הכרה במעמד הורה במדינת התושבות עשויה להצדיק מתן צו הורות והכרה כהורה בישראל

זוג ישראלי המתגורר בחו"ל הביא לעולם ילד באמצעות הליך פונדקאות ע"י שימוש בזרע הגבר וביצית מתורמת אנונימית. לאחר הולדת הילד נרשם הגבר במרשם בישראל כהורה הילד, בשל הקשר הגנטי שבינו ובין הילד אך האשה הוכרה כאם רק במדינת התושבות של הזוג אך לא בישראל.
בית המשפט קבע שמתקיימים התנאים למתן צו הורות, וכי יש להכיר באשה כהורה הקטין באופן שיחולו עליה כל החובות, הזכויות והסמכויות הקיימות בין הורה לילדו. בעבר, תושבות בישראל הייתה תנאי הכרחי למתן צו הורות ולהכרה במעמדו של אדם כהורה לקטין. במקרה של הליכי פונדקאות המתרחשים בחו"ל, ניתן, לאחר הלידה, לרשום את ההורה הגנטי במרשם האוכלוסין, כאשר בן הזוג של ההורה הגנטי נרשם כהורה מכוחו של צו הורות פסיקתי. התנאים למתן צו הורות פסיקתי לא עוגנו בחקיקה והליך זה היה עד כה מוגבל להורים שהם תושבי ישראל וזאת על מנת לשמור על סמכותן הריבונית של מדינות אחרות ולמנוע מצב בו קיימת הכרה במדינה אחת בעוד לא קיימת הכרה שכזו במדינת התושבות. בנוסף, מבחינה מעשית, קיים קושי לבחון את טובת הקטין ונסיבות חייו כאשר אינו תושב ישראל במועד הבקשה. אולם, בעוד מקום התושבות עשוי להיות מרכיב בבחינת ההצדקה להעניק צו הורות, הרי שאין הוא הקריטריון היחיד. כאן מדובר באזרחים ישראלים אשר מקיימים תא משפחתי וטובת הילד מצדיקה מתן צו הורות. בנוסף, במדינת התושבות יש הכרה במעמד האישה כאם, כך שאי מתן צו ההורות בישראל, היא זו אשר תביע ליצרית סתירה בין המעמד בישראל ובין המעמד במדינת התושבות. לאור זאת, הן טובת הקטין והן השיקולים של המשפט הבינלאומי מצדיקים, כי יינתן צו הורות המכיר באישה כאימו של הקטין, מאפשר את רישומה במרשם האוכלוסין כהורה הקטין ומעניק לה את כל הזכויות החובות והסמכויות הקיימות בין הורה לילד.