במסגרת הסכם קבלנות משנה התחייב קבלן המשנה לשפות את הקבלן הראשי בגין עלויות עקיפות של תשלומים לצד שלישי ובלבד שהצדדים ישתפו פעולה כדי להימנע מתשלומים לצדדים שלישיים. חברת בניה אחרת טענה כלפי קבלן המשנה כי היא זכאית מהקבלן הראשי לדמי היזום והסכם השיפוי נחשב להסכם לטובתה, אולם קבלן המשנה סירב לשלם זאת בטענה שהקבלן הראשי הפר את ההסכם כשלא פעל כדי להימנע מהתשלומים.
בית המשפט דחה את התביעה וקבע, כי התחייבות השיפוי לא נכנסה לתוקף בשל הפרת ההסכם על ידי הקבלן הראשי. ככלל, מקום בו לשון החוזה ברורה, חזקה כי היא משקפת נכונה את רצון הצדדים. כך גם ביחס לחוזה לטובת צד שלישי, שהוא חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה - המוטב - ומקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב. עם זאת, לא מדובר בזכות אוטומטית, שכן כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיוב תעמוד לו גם כלפי המוטב. כאן, לשון החוזה ברורה ואומנם עולה ממנה, כי אם הצד השלישי יבוא בדרישה לקבלן המשנה לשלם את הסכום שייפסק לחובת הקבלן הראשי עליו לשלם זאת. אולם אין בהסכם כדי להקנות למוטב זכאות אוטומטית לתשלום וכל טענת הגנה שיש לקבלן המשנה נגד הקבלן הראשי עומדת לו גם כלפי המוטב. כאן, הקבלן הראשי הפר את הסכם השיפוי ולכן לא הקבלן הראשי ולא המוטב – הצד השלישי – זכאים לשיפוי.