בסכסוך בין בעלי השליטה בחברה לבין בעלי מניות המיעוט בה, עלתה השאלה האם ניתן לסווג את בעלי מניות המיעוט כ"בעלי עניין אישי", בשעה שהם מצביעים כנגד עיסקה שבין החברה לבין בעלי השליטה בה?
באופן טבעי בהחלטות מסוג זה, עמדתם השלילית של בעלי מניות המיעוט בנוגע לעיסקה הייתה ידועה מבעוד מועד, ולפיכך בזימון לאסיפה צוין כי אותם בעלי מניות המיעוט נחשבים כבעלי עניין אישי ולא יוכלו להיכלל במניין המצביעים. בית המשפט קבע, כי במצב בו עניינו האישי של בעל המניות גלוי ועצם קיומו אינו נתון למחלוקת- בעל המניות יהא מנוע מלהצביע; במצב בו עניינו האישי של בעל המניות אינו גלוי ועצם קיומו רק נטען על ידי בעל מניות אחר בעוד שהוא עצמו איננו מודה בו- בעל המניות יוכל להצביע באסיפה וניתן יהיה לטעון לניגוד עניינים רק בפניה לבית המשפט לאחר ההצבעה. במקרה זה קבע בית המשפט כי יש למנות את קולות בעלי המיעוט בהצבעה ולאחר ההצבעה יוכל הרוב לתקוף ההצבעה בבית המשפט בטענה של ניגוד עניינים.
עוד קבע בית המשפט, כי המבחן לבדיקת קיום ניגוד עניינים הינו שאלת המניע להצבעת בעל המניות: בעל מניות שהצבעתו איננה נובעת ממניעים של טובת החברה, קולו לא יִמנה.