22. כנקודת מוצא לדיון, היועץ ציין כי לפי העמדה שהובעה בפסיקה חוק איסור לשון הרע חולש גם על פרסומים באינטרנט, ובכלל זה על פרסומים הנעשים ברשתות החברתיות. מחד גיסא, היועץ נתן ביטוי לחשש שהטלת אחריות על מעבירי תוכן משניים של פרסומים אלו (דוגמת מבצעי פעולות השיתוף והלייק) תפגע יתר על המידה בחופש הביטוי ובשיח החופשי של הציבור הרחב, בהתחשב בכך שהרשתות החברתיות הן הפלטפורמה הנגישה ביותר למימוש הזכויות הללו. מאידך גיסא, היועץ סבר כי זכותם של מעבירי תוכן משניים לחופש ביטוי – בפייסבוק ובכלל הרשתות החברתיות – אינה מזכה אותם בחסינות גורפת מפני תחולתו של חוק איסור לשון הרע. חרף נקודות הדמיון בין פעולת השיתוף לפעולת הלייק – אשר בבסיסן אינן מייצרות מסר חדש ועצמאי, אלא חושפות משתמשים לתוכן שנכתב בידי אחרים – היועץ קבע כאמור כי יש להבחין ביניהן.
23. באשר לפעולת הלייק, היועץ ציין כי מהותה ותכליתה היא הבעת רגש כלפי הפרסום, ואילו הפצתו הנוספת של הפרסום היא בגדר תוצר נלווה אפשרי שלה, התלוי באלגוריתם של הרשת החברתית ואשר אינו בשליטתו או בידיעתו של המשתמש. היועץ סבר אם כן כי הכרעה פרשנית לפיה הבעת רגש כלפי פרסום תיחשב בעצמה כפרסום עלולה להוביל ל"אפקט מצנן" משמעותי על המשתמשים ברשתות החברתיות, ואינה הולמת את תכליתו של חוק איסור לשון הרע.
24. בשונה מכך, היועץ סבר כי תכליתה של פעולת השיתוף היא להעביר תוכן ולחשוף אותו הלאה בפני אנשים נוספים, ועל כן יש לראות בה פרסום לפי חוק איסור לשון הרע. היועץ הבהיר כי תוכן שמשתמש ביצע ביחס אליו פעולת שיתוף יופיע בעמוד האישי של המשתמש כמו כל פוסט אחר וכך יחשוף את הפרסום המקורי בפני משתמשים נוספים. היועץ נדרש לכך שפעולת השיתוף תורמת להפיכתם של מסרים רבים ברשתות החברתיות ל"ויראליים", ואף התייחס לכך שישנם מצבים בהם השיתוף – ולאו דווקא הפרסום המקורי – הוא הגורם העיקרי לפגיעה בכבודו ובשמו הטוב של אדם. היועץ הוסיף והתייחס להקלה הקבועה בסעיף 19(1) לחוק איסור לשון הרע, הקובעת כי בית המשפט יוכל להתחשב לטובת הנתבע בשלב פסיקת הפיצויים בכך שלשון הרע שפרסם "לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך". היועץ הוסיף כי מעצם טיבה פעולת השיתוף מביאה דברים "בשם אומרם", ועל כן הקלה זו רלוונטית ביחס אליה.
25. היועץ הוסיף עוד כי על מנת שהשתת האחריות כאמור לעיל לא תיצור אפקט מצנן מהיבטו של השיח ברשתות החברתיות, על בתי המשפט להתאים לעידן הנוכחי את כלל החסינויות, ההגנות וההקלות המנויות בחוק איסור לשון הרע. בכלל זה, היועץ הביע דעתו כי חיובם של משתמשים בבחינה מקיפה של התוכן שאותו הם בוחרים לשתף כתנאי להחלתן של ההגנות הקבועות בחוק, עלול לכרסם במימושו של חופש הביטוי ברשתות החברתיות ולפגום בקידומן של יוזמות חברתיות חשובות (כגון פרסומים של מחאת #MeToo). על כן, לעמדת היועץ, ככל ששותף תוכן עובדתי שמקורו בכתבה עיתונאית, במאמר אקדמי או בהקשר אחר המלמד על אמיתותו בעיני הבוחר לשתפו – ובהעדר אפשרות סבירה לוודא אם מדובר בפרסום שקרי – יש לראות במשתף גורם שמצוי בדרגת אחריות פחותה ביחס לאמיתות התוכן. כך, היועץ סבר כי במצבים אלו יש לצאת מנקודת הנחה שמתקיים בעניינו של המשתף התנאי של אמירת אמת לצורך ביסוס הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע ולהתמקד בשאלת קיומו של עניין ציבורי בפרסום. היועץ אף הדגיש כי לאור חשיבותן של הרשתות החברתיות יש מקום לשקול, במקרים המתאימים, את החלתה של ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, שעניינה ב"חובה חוקית, מוסרית או חברתית" לשיתוף הציבור בפרסום האמור. כמו כן, בכל הנוגע לשיתוף תוכן תוך הבעת דעה, היועץ הדגיש כי למשתמש עשויה לעמוד ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע (שעניינה, בתמצית, הבעת דעה על התנהגות האדם מושא לשון הרע במסגרת תפקיד ציבורי או בקשר לעניין ציבורי). נוסף על כל אלו, היועץ אף הפנה להגנה המצויה בסעיף 15(10) לחוק איסור לשון הרע, שעניינה במי שפרסם לשון הרע על מנת לגנות או להכחיש את פרסומה קודם לכן (ביחס למקרים שבהם משתמש ביצע שיתוף לגבי פרסום כדי למתוח עליו ביקורת).
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
26. ביום 16.1.2019 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אף עמדת המוצא של בית המשפט המחוזי הייתה שיש להחיל את חוק איסור לשון הרע על פרסומים ברשתות החברתיות בשינויים המחויבים, וכי שני הפרסומים שעמדו במוקד התביעה מהווים לשון הרע. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי אימץ את עמדתו של היועץ וקבע כי יש לראות רק את פעולת השיתוף כעונה על הגדרת הפרסום בחוק. ערעור המשיבה התקבל אפוא באופן חלקי – בכל הנוגע לקיומה של עוולת לשון הרע נוכח ביצועה של פעולת השיתוף – ונדחה בכל הנוגע לקיומה של עוולת לשון הרע נוכח ביצועו של סימון הלייק.
27. באופן יותר ספציפי, בית המשפט המחוזי קבע כי פרשנותו של בית משפט השלום, לפיה המונח פרסום משלב למעשה שני יסודות – הן של הבעת לשון הרע והן של הגעתה לאחר – אינה נתמכת בהגדרות הרחבות המצויות בחוק. בית המשפט המחוזי ציין כי מאחר שנוסחו של החוק אינו נותן פתרון חד משמעי לשאלות המשפטיות המתעוררות בתיק, יש לפרש את החוק באופן שעולה בקנה אחד עם תכליתו. בהקשר זה נדרש בית המשפט המחוזי לשיקולי מדיניות מגוונים. מחד גיסא, צוין החשש לפיו קביעה כי פעולה של שיתוף או לייק תיחשב לפרסום לפי חוק איסור לשון הרע תגרום להצפת בתי המשפט ב"תביעות השתקה" ובדרך זו תפגע בחופש הביטוי. כמו כן, בית המשפט המחוזי נתן דעתו לקהלי היעד השונים העשויים להיות מושפעים מקביעה כזו, דוגמת ילדים או אנשים מבוגרים אשר לא מבינים עד תום את משמעות הפעולות שהם מבצעים ברשתות החברתיות. מאידך גיסא, ציין בית המשפט המחוזי כי אין לשלול מאדם שהכפישו את שמו ברשתות החברתיות את זכותו להיפרע מהמפרסמים המשניים שתרמו להפצת דיבתו.
28. על רקע זה, בית המשפט המחוזי ניתח את שתי הפעולות הרלוונטיות ברשת החברתית, על פי תכליתן ובזיקה ללשון החוק. בית המשפט המחוזי קבע כי אין לראות בפעולת הלייק כפרסום לפי חוק איסור לשון הרע. זאת, בעיקרו של דבר כיוון שתכליתה היא להביע עמדה ביחס לפרסום המהווה לשון הרע ולא לייעדו לאנשים אחרים, אף אם הדבר קורה לבסוף כתוצאה מאופן פעילותה של הרשת החברתית.
29. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי משתמש הבוחר לשתף בפרסום מבצע בכך פעולה אקטיבית בכוונה לייעד את הפרסום לאחרים, ולכן יש להתייחס לשיתוף כאל פרסום לשון הרע. בית המשפט המחוזי אף הוסיף כי סביר שמשתמשים אחרים שיחזו בשיתוף יניחו כי המשתמש המשתף מאמין בנכונותו של הפרסום ששיתף, ובמקרים מסוימים אף ערב לאמיתותו. זאת, כך נקבע, בשונה מהוספתם של לייק או סימון אחר. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי למשתף הנתבע תעמוד בשלב פסיקת הפיצויים ההקלה הקבועה בסעיף 19(1) לחוק איסור לשון הרע, שכן כאמור מדובר ב"חזרה על מה שכבר נאמר" אשר מעצם היותה כוללת את המקור שעליה הסתמכה.
30. בהמשך לקביעותיו אלו, וכדי למנוע אפקט מצנן ביחס לשיח ברשתות החברתיות, בית המשפט המחוזי אימץ את עמדתו של היועץ אף בכל הנוגע לגישה הפרשנית המרחיבה שלפיה יש לבחון את תחולתן של החסינויות, ההגנות וההקלות הקבועות בחוק איסור לשון הרע במקרים מסוג זה. הדברים אמורים, בין השאר, בהגנה של אמת בפרסום ובהגנות שעניינן הבעת דעה, גינוי או הכחשה של לשון הרע שפורסמה קודם לכן, וכן חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסם. בשל ההסכמות הדיוניות אליהן הגיעו הצדדים בהליך דנן, בית המשפט המחוזי לא בחן את השפעתן של ההגנות הללו בנסיבות העניין. בסיכומו של דבר, בית המשפט המחוזי חייב את המערערים לשלם למשיבה סך של 5,000 שקלים אך בגין הפרסום ששותף על-ידם, בציינו כי אלמלא ההסכמות הדיוניות בין הצדדים, היה מקום לפסיקת "פיצוי משמעותי".
הערעור שבפנינו
31. כפי שצוין בפתח הדברים, ראינו מקום ליתן במקרה זה רשות ערעור ביחס לשאלה המשפטית שעניינה הגדרתן של פעולות שיתוף ולייק בפייסבוק כ"פרסום" לפי חוק איסור לשון הרע – וביחס אליה בלבד. לפיכך, אף שהצדדים העלו בפנינו גם טענות רבות אחרות, ובכלל זה לעניין השאלה האם הפרסומים מושא ההליך דנן עולים כדי לשון הרע כהגדרתה בחוק, איננו נדרשים אליהן.
32. בעיקרו של דבר, המערערים טוענים כי אם תוסיף לעמוד על כנה הקביעה שפעולת השיתוף מהווה פרסום לפי חוק איסור לשון הרע, המשתמשים בפייסבוק יהיו חשופים לתביעות בעת ביצועה של פעולה "כמעט אקראית" אשר "לא פעם עשויה להיעשות בהיסח הדעת וללא הפעלת שיקול דעת". המערערים מדגישים כי קביעה זו מוקשית עוד יותר כאשר מובא בחשבון טווח הגילאים הרחב של המשתמשים ברשת החברתית.
33. המערערים מוסיפים וטוענים כי בעניינם, שעיקרו במחאה ציבורית, מוצדק על אחת כמה וכמה לקבוע שלא התקיים יסוד הפרסום. המערערים מדגישים גם את פערי הכוחות בינם לבין המשיבה ואת היחס בין הפעולות שנטען כי ביצעו ברשת החברתית לבין הסכום הגבוה שנתבע מהם תחילה. לשיטתם, סכום זה מעיד על כך שתכליתה של התביעה היא להשתיק קולות ביקורתיים נגד המקומון.
34. לעומת זאת, המשיבה טוענת כי לשונו של חוק איסור לשון הרע אינה מאפשרת שלא לראות בפעולת השיתוף בפייסבוק כפרסום, וכי כל פרשנות אחרת שתינתן להוראות החוק תהא בגדר "חקיקה שיפוטית". כן נטען כי התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי היא גם התוצאה הרצויה, וכי היא אף מתיישבת עם המגמה המסתמנת בשיטות משפט אחרות בעולם. המשיבה מדגישה כי פעולת השיתוף מגבירה בהכרח את החשיפה לפרסום המהווה לשון הרע, וכי לעתים היא שתהווה את עיקר הפגיעה במושא הפרסום. המשיבה טוענת אפוא כי אין כל הצדקה לפטור באופן גורף מאחריות לפי חוק איסור לשון הרע את מי שפעל לשתף פרסומים בפייסבוק. לדבריה, הפרשנות שבית המשפט המחוזי אימץ לעניין החסינויות, ההגנות וההקלות הקבועות בחוק מספיקה על מנת להתמודד עם החשש מאפקט מצנן על חופש הביטוי ברשתות החברתיות. המשיבה מוסיפה כי במקרים המתאימים, ובפרט כשעסקינן בתביעות השתקה, בתי המשפט יוכלו אף לחייב את התובעים בהוצאות.
35. היועץ המשפטי לממשלה, שהודיע כי בכוונתו להמשיך וליטול חלק גם בהליך דנן, ביקש לחזור על עמדתו העקרונית כפי שהוצגה בפני בית המשפט המחוזי.
דיון והכרעה
דיני לשון הרע וזירת הרשתות החברתיות
36. נקודת המוצא לדיון שבפנינו אינה שונה מזו שהנחתה את הערכאות הקודמות: חוק איסור לשון הרע חל גם על פרסומים ברשת האינטרנט. אכן, כאמור בפתח הדברים, החוק נחקק לפני למעלה מיובל שנים, מבלי שהמורכבויות של עידן הניו-מדיה היו נגד עיניו של המחוקק. אולם, בית משפט זה כבר התייחס לכך שבהעדר עדכון ראוי של דיני לשון הרע, יש להחילם על פרסומים ברשת בשינויים המתחייבים, ולא להניח קיומה של לקונה (ראו: עניין מור, בעמ' 697). עם זאת, החלה זו צריכה להתחשב בין היתר במאפיינים השונים של רשת האינטרנט. כך, יש לתת את הדעת לכך שרשתות חברתיות הפכו להיות זירה מרכזית של מידע ודעות, מעין "כיכר העיר" מודרנית (שם, בעמ' 694; א"ב 1806/19 ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-21 נ' כסיף, [פורסם בנבו] פסקה 42 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות (18.7.2019)). הזמינות והנגישות של הרשת החברתית מאפשרת לחלוק מידע ולהביע דעות שונות ביתר קלות וכן להרחיב את תפוצתם של פרסומים לכלל הציבור ללא השקעת משאבים של ממש, בשונה מאשר בעבר (ראו למשל: דפנה ברק (ארז) "חופש הגישה לאמצעי-התקשורת – איזון אינטרסים בתחומי הזכות לחופש-ביטוי" עיוני משפט יב 183 (1987)). יש בכך, כמובן, יתרונות רבים, ובהם מתן האפשרות לכל אדם לממש את זכותו לחופש הביטוי ללא חסמים או התערבות שלטונית (ראו: עניין מור, בעמ' 694. כן ראו: קרין ברזילי-נהון וגד ברזילי "חופש הביטוי המעשי והמדומיין באינטרנט – על בטלותה והולדתה המחודשת של הצנזורה" שקט, מדברים! התרבות המשפטית של חופש הביטוי בישראל 483, 491-486 (2006)). כמו כן, היעדר המגבלות על הפרסום ברשת החברתית מוביל לריבוי קולות אינהרנטי באופן שמפרה את שוק הדעות ומאפשר למשתמשים להגיב במהירות על תכנים שעל-פי הנטען פוגעים בהם ("התרופה לדיבור הפוגע – היא דיבור נוסף" (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, [פורסם בנבו] פסקה 17 לפסק דינו של השופט א' ריבלין (12.11.2006). ראו גם: גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 253-251).
37. לצד זאת, יש להכיר גם בחסרונות מסוימים המאפיינים, למרבה הצער, את השיח ברשתות החברתיות לא אחת. כך, הנגישות והזמינות של המדיה החברתית מאפשרת גם הפצה מהירה ורחבה של פרסומי הסתה ושנאה, מידע כוזב ומטעה ("Fake News") או פרסומים פוגעניים ומכפישים (ראו: בג"ץ 2996/17 ארגון העיתונאים בישראל – הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' ראש הממשלה, [פורסם בנבו] פסקה 3 לפסק דינו של השופט מ' מזוז (23.1.2019) (להלן: עניין ארגון העיתונאים)). הפלטפורמה הדיגיטלית מאפשרת גם לבצע ביתר קלות אקטים של ביוּש ("Shaming") בנסיבות שאינן בהכרח רצויות (ראו: מיכל לביא "ביוש לנצח?" משפטים מט 439 (2019)). כפי שציין השופט י' עמית:
"מתן חסינות לפרסום בפייסבוק מפני איסור לשון הרע, משקפת גישה רומנטית-משהו כלפי כיכר השוק הוירטואלית על ההמולה השוררת בה, ריחותיה וצבעיה. קבלת גישתו של בא כוח המבקש לגבי זירת הפייסבוק משמעה התרה מוחלטת של הרסן, ובמקום שכיכר השוק תוצף באלף פרחים של חופש הביטוי, עלול דווקא הניחוח הכבד של מי השופכין שעלו על גדותיהם להשתלט על השיח. איסור לשון הרע, על מכלול החסינויות וההגנות שבו, תוך יישומו המושכל והתאמתו לעידן המודרני – כולל ההתחשבות בטיב הפרסום ובזירת הפרסום בבחינת "המדיום הוא המסר" – יש בו כדי לאזן בין מוכרי הפרחים בכיכר השוק לבין אחרים, שמרכולתם גסה ודברי הבלע והכזב שלהם מבקשים למלא את החלל" (עניין סרנה, פסקה 4).