הענקת נכס במתנה לאחר המוות יכולה להיעשות רק על ידי כתיבת צוואה

אדם שנפטר הוריש לאישתו בצוואתו נכסי מקרקעין במנגנון "יורש-אחר יורש" לפיו הנכסים שיוותרו לאחר מות האישה יועברו לקרובי המשפחה של הבעל לפי תנאי הצוואה. צוואת האישה הורישה את הנכסים לקרובי משפחה, אך כ-13 שנה לאחר מות הבעל, בהיות האישה בת כ-82 וסובלת מבעיות זיכרון, העניקה במתנה שני נכסי מקרקעין לחברים. למרות שהעברת הנכסים נרשמה במרשם המקרקעין, האישה חזרה והבהירה גם לאחר החתימה על הסכם המתנה, ובהיותה במצב דימנטי, כי כוונתה שהנכסים יועברו לאחר מותה. מספר חודשים לאחר מכן בדיקת רופא מומחה הראתה כי האישה סובלת מאלצהיימר וחודשים ספורים לאחר מכן מונה לאישה אפוטרופוס אשר דרש לבטל את המתנה.
בית המשפט העליון קבע שהסכם המתנה בטל. בעוד שמטרת ההעברה הייתה לעקוף את מנגנון "יורש אחר יורש" מקום בו מתנה שאדם נותן אמורה לעבור רק לאחר מותו הדבר חייב להיעשות בצוואה לפי הוראות חוק הירושה ומטעם זה ההסכמים בטלים. גם אמירות של אדם דימנטי עשויות לשמש כדי לפרש את הבנתו את פעולות שעשה ולכן ניתן להבין מאמירות אלה של האישה את כוונתה בהסכמי המתנה עליהם חתמה טרם מונה לה אפוטרופוס. בנוסף, רצון אובייקטיבי של אדם, או גמירות דעת היא תנאי בלעדיו אין להשתכללותו של כל חוזה, ובפרט בעסקאות מתנה, שהן חוזה חד-צדדי, כך שאינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחת מול הרצון לתת ביטוי לרצונו של נותן המתנה, ולכן מתחייבת רמה גבוהה יותר של גמירות דעת מצד נותן המתנה. כאן, מצבה הקוגניטיבי של האישה לא איפשר לה לגבש גמירות דעת ובכל מקרה אמירותיה כי התכוונה לתת את המתנה רק לאחר מותה מראות שלא התכוונה לתת מתנה אלא לצוות נכס לאחר מותה והסכמי המתנה בטלים גם בשל כך.