שני אנשי עסקים מנוסים, שהתקשרו בהסכם להפרדת נכסיהם גילו כי מצגים שהוצגו לכל אחד מהם על ידי הצד השני, בדבר החברה שעברה לרשותו, עובר לחתימת הסכם ההיפרדות, אינם נכונים.
בית המשפט דחה את הטענות ההדדיות של הצדדים בשל העדר הטעיה. נקודת המוצא בפרשנות חוזה היא לשונו, ולה יש משקל כבד ומשמעותי בגיבוש אומד דעת הצדדים. בחוזה עסקי בין מתקשרים מתוחכמים דיים לעשות שימוש בכללים המשפטיים לשם עיצוב החוזה כרצונם יש לתת מעמד מכריע ללשון החוזה ובכך לאפשר לצדדים מתוחכמים לעצב את ההתקשרות כרצונם ולסייע ליצירת וודאות חוזית. כאן, מדובר בהסכם היפרדות שנערך על ידי צדדים מנוסים ומיוצגים היטב ועל רקע סכסוך משפטי ממושך. מכאן, שלשון הסכם ההיפרדות הכוללת הצהרות הדדיות של הצדדים בדבר בחינה של מצב החברה המשותפת העוברת לבעלות כל אחד מהם, משמעה היא שאותם 'מצגים' אשר הצדדים בחרו שלא לכלול בהסכם אינם מצגים וממילא לא ניתן לטעון להטעיה בגין מצגים אלו.