32. עוד נקבע בפסיקה כי מסך ההתאגדות יורם במקרה שבו הוכח כי חברות מצויות בשליטה של אותם בעלים, נוהלו מבלי להפריד בין כיסי העושר של החברות, תוך עירוב נכסים ביניהן.
"עם זאת, בענייננו, בנסיבות בהן החברות היו מצויות בשליטה של אותם בעלים, נוהלו תוך עירוב נכסים ביניהן ובוצעו העברות כספים עניפות מחברה אחת לרעותה, לא יכול להיות חולק כי מדובר באשכול חברות אשר יש לראותו כמקשה אחת. בנסיבות אלו, ניתן להתייחס לחברות כאל "ישות כלכלית-עסקית אחת", ולייחס לחברה אחת את חובותיה של חברה אחרת..." (עא 8263/16 אור סיטי נדל"ן מקבוצת ענבל אור בע"מ נ' עו"ד איתן ארז [פורסם בנבו] עמ' 34 (19.3.18)).
לעניין נטל ההוכחה, יודגש כי על התובע להוכיח את עילת הרמת מסך ועליו להניח תשתית עובדתית ראויה ומקיפה. ראו: עא 8845/12 זאב רום נ' גד זאבי [פורסם בנבו] עמ' 8 (25.11.2014).
מן הכלל אל הפרט
הרמת מסך ההתאגדות בין החברה לחברה החדשה
33. כאמור, על בית המשפט לבחון האם מתקיימים התנאים הקבועים בדין לצורך להרמת מסך ההתאגדות בין החברה לחברה החדשה.
34. אקדים ואומר, סבורני כי החברה החדשה והחברה הן חברות זהות, וההבחנה ביניהן הינה מלאכותית ופורמלית גרידא. לכן לגישתי, יש להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את חובות החברה לחברה החדשה, וזאת כפי שאפרט להלן.
35. בחינת חומר הראיות המונח בפניי ומהעדויות של הצדדים, אני למדה כי קיימת זהות בין שתי החברות. ראשית, אופי פעילות החברות זהה, שתיהן עוסקות בהפצת ציוד למדפסות. הנתבע אישר בחקירתו הנגדית כי שתי החברות עוסקות באותה פעילות (פרוטוקול דיון מיום 16.4.19, עמ' 15, שורות 3-4). שנית, אין מחלוקת כי הבעלים היחיד של שתי החברות הינו הנתבע . על פי נסחי רישום החברות מרשות התאגידים עולה כי הנתבע מחזיק בכל המניות של החברות למעט מניה רגילה אחת בחברה. שלישית, שמות החברות כמעט זהה (שם החברה הוא דולב מיכון משרדי בע"מ ואילו לחברה החדשה קוראים דולב מיכון משרדי ל.ד בע"מ). רביעית, המיקום הפיזי וקו הטלפון של שתי החברות זהה (פרוטוקול דיון מיום 16.4.19, עמ' 14, שורות 27-32). רביעית, בקדם משפט שהתקיים ביום 4.11.18 הנתבע העיד כי בחברה הישנה עבדו תחתיו חני, אורלי ומוטי ובחברה החדשה עובדת תחתיו חני. כמו כן, בדין ההוכחות מיום 16.4.19 העיד הנתבע כי גם אורלי עובדת תחתיו בחברה החדשה (עמ' 18, שורות 14-20). קרי, ניתן להבחין בזהות כמעט מלאה בין עובדי החברה הישנה לבין עובדי החברה החדשה. חמישית, קהל הספקים של שתי החברות זהה. מתמלול השיחה שנערכה ביום 7.11.17 הנתבע אישר כי המשיך לעבוד עם רוב הספקים וכן עם אותם הלקוחות. בתמלול השיחה ציין הנתבע כי 95% מהלקוחות נשארו, וכי הוא אמור לקבל סכום גבוה מהמכללה שהיא בגדר לקוח קבוע (עמ' 32, 40). בחקירה הנגדית, הנתבע אישר כי המשיך לעבוד עם אותם ספקים, אך העלה טענה כבושה לפיה הספקים החליטו להפסיק לעבוד עמו, זאת מבלי שציין את המועד הרלבנטי לעניין זה (פרוטוקול דיון מיום 16.4.19, עמ' 17, שורות 1-5). שביעית, ראיה נוספת להוכחת הזהות בין החברות היא הצעת המחיר שקיבלה החוקרת הפרטית, שכן הצעת המחיר התקבלה על נייר המכתבים של החברה בעוד שהישות החתומה על הצעת המחיר היא החברה החדשה.
36. הנה כי כן, ניתן לשים לב כי קיימת זהות מלאה בין שתי החברות, כאשר החברה החדשה הוקמה על מנת להמשיך בדיוק את אותה פעילות עסקית שהייתה לחברה.
37. פעילות החברה הועתקה לחברה החדשה בעקבות קשיים כלכליים אליהם נקלעה החברה, אשר כתוצאה מהם הוגבל חשבונה בבנק. על פי הפסיקה הקמת חברה נוספת עקב היקלעות לחובות, במטרה להעתיק נכסים ופעילות כלכלית מחברה קיימת, אינה בגדר אינטרס כלכלי לגיטימי, אלא היא בגדר מעשה שיש בו קיפוח נושים.
38. בספרה של יהודית קורן, "עיקרון האחריות המוגבלת והחברה הפרטית"(2017), נאמר בהקשר זה כי :"הפסיקה קבעה במספר רב של פסקי דין כי כאשר פלוני, החייב כספים לנושה, מבקש להגן על רכושו על ידי העברתו אל תאגיד שבו יש לו מניות, תוך ניצול המסך המשפטי הנפרד, יש הצדקה להרמת מסך החוצץ בינו לבין החברה. בעל מניות שהעביר כספים ונכסים מתאגיד אחד שבשליטתו אל תאגיד אחר שבשליטתו – ירים בית המשפט את המסך המפריד בין שתי החברות ואף בין בעל המניות לבין החברות (עמ' 97).
39. בכתב ההגנה נטען כי לחברה לא היה מוניטין, זאת ללא כל נימוק, בפרט כאשר נטען כי מדובר בחברה ותיקה. עצם שימור שם החברה (תוך עריכת שינוי קל בשם החברה החדשה), יכול ללמד על קיומו של מוניטין. ואכן, כאשר הנתבע נשאל אם מוניטין של 30 שנים אינו בגדר נכס, הוא התחמק וטען כי אינו יודע היות ולא מכר אף פעם את המוניטין (פרוטוקול דיון מיום 16.4.19 עמ' 20, שורות 8-12). מכאן ניתן להבין כי המוניטין הועבר לחברה החדשה ללא תמורה. כאמור גם הלקוחות הועברו וכן מכונות צילום (על אף שהנתבע טען בתצהיר עדות ראשית מטעמו כי מדובר בשברים של מכונות צילום, סעיף 7 לתצהיר). מעדות הנתבע ניתן היה להבין כי מכונות הצילום מושכרות ללקוחות החברה. מכאן עולה כי הוכח ערבוב נכסים והעברת נכסים בין החברה הישנה לחברה החדשה, תוך הותרת החברה כקליפה ריקה.
40. נראה כי במקרה דנן מתקיים אותו דפוס פעולה בו דנה הפסיקה, ואשר בנסיבותיו הורתה הפסיקה על הרמת המסך המפריד בין שתי החברות ואף בין בעל המניות לבין החברות. ראה בספר "עיקרון האחריות המוגבלת והחברה פרטית"(2017), עמ' 96-97, וכן הפסיקה שהוזכרה בהערת שוליים 312 בנוגע להרמת מסך במקרים שבהם הוקמה חברה נוספת לצורך המשך ניהול עסקיה של החברה הראשונה, תוך שמירת המוניטין על ידי כך שהחברה החדשה נושאת שם דומה לחברה הראשונה.
41. כאמור, במקרה דנן קיימות גם ראיות לערבוב נכסים, בין הראיות הללו יש לציין : ראשית, התובעת צירפה אסמכתאות המוכיחות כי קיבלה שני תשלומים (האחד בסך 5,630 ₪ והשני בסך של 2,000 ₪) מהחברה החדשה עבור סחורה שסיפקה לחברה. שנית, הנתבע השיב בחקירה הנגדית כי חלק מהכספים ששילמה הקריה האקדמית הופקדו לחשבון הבנק של החברה הישנה וחלק לחשבון הבנק של החברה החדשה (פרוטוקול דיון מיום 16.4.19, עמ' 18, שורות 12-13). אין צורך לומר כי הנתבע ערב באופן אישי לפירעון החובות לבנק.
42. בנוסף, מתמלול השיחה מיום 7.11.17 עולה כי הנתבע הבטיח לשלם את החוב לתובעת בתשלומים של 5000 ₪ לערך. הוא לא הסכים למסור שיקים לפירעון החוב או להתחייב על תאריכי התשלום, זאת כיון שבחשבון הבנק של החברה החדשה הוא מנוע מלבצע משיכת יתר. הנתבע אף סרב לחתום על ערבות אישית להבטחת תשלום החוב, וציין כי הוא מבצע העברות בנקאיות מעת לעת כאשר מצב חשבון החברה החדשה מאפשר זאת.
ב- ע"א 2792/03 אליעזר יצהרי נ טל אימפורט (מוצרי היער) בע"מ, [פורסם בנבו] ציינה כבוד השופטת ארבל כי : "בכדי להטיל אחריות אישית מכוח הסכמה חוזית, היה על המשיבה לעמוד בנטל ההוכחה ולהראות שהמערערות הסכימו לקחת על עצמן, במפורש או במשתמע, חובות עתידיים העלולים שלא להיפרע.... אומנם, הסכמה חוזית אפשר שתיעשה בעל פה או בכל צורה אחרת (וזאת בכפוף לאמור בסעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. להלן: חוק החוזים), ואולם, על כתפי הטוען לקיומו של קשר חוזי מוטל הנטל להוכיחו"
הנני סבורה כי יש באמירות שהועלו על ידי הנתבע בתמלול השיחה האמור, משום התחייבות, ולו במשתמע, שניתנה על ידי החברה החדשה לשאת בחובותיה של החברה. הדבר גם מעיד על כך שהחברה החדשה הוקמה על מנת לכלכל את תשלום החובות לנושים, ומתוך מטרה למנוע מהם לשים יד על רכוש החברה. תמיכה במסקנה זו ניתן למצוא בעדותו של ניר הרשקוביץ, מנהל המכירות של התובעת, ראה, פרוטוקול הדיון מיום 16.4.19, עמ' 10, שורות 12-13, וכן שורות 25-30, שם מתייחס העד גם לתשלומים שבוצעו מחשבון החברה החדשה לספק שהמשיך לעבוד עם הנתבע.
ואכן, החברה החדשה שילמה חובות לספקים אשר הסכימו להמשיך ולספק לה סחורה. וכך למשל, בתמלול השיחה מיום 7.11.17, ציין הנתבע "כל אלה שהם איתי הם יודעים שאני אשלם את הכל" (עמ' 17). הנתבע אישר דברים אלה גם בעדותו. ברי כי התשלום בוצע מכספי החברה החדשה שכן החברה עצמה הפסיקה לפעול, והקמת החברה החדשה נועדה כדי להסיט את ההכנסות לקופתה.
43. הקמת החדשה נועדה כדי ליצור מסגרת חדשה בעלת תוכן כלכלי זהה, אך נטולת חובות עבר. בנסיבות אלה, יש לראות את החברה החדשה כמי שנכנסה בנעלי החברה, ובשתי החברות גוף כלכלי אחד. כפי שהוסבר במקרה דנן אף הוכח ערבוב בין נכסי שתי החברות.
מכל האמור לעיל, יש להסיק כי מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות בין החברות, תוך חיוב החברה החדשה בחובה של החברה.
הרמת מסך ההתאגדות בין החברה לנתבע 2
44. כפי שכבר צוין לעיל, במקרה דנן מתקיימות אותן נסיבות מיוחדות שבהן יש להרים את מסך ההתאגדות בין שתי החברות, אך גם בין בעל השליטה לבין החברה. לעניין זה יש להוסיף כדלקמן:
45. אין חולק כי הנתבע הינו בעל מניות אקטיבי והמנהל היחידי של שתי החברות. הוא בעל הכוח והשפעה משמעותית בקבלת החלטות בשתי החברות. הנתבע הוא "הרוח החיה" בשתי החברות. יודגש כי הנתבע מחזיק בכל מניות ההנהלה ו99% מהמניות הרגילות בחברה, ובחברה החדשה הוא מחזיק בכל המניות. בחברה שבה בעל מניות יחיד יורם מסך ההתאגדות ביתר קלות היות וניתן ללא קושי לזהות את מעשיו של בעל השליטה עם מעשי החברה. (ראה, "עקרון האחריות המוגבלת והחברה הפרטית", עמ' 104, והפסיקה הנזכרת שם).
46. ואכן במקרה דנן הנתבע הוא שעשה שימוש ברעה באישיות המשפטית הנפרדת באופן שיש בו כדי לקפח נושה של החברה.
47. הנתבע הוא זה שהחליט להקים חברה חדשה הזהה לחברה הקודמת, הוא זה החליט לפתוח חשבון בנק על שם החברה החדשה, ולהפקיד אליו כספים כך שהנושים לא יוכלו לשים יד על הכספים, הנתבע הוא הגורם שהקים בפועל את החברה החדשה ללא הפרדה כלכלית מהותית בין החברות ובהעדר רציונל כלכלי לגיטימי, הוא זה שבפועל ביצע את ערבוב הנכסים בין שתי החברות ו/או העברת נכסי החברה אל החברה החדשה.
48. בנוסף, הנתבע שילם לספקים ספציפיים שהמשיכו לעבוד עמו ואילו התובעת (שהפסיקה לספק סחורה) הועמדה בפועל אל מול שוקת שבורה, ללא יכולת לגבות את חובה. מכאן ניתן להסיק לכאורה, העדפת נושים מסוימים, תוך קיפוח נושים אחרים.
49. במקרה דנן, לגישתי, מתקיים היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרמת מסך. הנתבע פעל מתוך ידיעה ולכל הפחות תוך עצימת עיניים באשר לפעולות האסורות שביצע העשויות לקפח את התובעת.
50. הטענה בתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע לפיה התובעת הייתה מודעת למצבה הכלכלי של החברה נטענה בעלמא, ללא כל מסד עובדתי, ומן הדין לדחותה. אני מקבלת את עדותו של מנכ"ל התובעת שציין "לצערי, לא ידענו על מצב החברה. אני לא שמעתי שהיו להם קשיים, אם הייתי יודע הייתי מפסיק" (פרוטוקול מיום 4.11.18 עמ' 4). ואכן, מעת שחזרו השיקים, הפסיקה התובעת את אספקת הסחורה לחברה. כמו כן, בעדותו הסביר מנהל התובעת כי נודע לו הפסקת פעילות החברה והקמת החברה החדשה בעקבות מידע שהושג באמצעות חברת חקירות (פרוטוקול מיום 16.4.18, עמ' 9, שורות 15-22). נציין כי בין מנכ"ל התובעת לבין הנתבע לא הייתה היכרות עד למועד המפגש ביום 7.11.17.
51. כנסיבה מחמירה יש לציין את העובדה שהחברה המשיכה לרכוש סחורה ולמשוך שיקים, אף כשהייתה על סף קריסה. מכרטיס הנהלת חשבונות של התובעת (נספח 6 לתצהירי עדות ראשית של התובעת) עולה כי החברה הוציאה שיקים לפקודת התובעת לקראת סוף חודש יולי 2017, כאשר החברה קרסה באוגוסט 2017. הוצאת שיקים כאמור היא בגדר מצג כי ביכולת החברה לפרוע את השיקים, בין אם הנתבע חתם על השיקים באופן אישי ובין אם לאו. ראה, ע"א (ח"י) 2782/04 נצר חברה לסחר בע"מ נ נבואני סאלח [פורסם בנבו].
52. נוכח האמור לעיל, אני סבורה כי המקרה הנדון הינו בגדר המקרים החריגים שבהם צודק ונכון בנסיבות העניין להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את חובות החברה לנתבע.
סוף דבר
53. לאור האמור לעיל, התביעה מתקבלת, ואני קובעת כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולייחס לחברה החדשה ולנתבע את חובות החברה, כך ששלושת הנתבעים חבים ביחד ולחוד בסכום החוב של החברה.
54. לעניין סכום החוב, התובעת צירפה לכתב התביעה כרטסת הנהלת חשבונות להוכחת גובה החוב של החברה, העומד על סך 86,393 ₪. כמו כן, התובעת צירפה לתצהירי עדות ראשית מסמך בגין העברת כספים בתאריך 24.8.17 בסך של 5,630 ₪. סכום זה לא נוכה מכרטסת הנהלת החשבונות, ויש לנכותו.
55. לפיכך, אני פוסקת כי על שלושת הנתבעים לשלם, ביחד ולחוד, לתובעת סכום של 80,763 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה – 6.12.17, ועד התשלום בפועל.
56. בנוסף, על הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות בסך של 9000 ₪.
57. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י"ד תשרי תש"פ, 13 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.
דלית ורד