ההסכם בסך של 11,700 ₪ כלל גם ביובית שהוזמנה, כך לטענת דגן. אפילו אסמכתה להזמנת הביובית לא הוצגה. דגן טען שלא התבקש להביא יומן או אסמכתאות. לטעמי, מדובר בדבר מובן מאליו, וכאשר בעל מקצוע נוקב בעלות תיקונים, פשיטא שעליו לבסס עלויות של קבלנים חיצוניים. בכל מקרה, מאחר שהנטל להוכחת טענת הקיזוז מוטל על הנתבעים, הרי היעדר האסמכתאות פועל לחובתם.
גם בנושא ההתנהלות במעמד חתימת ההסכם לא נתתי אמון בעדותו של הנתבע. כזכור, בנה של התובעת העיד שהוסכם שהתיקונים יבוצעו על ידי הנתבע. בנה של התובעת תיאר כיצד במעמד החתימה על ההסכם, הנתבע יצר קשר עם בעל הדירה הקודם שלו, שתיאר אותו כ"דייר מדהים ומתקן את הכל" (עמ' 7 ש' 9). לעומת זאת, הנתבע טען שאין לו בטלפון הנייד את פרטי המשכיר הקודם, והוא אינו זוכר את שמו, ואף אינו זוכר את פרטי השיחה שנוהלה עמו (עמ' 13 ש' 11 – 12). "שכחה" של פרטי משכיר שממנו הנתבע שכר דירה פחות משנה לפני עדותו בבית המשפט, ושכחה מוחלטת של נושא השיחה שנוהלה מול המשכיר הקודם, אינה מעוררת אמון, בפרט כאשר הנתבע לא התקשה לזכור פרטים אחרים.
טענת הקיזוז לא הייתה מהימנה גם משום שבזמן אמת, הנתבע לא העלה טענות הנוגעות למצב המושכר או לקיזוז בסכומים שנטענו על ידו. בחקירתו הנגדית של הנתבע הוצגה תכתובת ווטסאפ בינו לבין ב"כ התובעת. באותה תכתובת מיום 17.5.18 הנתבע התחייב לשלם את דמי השכירות "ביום א'" והעלה טענה בדבר חוב עבור מקלחון, בסך של 1,150 ₪ בלבד (עמ' 15 ש' 14 – 16). באותו מועד, בחודש מאי, זמן רב לאחר שהחלו הרטיבויות לפי הנטען, הנתבע לא העלה טענות ביחס למצב המושכר, אלא התייחס למקלחון בלבד. הנתבע אף לא הזכיר את הסכם ביצוע העבודה שנחתם, לפי התאריך המתנוסס עליו, שבועיים לפני כן, ומבסס לכאורה קיזוז בסכום גבוה פי עשרה מכך.
גם מאוחר יותר, בשיחת ווטס אפ שהתקיימה ביום 23.7.18 הנתבע לא התייחס לתיקון הגג, ואף לא לתיקוני האינסטלציה הנרחבים. הנתבע העביר צילומי שני ברזים, הא ותו לא (עמ' 15 ש' 25 – 28). הנתבע טען, כי באותו מועד לא העביר את הסכם ביצוע העבודה, משום שב"כ התובעת כתבה לו שטענות בדבר מצב המושכר "לא מעניינות אותה" (עמ' 15 ש' 31). תשובה זו אינה מתיישבת עם העובדה הפשוטה, שהנתבע כן ראה לצלם את הברזים, תיקון מינורי מבחינה כספית, ועדיין לא העלה שום טענה בנושא הקיזוז הנרחב בסך של 11,700 ₪ בצירוף מע"מ.
חוסר המהימנות שאפף את עדותו של הנתבע כלל גם את נושא התשלומים השוטפים. הנתבע לא הציג אסמכתה לכך שפנה לקבלת הנחה או הקלה בחיובי הארנונה והמים. זוהי טענת הגנה שנדרש היה להוכיחה. יצוין שבתיק זה התקיימו שני דיונים, ונושא האסמכתה הועלה בדיון הראשון, כך שלנתבע הייתה אפשרות להביא אסמכתה זו לדיון השני. התובעת, לעומת זאת, טרחה ופנתה בין שני הדיונים למפעל המים, שנתן לה כאמור את האישור לפיו הנתבע מעולם לא פנה לקבלת הנחה עקב מספר נפשות או צריכת מים חריגה עקב נזילות. מסמך זה מטעם מפעל המים, שאין לו אינטרס כלשהו בתוצאות תביעה זו, עומד בניגוד מוחלט לעדותו של הנתבע.
יתרה מכך, הנתבע הודה, שלא שילם דמי וועד בית עבור החודשים אפריל – ספטמבר 2018, ולגבי חודשים אלו, לא היה לו הסבר כלל (עמ' 19 ש' 8 – 9). אמנם, אי תשלום דמי וועד בית לא נכלל בכתב התביעה שהוגש, אך גם בעובדה זו יש כדי ללמד על מהימנות הסבריו וטענותיו של הנתבע. הנתבע בפשטות אינו משלם את התשלומים החלים על ישיבתו במושכר, ללא שום קשר לבקשות או הנחות.
18. אם כך, עדותם של הנתבע והעד מטעמו, לא הייתה מהימנה, לא נתמכה במסמכים (למעט 3,000 ₪ מתוך 14,700 ₪ טענת קיזוז), והייתה זרועה סתירות ותמיהות. לכן, לא ראיתי לקבוע ממצאי עובדה על סמך עדותם.
19. בהתאם למפורט לעיל, אני קובעת כך:
א. אני דוחה את טענת הקיזוז. טענת קיזוז מחוררת ככברה, אינה יכולה לשמש כבסיס לאי תשלום דמי שכירות. בטענת הקיזוז של הנתבע קיימות סתירות ותמיהות בנושא מועד ביצוע התיקונים, הסכום שהוסכם לשלם (כולל או לא כולל מע"מ) הסכום ששולם בפועל ובנושא מועד התשלום. זאת, בנוסף לכך שטענת הקיזוז לא הועלתה בזמן אמת.
ב. הקיזוז בסך של 3,000 ₪ בוצע שלא בדרך מקובלת. אין מקום לקיזוז בחודש ינואר, כאשר התשלום בפועל נעשה בחודש ספטמבר. הסכמה לביצוע תיקונים תוך קיזוז עלותם אינה הסכמה תיאורטית. קיזוז אינו אלא תשלום בפועל כנגד תשלום בפועל. הנתבע אינו בן חורין להפוך את טענת הקיזוז ל"בנק להלוואות" על חשבון המשכירה – התובעת. קיזוז מבוצע לאחר התשלום, ולא מראש.
ג. איני מקבלת כלל את טענת הקיזוז ביחס לסך של 11,700 ₪, שלגביו לא הוכח תשלום ולו של שקל אחד, ובלתי מסתבר ששולם דבר מה, שעה שהנתבע ידע גם ידע, גם בחודש 7/18, להלין על החלפת ברזים, ולא התייחס ולו במילה לטענות בדבר התיקונים הנרחבים הנטענים. אציין, כי בשים לב לדמי השכירות, טענת הקיזוז של הנתבע מגיעה לסך של כמחצית מדמי השכירות השנתיים (!), וכל זאת, ללא הוכחה כלשהי.
ד. הועלתה גם טענה המתייחסת לקיזוז עבור מקלחון. לא הוצגה אסמכתה כלשהי לעלות המקלחון או עלות התקנתו, וממילא, גם טענה זו הנתבעים לא הוכיחו.
ה. כדי לסבר את האוזן אציין כי אף לו התקבלה גרסת הנתבע במלואה, ואין כל בסיס ראייתי לעשות כן, אין ספק שהקיזוז הנטען אינו מכסה את חוב דמי השכירות. החוב נכון למועד מתן פסק הדין עומד על חמישה חודשי שכירות, קרי, סך של 14,000 ₪, כאשר מול חוב זה קיימת טענת קיזוז בסך של 11,700 ₪ (הקיזוז בסך של 3,000 ₪ בוצע כבר כנגד שכר הדירה בגין החודש הראשון והשלישי). ייתכן כי מאחר שהקיזוז כבר "לא הספיק" לחוב דמי השכירות, הנתבע שינה את גרסתו, וטען לתוספת מע"מ לראשונה בחקירתו הנגדית, ובניגוד מוחלט לתצהירו. תהא הסיבה לכך אשר תהא, הגרסה בדבר תוספת מע"מ נדחית, מעבר לכך שטענת הקיזוז כולה נדחתה.
ו. מאחר שטענת הקיזוז נדחית, כפועל יוצא הנתבעים הפרו את הסכם השכירות בכך שלא שילמו את דמי השכירות החלים עליהם: את דמי השכירות לחודש הראשון וחלק מהחודש השלישי (היתרה של 200 ₪) שילמו באיחור ניכר (שכן התשלום מושא הקיזוז בוצע רק בחודש 9/18). את דמי השכירות החל מיום 20.4.18 לא שילמו כלל.
ז. אני קובעת שהנתבעים הפרו את הסכם השכירות גם בכך שלא שילמו את התשלומים החלים על המושכר (ארנונה ומים), וזאת בניגוד לסעיף 5 להסכם. גם אם הצדדים לא קבעו תנאי זה כיסודי, כטענת הנתבעים, הרי ניתנה התראה בקשר אליו (מכתב מיום 9.5.18) וגם לאחר התראה זו, לא סודרו התשלומים לעירייה ולמפעל המים. לפיכך, התובעת רשאית הייתה לבטל את ההסכם, בהתאם להוראות סעיף 7 (ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970.
ח. אין נפקות לכך ששֵם המשלם בעירייה ובמפעל המים הוא שמו של הנתבע. ראשית, ההסכם בין הצדדים קבע חובת תשלום ובכך יצר חיוב כלפי התובעת, כי אכן התשלומים יבוצעו כדין, ללא שום קשר לזהות המשלם. שנית, זכותו הבסיסית של אדם היא, שנכס הרשום על שמו ינוהל כחוק ולא יצבור חובות. שלישית, אין לדעת כיצד ינהגו העירייה או מפעל המים בנושא החובות, ואין לכפות על התובעת ולו אבק של חשש לצורך בהתנהלות עתידית בקשר לחובות אלו.
הערות משלימות
20. איני רואה כל פגם בכך שהתובעת הציגה את ההמחאות לפירעון.
לטענת הנתבע, ההמחאות נמסרו לביטחון בלבד. בנה של התובעת לא חלק על עמדה עקרונית זו, וציין שההמחאות נמסרו "להמרה במזומן". כלומר, עפ"י העדויות, ההמחאות נמסרו תוך שהוסכם שכל המחאה תיפדה במזומן. בנה של התובעת ציין, כי התובעת הפקידה את ההמחאות רק לאחר שהנתבע לא עמד בתשלומים (פרו' עמ' 7). מאחר שהנתבע לא שילם את דמי השכירות, ועל כך אין מחלוקת, הייתה התובעת רשאית להציג את ההמחאות לפירעון. זה המקום לציין כי ההמחאות ליום 20.4.18 וליום 20.5.18 לא כובדו גם מהטעם של היעדר כיסוי וחשבון מוגבל.
21. טענת המטרד לא הוכחה. לפי העדויות מטעם התובעת, טענה זו הובאה על ידי נציגת וועד הבית. מדובר בעדות מפי השמועה שנמסרה לתובעת ולבנה, ולא די בה כדי לקבוע ממצאי עובדה.
22. הנתבע לא התייחס לנושא מתן שטר הביטחון, ולא הגיב לטענות התובעת בנושא הפרת ההסכם עקב אי מסירתו. לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צורך להיזקק לעילה זו.
סיכום
23. התביעה מתקבלת.
24. אני מחייבת את הנתבעים לפנות את המושכר ברחוב מצדה 3, דירה 16 בעיר כפר סבא מכל אדם וחפץ השייכים להם, וזאת עד ליום 5.10.18.
25. אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת את הוצאות המשפט (סך של 649 ₪ בגין אגרת המשפט וסך של 280 ₪ בגין הוצאות מסירה) וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,000 ₪. בקביעת סכום זה התחשבתי גם בכך שהתקיימו שני דיונים, וגם בכך שהדיון השני החל באיחור, והנתבעים נאלצו להמתין.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז בתוך 45 ימים מהמצאת פסק הדין.
ניתן היום, ח' תשרי תשע"ט, 17 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.
מרב בן ארי