ביום 17 ינואר, 2011, אושר תיקון מספר 2 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973. מטרת התיקון היא לקבוע כללי פרשנות אחידים לחוזים ובכך להגביר את הוודאות המשפטית ביחס להסכמות הצדדים טרם כריתת החוזה. התיקון מעגן את ההלכות הפסיקתיות המחמירות עם צד המעצב את תנאי החוזה וזאת בכדי לאזן את פערי כוחות בין הצדדים לחוזה. סעיף 25(א) לחוק החוזים הינו ליבו של התיקון בו נקבע כי אם אומד דעת הצדדים משתמע מפורשות מלשון החוזה, אז יפורש החוזה בהתאם ללשונו וללא צורך בפנייה לנסיבות העניין.
יצוין, כי בשנים האחרונות קיים ויכוח משפטי לגבי תוקפה של ההלכה המכונה "הלכת אפרופים" והקובעת כי אומד דעת הצדדים נקבע לא רק לפי לשון החוזה אלא גם לפי נסיבות חיצוניות לחוזה וכי לא ניתן לדעת האם החוזה חד משמעי עד בחינת הנסיבות – הלכה הנוגדת את המשפט הבריטי והאמריקאי הקובע כי כאשר מלשון החוזה נראה כי החוזה שלם, אלא בנסיבות חריגות אין להזדקק לנסיבות חיצוניות לחוזה. נראה כי כוונת המחוקק היא חזרה למקורות וביטול הלכת אפרופים, אם כי רק הזמן יוכיח האם בית המשפט העליון יפרש את התיקון החוק לאור הלכת אפרופים או יבטלה לחלוטין.