרחקה מידית של כלי שיט ממקום עגינתו בנמל או בביצוע כל תמרון אחר בו, כדי למנוע מכשול או כדי למנוע או להפחית סכנה לחיים או נזק לכלי השיט, לכלי שיט אחר, למיתקני נמל או לכל רכוש אחר בנמל, רשאי הוא בתיאום, ככל האפשר, עם מנהל הנמל לעשות בעצמו כל פעולה כאמור לגבי כלי השיט ועל חשבון בעליו, אם קברניט כלי השיט לא היה מסוגל לעשות פעולה כאמור מיד לאחר קבלת ההוראה."
השינוי העיקרי הוא בסמכות של מנהל הנמל בתקנה הרלוונטית, לבין רב החובל בתיקון. טוענת המערערת, כאמור, להיעדר סמכותו של רב חובל להורות על העתקת האוניה.
המשיבה מתנגדת להרחבת חזית, וטוענת כי נושא זה לא עלה בכתבי אלא הועלה לראשונה בסיכומי המערערת, ולכן בצדק נמנע בית המשפט קמא מלדון בה.
כידוע, רשימת הפלוגתאות העומדת לדיון מתגבשת בכתבי הטענות שמגישים צדדים. משכך, טענה שמעלה בעל דין שלא הועלתה בכתבי טענותיו מהווה "שינוי חזית" או "הרחבת חזית", ויש לדחותה. הרציונל העיקרי העומד בבסיס הלכה זו הוא מניעת עיוות דין, והדברים מקבלים משנה תוקף שעה ששינוי החזית מקורו בתובע, שהשליטה בהליך נתונה לו מלכתחילה. מבחינת הנתבע, משקפים כתבי הטענות של התובע את עילת התביעה נגדו ועל בסיסם הוא בונה את קו הגנתו. אם יאפשר בית המשפט לתובע לשנות את גרסתו במהלך הדיונים, הרי שיכולתו של הנתבע להתגונן עלולה להיפגע [רע"א 9123/05 אדמוב פרויקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ [פורסם בנבו] (25.10.2007)].
הטענה לגבי סמכותו של מנהל הנמל הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים בבית משפט קמא ולא אִפשרה למשיבה להתגונן כראוי בכתב ההגנה מפני טענה זו ולהביא ראיות בהתאם. לפיכך, מדובר בהרחבת חזית, מבלי שניתנה לכך הסכמת המשיבה - במפורש או מכללא – ודין הטענה לדחיה.
טוענת המערערת שעסקינן בטענה משפטית ולא כך הדבר, שכן מדובר בטענה עובדתית, אילו סמכויות הוקנו לרב חובל הנמל או למנהל הנמל ולאחר שהנושא יבדק עובדתית יש לתרגמו לבסיס המשפטי אך ראשית לכל - הבחינה הראשונית, היא עובדתית. גם אם הייתי מקבלת טענה זו, כי רב החובל פעל בניגוד לסמכותו והסמכות נתונה אך למנהל הנמל, ואינה ניתנת להעברה, הרי שלא בהכרח מדובר במצב של העברת סמכות אלא על האפשרות לבקש ולקבל סיוע. על כן הסמכות נתונה למנהל הנמל אך ביכולתו להיעזר ברב חובל הנמל בפעילותיו השונות ראה לענין זה, ספרו של השופט יצחק זמיר, "הסמכות המנהלית", כרך ב, עמ' 853:
" בית המשפט מבין שלעיתים קרובות, אפשר אף לומר בדרך כלל, הרשות המנהלית (לשם הדיוק: האורגן של הרשות) אינה מסוגלת לבצע בעצמה את כל פעולות ההכנה הנדרשות לצורך הפעלת שיקול הדעת. היא חייבת, מבחינה מעשית, להסתייע בעוזרים. בפועל העוזרים מפעילים חלק מן הסמכות בידי אחרים.... בפועל זאת אצילה חלקית של הסמכות."
בבג"ץ 2303/90 פיליפוביץ נ' רשם החברות, פ"ד מ"ו(1) 410, 422 נקבע ע"י כבוד השופט ברק (כתוארו דאז) כי: " בעוד שחזקה היא על חוק כי תכליתו אינה להסמיך את בעל הסמכות לאצול את סמכותו לאחר, אין חזקה כי תכלית החוק היא למנוע מבעל הסמכות לקבל מאחר סיוע לביצוע הסמכות. נהפוך הוא: חזקה על החוק שהעניק את הסמכות כי תכליתו הינה לאפשר לבעל הסמכות להיעזר באחרים לביצוע סמכותו. חזקה זו נובעת ממציאות החיים והשלטון ... חזקה על המחוקק, שעה שהוא מעניק סמכות לרשות שלטונית, כי הוא מניח שסיוע זה יתבקש ויתקבל. היקפה של העזרה המותרת משתנה מעניין לעניין ומתפקיד לתפקיד".
מכאן שגם לגופו של עניין, רב החובל שימש כעזר למנהל הנמל ויכול היה לקבל החלטה כפי שקיבל.
7. טענה נוספת שהעלתה המערערת היא, כי תקנה 72 עוסקת בהרחקת כלי שייט באופן מידי, רק כשמוכח הצורך בכך. אין זו הפרשנות הלשונית הנכונה של התקנה, הדרך הנכונה לקרוא את התקנה הינה כי התקנה מכילה תנאים שאינם מצטברים, אלא חלופיים, בהם רשאי מנהל הנמל לבצע פעולה לגבי כלי השיט.
בעניינינו, רב החובל, מר מור, העיד כי היה ידוע לכל שמנוע האנייה אינו פועל ויש הכרח לבצע תמרון ולהעתיק את מיקום האוניה לרציף 4 לקראת עזיבתה את הנמל משיקולי בטיחות השייט . כדבריו "אני יודע שהעברנו את האנייה הזו בעיתוקים ותמיד אמרו לנו שאין מנוע, שצריך להביא גוררות כדי להפעיל אותה, אני יודע שגם בעיתוק הזה השתמשנו ב- 3 גוררות כי אמרו לנו שאין מנוע" (עמ' 33 ש' 5-6 לדיון מיום 9.2.16). על כן אנו רואים, כי מתקיים הסייג השני שבתקנה שמצביע על העובדה, כי פעולת רב החובל הייתה לגיטימית וכי התקיים הכרח בביצוע תמרון באנייה, על מנת למנוע מכשול לאנייה אחרת להיכנס לרציף לצורך טעינה או להפחית סכנה ונזק לכלי שיט.
8. אשר על כן, אני דוחה הערעור. המערערת תישא בהוצאות המשיבה ושכר טרחת עורך דין בסך של 12,000 ₪, להיום.
הערבון שהופקד יועבר למשיבה באמצעות ב"כ, לכיסוי ההוצאות שנפסקו.
ניתן היום, י"ד אב תשע"ח, 26 יולי 2018, בהעדר הצדדים.
שרה דברת, שופטת