23. כאמור בפתח הדברים, סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מאפשר לרשות מקומית לגבות חוב ארנונה הרובץ על נכס שאינו משמש למגורים ישירות מבעל שליטה בחברה פרטית, כאשר החברה רשומה כמחזיקה בנכס. הסעיף נועד להקל על רשויות מקומיות הנתקלות בקשיים לגבות חובות ארנונה מחברות פרטיות שמפסיקות את פעילותן (ראו: ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל אביב, [פורסם בנבו] פסקה 7 (23.3.2011)). עם זאת, הסעיף קובע כמה תנאים לתחולתו. ראשית, הסעיף מונה במפורש מספר "דרישות סף" – מדובר בנכס שאינו משמש למגורים; המחזיק בנכס הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972; המחזיק לא שילם את חוב הארנונה שהוטל עליו; חוב הארנונה הוא סופי (במובן זה שחלף המועד להגיש הליכי ערעור או שניתן פסק דין חלוט בהליך הערעור). אם התקיימו כל הדרישות האמורות, קובע הסעיף תנאים נוספים – ניתן לגבות את החוב מבעל השליטה בחברה הפרטית, "ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה". באשר לשאלה מיהו בעל שליטה לעניין זה, מפנה סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים להגדרה שבסעיף 119א לפקודת מס הכנסה – "מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת 'בעל שליטה' שבסעיף 32(9)(א)". במקרה דנן, אף אם אניח כי מתקיימות כלל דרישות הסף המנויות בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (ומבלי להיכנס לשאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים של היות חוב הארנונה סופי) – קיים קושי בהחלת ההסדר על המבקשת בכל הנוגע לתנאים הנוספים שקובע הסעיף: הן בכל הנוגע להגדרתה של המבקשת כבעלת שליטה בחברה, והן באשר להתקיימותן של הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה.
24. אפתח דווקא בנקודה השניה – נסיבותיו של סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה – שכן כפי שאפרט להלן, ביחס לעניין זה פני הדברים הם ברורים ופשוטים. העירייה ביססה את תביעתה על החלופה הקבועה בסעיף 119א(א)(2) לפקודה, לפיה "היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר". עינינו הרואות, כי סעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה מתייחס במפורש לנסיבות שבהן מעביר "חבר בני אדם" את פעילותו אל "חבר בני אדם אחר". הגדרתו של המונח "חבר בני אדם" מופיעה בסעיף 1 לפקודת מס הכנסה, כדלקמן: "כל גוף ציבורי, מואגד או מאוחד, וכל חברה, אגודת אחים, חברותה או התאחדות, בין שהן מואגדות ובין שאינן מואגדות". דהיינו, מבחינת לשון החוק, ברי כי הסעיף חל בסיטואציה של העברה בין חברות פרטיות, ולא העברה בין חברה לאדם פרטי, כבענייננו.
25. כפי שצוין לעיל, העירייה טוענת כי פרשנות תכליתית מחייבת לאפשר את תחולת הסעיף גם במקרה שבו מדובר בהעברה לאדם פרטי, ככל שמתקיימות כל יתר נסיבות הסעיף. אין בידי לקבל טענה זו – בפרט לא כאשר לשון החוק היא כה ברורה ומפורשת ולנוכח ההשלכות של הפרשנות המבוקשת על זכויות יסוד. ההסדר הקבוע בסעיפים 8(ג) לחוק ההסדרים ו-119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה נועד לאפשר לרשות המקומית להתמודד עם מצב שבו נעשה שימוש לרעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת תוך הסתתרות מאחורי מסך ההתאגדות. בנסיבות אלה סבר המחוקק כי יש הצדקה לבצע "הרמת מסך" בין שתי חברות שבעיקרו של דבר נשלטות על ידי אותם גורמים שההעברה ביניהם נועדה רק לצורך התחמקות מתשלום מס. רציונאלים אלה אינם מתקיימים בהכרח בנסיבות שבהן מדובר בהעברה מחברה לאדם פרטי. ואכן, אין זה מפתיע כי במקרים שהובאו בפניו של בית משפט זה ושבהם הוחל הסדר החיוב האישי הקבוע בסעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה, מדובר היה בהעברה שבוצעה בין חברות פרטיות ולא בין חברה לאדם פרטי (ראו למשל: רע"א 3627/12 קצמן נ' עיריית ירושלים [פורסם בנבו] (28.6.2012); ע"א 10033/16 בן עמי נ' המועצה האזורית תמר [פורסם בנבו] (22.3.2018). כן ראו: בש"א (רמ') 1236/05 טיפאני טי בע"מ נ' עיריית ראשל"צ [פורסם בנבו] (2.10.2005)).
26. לא למותר לציין כי בית המשפט המחוזי כלל לא נדרש לקושי זה, עניין אשר כשלעצמו מחזק את ההצדקה להיעתר לבקשת רשות הערעור ולערעור עצמו בנסיבות המקרה.
27. המסקנה היא כי במקרה דנן לא התקיימו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א)(2) לפקודה. זה המקום לציין, כי מאחר שטענות הצדדים והדיונים בערכאות הקודמות נסבו על חלופה זו בלבד, איני נדרשת כלל לשאלת תחולתן האפשרית בנסיבות העניין של חלופות אחרות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודה, ובכלל זה לחלופה המנויה בסעיף קטן (1). חלופה זו מתייחסת לנסיבות שבהן הועבר נכס מחברה לאדם, להבדיל מחבר בני אדם, אולם כאמור – העירייה כלל לא הזכירה סעיף זה בכתבי טענותיה לאורך ההליך, ואף הערכאות הקודמות לא נדרשו לכך.
28. לכאורה, די באמור עד כה כדי לקבוע כי לא היה מקום לחייב את המבקשת בתשלום חוב הארנונה. יחד עם זאת, אוסיף ואציין כי ניתן להתרשם, גם אם מבלי לקבוע מסמרות, שאף קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין הגדרתה של המבקשת כבעלת שליטה – תנאי הנדרש כאמור לצורך החלתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים – אינה חפה מקשיים.
29. כאמור לעיל, בית משפט השלום קבע לעניין זה כי "התובעות [העירייה והחברה – ד' ב' א'] לא טענו בשום שלב שרמוס [המבקשת – ד' ב' א'] הייתה בעלת זכויות כלשהן בחברה, או כי היתה מעורבת בניהולה ובפעילותה. בנסיבות אלה, אין כל הצדקה לאמץ פרשנות מרחיקת לכת שתיקבע שרמוס היתה בעלת שליטה בחברה אף שכלל לא היתה מעורבת בה, ולכן לא ניתן לחייבה בחובות הארנונה של החברה מכוח סעיף 8(ג) לחוק" (פסקה 9 לפסק דינו). בית המשפט המחוזי הפך קביעה זו מבלי ליתן לכך הסבר מספק. בהקשר זה צוין בקצרה כי "רמוס נכללת בהגדרת קרוב של בעל שליטה... כנדרש בסעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה" (פסקה ד(ב) לפסק דינו). בשים לב להגדרה המופיעה בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה (ראו לעיל בפסקה 23), לא ברור על מה נסמכת קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. כאמור, אין מחלוקת כי המבקשת אינה רשומה ומעולם לא הייתה רשומה כבעלת מניות בחברה, אלא אמה בלבד. בנסיבות אלה איני סבורה כי הונח בסיס מספק לקביעה כי יש מקום לראות בה כבעלת שליטה בחברה.
30. העירייה השליכה יהבה בהקשר זה על פסק הדין שניתן בעניין שלם. אפתח ואציין כי מפסק דינו של בית המשפט המחוזי כלל לא ברור האם אכן קביעתו התבססה על השוואה זו, אולם למעלה מן הצורך אתייחס לכך בקצרה. בעניין שלם נדונה העברת זכויות בחברה משני אחים לבנות זוגן בנסיבות שבהן האחים המשיכו להיות מועסקים כעובדים בחברה. השאלה שנדונה בפסק הדין הייתה האם האחים נחשבים לבעלי שליטה בחברה – שאלה שהייתה לה חשיבות לעניין זכאותה של החברה להטבת מס מסוימת. באותו מקרה נקבע, בהתבסס על פרשנות תכליתית, כי ניתן לראות באחים מי שהם בעלי שליטה בחברה על אף שאינם מחזיקים במניות החברה, וזאת לנוכח ההחזקה של בנות זוגן, בהתחשב בהגדרה הרלוונטית שרואה כבעל שליטה גם כמי שמחזיק במניות שליטה "ביחד עם קרובו". עוד נקבע כי מהסכם שנערך בין הצדדים עולה בבירור כי העברת המניות נועדה להסתיר את המהות הכלכלית של העסקה ולהוביל לזכאות להטבת המס. מסקנה זו הייתה מעוגנת בנסיבות אותו עניין, שמהן עלה בבירור כי מדובר בעסקה מלאכותית. מדובר במקרה שבו ברור היה כי לאחים הייתה שליטה מעשית בחברה וכי הם שימרו אותה חרף העברת הזכויות לכאורה. לעומת זאת, בענייננו המבקשת מעולם לא הייתה בעלת שליטה בחברה, וכאמור לא הובאה כל ראיה או טענה למעורבות שלה בחברה בעבר או בהווה. עצם העובדה שהיא רכשה את המסעדה מאמה אינה מעידה כשלעצמה על היות העסקה מלאכותית או על מטרה בלתי לגיטימית סמויה. זאת, בפרט בשים לב לכך שהמבקשת משלמת את חשבונות המסעדה וחובותיה מאז רכשה אותה באופן סדיר.
31. בשולי הדברים יצוין כי קביעתו של בית המשפט המחוזי מעוררת קושי במישור נוסף. כאמור, בית המשפט המחוזי דחה את טענות העירייה לעניין חיובה של המבקשת מכוח הדין הכללי, תוך שהוא סומך את ידו על נימוקיו של בית משפט השלום לעניין זה. אולם, נימוקים אלה כללו את הקביעה כי המבקשת לא הייתה נושאת משרה בחברה, לא פעלה בשמה או מטעמה בשום דרך, ואף לא הסכימה לקחת על עצמה – במפורש או במשתמע – חובות של החברה אם אלה לא ייפרעו (ראו: פסקאות 13-11 לפסק דינו של בית משפט השלום). קביעתו של בית המשפט המחוזי כי ניתן לראות במבקשת בעלת שליטה בחברה סותרת לכאורה גם קביעות אלה.
32. אשר על כן: הערעור מתקבל. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל, ופסק דינו של בית משפט השלום ישוב לעמוד על כנו. העירייה תישא בהוצאות המבקשת בסך 5,000 שקלים.
ניתן היום, ב' בחשון התש"ף (31.10.2019).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת