משקיע חתם על הסכם השקעה במסגרתו התחייב להכניס לשותפות דמי רצינות לצורך חתימה על הסכם עם צד שלישי. בהסכם ההשקעה נכתב כי ככל שההסכם עם הצד השלישי לא ייחתם, או מכל סיבה אחרת, יוחזרו דמי הרצינות למשקיע. משחלף זמן רב והמשקיע לא עודכן בהתקדמות ההסכם, הודיע המשקיע על ביטול הסכם ההשקעה ודרש לקבל את כספי הרצינות שהפקיד. מנגד, נטען כי משלא התעניין המשקיע המנוסה בגורלו של ההסכם, לא ידע כי זה כבר נחתם, ועל כן אינו זכאי לקבלת דמי הרצינות ששילם לשותפות.
בית המשפט קבע כי הצדדים להסכם יזמות חבים בתום לב מרבי האחד כלפי רעהו וקיימת ביניהם חובת אמון וחובת גילוי אקטיבית ורחבה. הפרתה של חובת האמון או חובת הגילוי, מטילה על המפר חובת השבה, וזאת מקום בו מתוקף אמון זה הושקעו כספים במיזם המשותף. אין רלבנטיות לניסיונו של המשקיע בתחום בקשר עם עוצמת חובת הגילוי והאמון.
במקרה דנן, קבע בית המשפט כי על אף שהמשקיע לא התעניין בשותפות מאז השקעתו בה, ועל אף היותו איש עסקים מנוסה, ככל שלא נחתם ההסכם עם הצד השלישי או ככל והסכם זה בוטל (מכל סיבה שהיא), ומאחר והמשקיעים הפרו מולו את חובת הגילוי המוגברת החלה עליהם, זכאי המשקיע לבקשתו להשבה מלאה של דמי הרצינות שהשקיע בה.
פורסם ב אפיק משפטי 166 26.11.2014