בית המשפט העליון דן לאחרונה בשאלה האם ניתן לחייב בעלי מניותיה של חברה, אשר אחראית לפגיעה בקניין רוחני, בגין הרווחים אשר הרוויחו בעלי המניות כתוצאה מעליית הערך של מניותיהם עקב גזילת הסודות המסחריים על ידי החברה (עילת "עשיית עושר ולא במשפט"). באותו מקרה טענה התובעת, כי בעלי המניות היו מודעים בשעת מכירת המניות על הפרת זכויות התובעת.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה באשר קבע כי בהתאם להלכת א.ש.י.ר. (רע"א 5678/94) לא ניתן לתבוע בגין עשיית עושר ולא במשפט אלא כאשר יש תחרות בלתי הוגנת. בית המשפט העליון קבע, כי בית המשפט המחוזי שגה עת דחה את התביעה, מכיוון שניתן לחייב מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט כאשר קיימות זכויות קניין רוחני מוכרות. בית המשפט העליון לא קבע מסמרות בשאלה האם ניתן להטיל חבות על בעלי מניות באופן אישי בשל התנהגות החברה שאחראית לפגיעה והרוויחה ממנה, והחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שיבחן, לאחר דיון משפטי ושמיעת ראיות, את התשתית העובדתית והמשפטית.
אנו סבורים כי זוהי פסיקה חשובה באשר בית המשפט העליון (אף שלא קבע מסמרות בנושא) הגדיר את סוגיית האחריות האישית של בעלי מניות להפרת זכויות קניין רוחני של החברה בבעלותם כ"שאלה משפטית מעניינת" ולא פסל אפשרות זו.