לעתים גם כשאין תוקף להבטחה מנהלית של רשות מדינה יהיה זכאי הצד השני לפיצויי הסתמכות

בית המשפט העליון קבע כי בהסכם בין המדינה לחברה לא נכרת חוזה מחייב ואין לראות במדינה כמחויבת לעסקה מכוח הבטחה מנהלית. אומנם, בין הצדדים נערכה פגישה משמעותית, בשיתוף גורמים בכירים, שמטרתה לקדם את ההיקשרות החוזית בין הצדדים, אך לפי נוסח עדויות הצדדים ניתן להסיק כי היקשרות זו טרם יצאה אל הפועל ויש לקיים פעולות נוספות לשם כריתת החוזה הסופי. משפעולות אלו לא בוצעו, אין לראות את הצדדים כמי שהגיע למסוימות וגמירות דעת להיקשר בחוזה.
באשר לסוגיית ההבטחה המנהלית קבע בית המשפט, כי לשם ביסוס הבטחה מנהלית, על בעל סמכות לתתה בכוונה להקנות לה תוקף משפטי, ולנותן ההבטחה חייבת הייתה להיות יכולת חוקית לקיים ההבטחה. בעניין דנן קבע בית המשפט כי מדובר בהבטחה מנהלית שהשר לא היה מוסמך להתחייב לביצועה ולא היה בידו למלא אחריה. על כן, כלל לא התגבשה הבטחה מינהלית כנטען. על אף זאת קבע בית המשפט, כי זכאים המשיבים לפיצויי הסתמכות מאחר ונציגי המדינה הפרו כלפיהם את חובת תום הלב וההגינות בשלב הטרום החוזי, בכך שלא הציגו בפניהם את התמונה במלואה וחשפו אותם לסיכון גדול מזה שעליו ידעו.