וכפי שסיכם שם כב' השופט א' רובינשטיין, פסקה ד' לפסק דינו:
"המסר מדברינו הוא ברור: המתקשר שלא כדין נוטל סיכון; הרשות אינה יכולה, גם כדי שלא תעשה עושר שלא במשפט, להתנער כליל מן התשלום. אך התשלום יפחת בהרבה מן המצופה, שכן אין ליתן פרס למי שלא פעל כדין, ואין לחייב את כיס הציבור במלוא גחמות שלוחיו ומחדליהם".
מן הכלל אל הפרט – האם נכרת הסכם
6. לתובע אין הסכם חתום עם נציגי העירייה, מקל וחומר שאין בידו הסכם חתום כדין על ידי הגורמים המוסמכים בסעיף 203 לפקודת העיריות. למרות חסר זה דורש התובע את מלוא התמורה החוזית, ניסיון זה נדון מראש לכישלון. לאור השיקולים ואמות המידה שפורטו לעיל, התובע לא יכול לצאת ומלוא תאוותו בידו.
למרות זאת, קו הטיעון של העירייה לפיו לא היא יזמה את המיזם, לא היה לה יד ורגל בו, והכחשתה הגורפת לטענה כי ניתן שירות, להבדיל מהיקפו, חוטאת לחובת ההגינות המוגברת המוטלת על רשויות הציבור, שמעבר לחובת תום הלב החוזית.
7. התובע הצהיר כי הקשר מול העירייה בנוגע למיזם נולד מפנייתו בשנת 2013 של אבנר מימון, מי שכיהן כראש אגף לתרבות ונוער בעירייה. טענה זו נתמכה בהצעות המחיר שהופנו למר מימון בשנת 2013 על ידי התובע ועל ידי קבוצה בראשות קובי אשרת, הצעה זו של התובע הופנתה במקביל לקרן.
המסמך הבא עליו מבוססת התביעה הוא מסמך ממרץ 2014 שערך התובע ונחזה כמציג הסכמות בין כל הנוגעים ליוזמה, העירייה, קרן אשקלון, התובע והתורם. מסמך זה, אשר בכותרתו מוצגים סמלי העירייה, התובע, הקרן והתורם, מכותב למשה גיאת יו"ר הקרן, ליעקב אטיאס כמנהל מחלקת נוער בעירייה ולתורם. הבסיס להסכמה החוזית לפי תצהיר התובע היא הודעה בעל פה מטעם אבנר מימון, יוסי טל (מנהל מחלקת התרבות) ומר גיאת כי נבחרה הצעתו ועליו לקדמה.
הצהרה זו עולה בקנה אחד עם המסמכים שצירף התובע המעידים כי הסכמות הצדדים הועלו על הכתב ונציגי העירייה היו שותפים לאמור בהן. אין זה סביר כי התובע והקרן היו מתייחסים על דעת עצמם לחלוקת התקציב ולחלקה של העירייה בו. בהמשך נסמך התובע על תכתובות עם נציגי הקרן והתורם עד לפגישה בנוכחות נציגי הקרן ויוסי טל מטעם העירייה, בעקבותיה יצא פרוטוקול של הקרן מיום 2.4.14 המסכם את אופן הפעולה. מסמך זה מדבר על חלוקת תקציב של 100,000 ₪ על העירייה, 70,000 ₪ התורם ו- 30,000 ₪ השתתפות תלמידים (תחשיב זה נערך על בסיס צפי ל- 25 תלמידים ופעילות של 8 חודשים).