31. העד מטעם התובעת טען כי על פי הוראות ההסכם (סעיף 7.1) היה עליו להגיש את החשבונות לנתבעת 2 אך בפועל ההתנהלות הייתה כי הגיש את החשבונות לעירייה (ראו: עמ'12 לפרוטוקול הדיון , שורות 23-31) - טענות אלה לא הוכחו.
32. כאמור, לא הוצגו לעיוני מסמכים בעניין זה ובהתחשב בעובדה כי מסמכים אלה, ככל שקיימים, הם בשליטתה של התובעת, אי צירופם נזקף לחובתה של התובעת (ראו: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נגד סלימה מתתיהו [פורסם בנבו] (12.9.91). על האמור אוסיף כי בעדותו של מר נג'יב חלבי, העד מטעם הנתבעת 2, הוא סתר את כל טענות העד מטעם התובעת וטען , בין היתר, כי לא הייתה "התחשבנות" ישירה בין התובעת לבין מי מנציגי הנתבעת (ראו: עמ' 18 לפרוטוקול שורות 7-16).
33. לסיכום נקודה זו התובעת לא הוכיחה את קיומה של המחאת זכות בכתב או בעל פה ובהתאם דין טענתה זו להדחות.
הסכם לטובת צד שלישי?
34. התובעת טענה כי ההסכם בין הנתבע 1 והנתבעת 2 הנו הסכם לטובת צד ג'. התובעת לא צירפה את ההסכם המשולש אשר נחתם בין הנתבעות ולא הפנתה לסעיפים שבו המלמדים על כך - טענתה הועלתה בעלמא ללא פירוט הנדרש בהתאם להוראות החוק.
35. סעיף 34 לחוק החוזים קובע כי : "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן – המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו". התנאי להענקתה של זכות זו לצד שלישי הוא להראות כי פירושו הנכון של החוזה מלמד כי הצדדים להסכם , או מי מהם, נטלו על עצמם חיוב כלפי צד שלשי ובכך העניקו זכות לצד השלישי. בעניין זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 3755-03 שמעון בן חמו נ' טנא נגה שיווק 1981 בע"מ [פורסם בנבו] (12.9.2004):
"המבחן להיותו של חוזה לטובת אדם שלישי הוא כוונת ההקניה (שלו, דיני חוזים מה' 2, 430). כדי "להפוך אדם שלישי למוטב אין די בכך שהחוזה יכלול חיוב לטובתו. יש להוכיח כוונה פוזיטיבית להקנות לו זכות לדרוש את קיום החיוב. אותה גמירת דעת הנדרשת לשם כריתת חוזה חיונית גם לשם הקניית הזכות למוטב" (שם, 431). זכות המוטב היא הזכות לדרוש את קיום החיוב (שם, 436) והיא נוצרת עם כריתת החוזה (שם, 440)."
36. ההסכם המשולש נחתם בין הנתבעות ומדינת ישראל אך לא הוגש על ידי התובעת אשר לא טרחה לפרט לפי איזה סעיפים בהסכם המשולש היא זכאות לדרוש את קיום החיוב כלפי כצד שלישי. ברי כי במקרה דנן, התובעת לא הוכיחה כוונה פוזיטיבית להקנות לה זכות לדורש את קיום החיוב על פי הוראות החוק והפסיקה ודין טיעוניה במקרה דנן להדחות.
עשיית עושר ולא במשפט:
37. התובעת אכן לא העלתה טיעונים בעניין זה במסגרת סיכומיה ויש לראות בה כמי שזנחה טענות אלה. חרף האמור, אציין כי טענות אלה הובאו במסגרת כתב התביעה וראוי להתייחס אליהן גם לגופן. לאחר שבחנתי את הטענות מצאתי כי גם טענות אלה דינן דחייה.
38. חוק עשיית עושר קובע בסעיף 1 כדלקמן:
"(א) מי שקיבל שלא על-פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.
(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה את בדרך אחרת".
39. בספרו של המלומד ד. פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, (כרך א', מהדורה שניה, תשנ"ח-1998, בעמ' 200) צוין כי: "אדם הפועל מכוח חוזה עם אדם אחר איננו זכאי לתשלום מאנשים אחרים שנהנו מביצוע החוזה. ביצוע החוזה הוא בגדר עניינו שלו ושכרו הוא כפי שנקבע בחוזה. זאת ותו לא. התמורה שהעניק שייכת למתקשר השני, ששילם עבורה". הקושי מתעורר, כאשר צד לחוזה לא זכה בשכר החוזי שהובטח לו, בעוד שהתמורה, אשר ניתנה על-ידו במסגרת החוזה, הועברה לצד שלישי. הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט אינן מחייב קיומם של יחסים חוזיים.
40. על פי ההלכה הפסוקה, ישנם שלושה יסודות היוצרים,במצטבר, עילה על פי חוק עשיית עושר. בעניין זה אפנה להלכה שנקבעה ברע"א 371/89 אילן ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, 321 (להלן: "פסק דין ליבוביץ") נאמר כי:
"סעיף 1 לחוק עשיית עושר מציב שלושה יסודות להתגבשותה של עילה על פיו (ראה ע"א 760/77 [5], בעמ' 577). היסוד הראשון הוא זה של ההתעשרות. במסגרתו נבחנת השאלה, אם הזוכה 'קיבל... נכס, שירות או טובת הנאה אחרת...'. היסוד השני עניינו בשאלה, אם ההתעשרות האמורה 'באה' לזוכה מן המזכה. כאן הדרישה היא, כי ההתעשרות של הזוכה תהא 'על חשבון' המזכה. היסוד השלישי מציב את הדרישה כי ההתעשרות של הזוכה על חשבון המזכה תהא 'שלא על-פי זכות שבדין'".
41. באשר ליסוד ההתעשרות אציין כי אין מחלקות בין הצדדים כי התובעת אכן ביצעה את העבודות הנדרשות ממנה בפרויקט באום אל-פחם וכי הנתבעת 1 נהנתה מהעובדות אשר בוצעו במקום.
42. באשר ליסוד השני, האם ההתעשרות האמורה "באה" לזוכה מן המזכה - עולה השאלה האם התובעת היא "המזכה" הגורם להתעשרות ? במקרה דנן אני סוברה כי המזכה הוא הנתבעת 2 ולא התובעת. אמנם, התובעת ביצעה את העבודות בפועל, ואולם העבודה בוצעה על-ידי התובעת עבור הנתבעת 2 על פי הסכם מפורט ביניהן ולא עבור הנתבעת 1. כאן אוסיף כי עצם ביצוע העבודות לטובת הנתבעת 1 אינו מלמד על כך כי הנתבעת 1 התעשרה על חשבון התובעת במלוא סכום התביעה שכן הסכום המגיע לתובעת בגין העבודות שביצעה על פי ההסכם עם הנתבעת 2, משתנה לפי היחסים החוזיים בין התובעת והנתבעת 2 ומשתנה לפי הקיזוז שיש לערוך בשל חומרי גלם עבורם שילמה הנתבעת 2 או כל התחשבנות אחרת.
43. גם התנאי השלישי לפיו ההתעשרות הייתה "שלא על-פי זכות שבדין" אינו מתקיים בעניינינו. בפסק דין ברקוביץ אליו הפניתי לעיל נקבע כי :
"המקרים הקשים להכרעה בשאלה אם ההתעשרות אינה כדין הם המקרים בהם לא ניתן להצביע על דין מפורש אשר מקנה לזוכה זכות להתעשר או שולל זאת ממנו. במקרים אלה, המבחן לשאלה אם ההתעשרות אינה כדין הוא בבחינה אם התעשרות זו היא בלתי צודקת... מבחן הצדק, על-פיו נבחנת השאלה האם ההתעשרות אינה כדין, מודרך על-פי 'תחושת המצפון והיושר' ועל-פי השקפות בדבר 'הישר והטוב' (ראה ע"א 292/68 [8], בעמ' 616, וכן ע"א 760/77 [5] הנ"ל, בעמ' 577... המקרים בהם הוכרה עילה בעשיית עושר אינם מהווים רשימה סגורה וממצה, ומן העקרון הכללי ניתן לגזור מקרים נוספים (ראה ד"נ 20/82 [7] הנ"ל, בעמ' 273). בהחלת העיקרון הכללי במצבים חדשים יש להתחשב בשיקולים שונים: 'השיקולים בהחלת העקרון הכללי כוללים את עצמת זכותו של התובע, את אופי הפגיעה באינטרס שלו, את התנהגות הצדדים ואת טיב הפעילות שמכוחה זכה הנתבע ברווח' (פרידמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 46)" (בעמ' 323).
44. ההלכה הפסוקה קובעת כי צד העביר טובת הנאה במסגרת חוזה תקף איננו יכול לטעון כלפי המקבל כי התעשר שלא כדין על חשבונו (ראה: ע"א 3573/91 חברה ישראלית להספקה לחקלאות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 331; ע"א 11/87 מדינת ישראל נ' חירם לנדאו, פ"ד מג(4) 287). אמנם בענייננו בוצעו העבודות עבור הנתבעת 1 אך הם בוצעו במסגרת הסכם תקף, קרי הנתבעת 1 התעשרה על פי הסכם עם הנתבעת 2 ועל פי תנאי ההסכם וככל שחלה כלל התעשרות שלא כדין, הרי הזוכה לטעון לכך היא הנתבעת 2 ולא התובעת.
45. כאן אציין כי בתאריך 8.5.18 ניתן פסק דין במסגרת ת"א 915-03-10 [פורסם בנבו] אשר התנהל בבית המשפט השלום בחיפה בתביעה שהגישה הנתבעת 2 בין היתר נגד התובעת. התובעת טענה כי במסגרת פסק הדין , אישר בית המשפט כי "הוראת התשלום אשר ניתנה להעברת הכספים לאמיר אדם למסחר בע"מ ח.פ. 512794488 היתה באישור ובהסכמת נ.ס.ח. חלבי ומסחר בע"מ.". כדרכה, התובעת לא הפנתה לסעיף הרלבנטי בפסק הדין. הנתבעת 2 הגיבה לבקשה וטענה כי בית המשפט הורה על מחיקת תביעת התובעת כאן כפי שזו הוגשה במסגרת ת.א. 915-03-10 [פורסם בנבו] בהעדר עילה על סמך חוות דעת המומחה שמונה מטעם בית המשפט באותו הליך.
קראתי בעיון רב את פסק הדין שניתן בת"א 915-03-10 [פורסם בנבו] ואיני רואה כי פסק הדין משנה את המסקנות אליהן הגעתי לעיל.
לאור המקובץ לעיל – התביעה נדחית.
אני מחייבת את התובעת בהוצאות הנתבעת 1 ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל על סך 12,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי במועדים הקבועים בדין
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ט טבת תשע"ט, 06 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.
אלואז זערורה עבדאלחלים