6. להשלמת התמונה יצוין, מבלי לפרט, כי פעולות דומות לאלו שתוארו לעיל קיימות בהבדלים מסוימים ברשתות חברתיות נוספות מלבד פייסבוק. כך, למשל, הפעולה של "ציוץ חוזר" (Retweet) ברשת החברתית Twitter (להלן: טוויטר) מקבילה לפעולת השיתוף בפייסבוק, בעוד שניתן לראות בסימון של "לב" ברשת חברתית זו, כמו גם ברשת החברתית Instagram, כמקבילים לסימון לייק בפייסבוק.
7. לבסוף יש להעיר, כי הפרסומים ברשתות החברתיות השונות אינם בהכרח פרסומים של אנשים מזוהים. ככלל, המדיניות של פייסבוק קובעת כי על אנשים להתחבר לפייסבוק בשם שבו הם מזדהים בחיי היום יום שלהם, ואוסרת על שימוש בחשבונות מזויפים או בייצוג שקרי (ראו: סעיפים ד(19) ו-ד(22) לכללי הקהילה של פייסבוק, הזמינים באתר הרשת החברתית). פייסבוק אף פועלת להסרת עמודים פיקטיביים. יחד עם זאת, המציאות מלמדת כי חשבונות פיקטיביים עדיין קיימים. לשם השוואה, כללי השימוש של הרשת החברתית טוויטר אינם כוללים הוראה זהה לחלוטין לזו של פייסבוק, ורק נקבע בהם איסור על שימוש לרעה בפלטפורמה (Platform manipulation) וכן על התחזות (Impersonation) לאדם אחר, לקבוצה או לארגון באופן מטעה או מבלבל (עם זאת, דומה כי בפועל פרקטיקות אלה אכן קיימות בטוויטר). היבט נוסף של הדברים קשור בכך שבפייסבוק קיימים חשבונות משתמש רבים אשר מראש לא מתיימרים לייצג אדם פרטי, אלא קבוצה (Group) או עמוד (Page). קבוצות ועמודים אלה בדרך כלל עוסקים בעמדה מסוימת או בתחום עניין כלשהו – וזאת בהתייחס לשלל רחב של נושאים – או לחלופין מייצגים בתי עסק, מותג, דמות ציבורית או קהילה מסוימת. זהותם של מנהלי הקבוצות והעמודים הללו אינה חשופה תמיד למשתמשים השונים בפייסבוק, וככלל המדיניות של פייסבוק היא למסור מידע בעניין משתמשים "בהתאם לתנאי השימוש ולחוק" (ראו "Information for Law Enforcement Authorities", הנוסח המעודכן לשנת 2019 זמין לעיון בפייסבוק). מכל מקום, מבלי להרחיב יתר על המידה בעניין זה שמעורר כשלעצמו שלל שאלות משפטיות נפרדות – משמעות הדברים היא שלא אחת, כאשר משתמש בפייסבוק מבצע שיתוף או לייק ביחס לפרסום קודם, הוא עשוי לקדם בכך פרסום של גורם שזהותו אינה ידועה לו או אף לאחרים שנחשפים לפרסום זה באמצעותו. זהו נתון נוסף שעלינו לשוות נגד עינינו, כמוסבר בהמשך.
דיני לשון הרע בעידן הטכנולוגי
8. חרף השינויים בזירה התקשורתית שתוארו לעיל, דיני לשון הרע כפי שהם מעוגנים בחוק נותרו מבלי שהוכנסו בהם שינויים של ממש. חוק איסור לשון הרע נחקק בישראל בימים שבהם חלק גדול מאמצעי התקשורת שהשימוש בהם כיום הוא השכיח ביותר, כלל לא היו בנמצא. כמובן, אין בכך כדי לומר שעקרונותיו של החוק אינם רלוונטיים לעידן הנוכחי. אדרבה, הבסיס שהוא איזון זהיר בין הזכות לחופש ביטוי לבין הזכות לשם טוב נותר בעינו (ראו: ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840 (1989); ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002); ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, [פורסם בנבו] פסקה 12 (4.8.2008) (להלן: עניין נודלמן); דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין-אורבך, פ"ד סז(1) 667, 704-703 (2014) (להלן: עניין דנ"א דיין); חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור לשון הרע – הדין המצוי והרצוי 182-178 (מהדורה שנייה מורחבת, 2019) (להלן: גנאים, קרמניצר ושנור)). אולם, כעת נוספת לכך המורכבות הכרוכה בהחלתו של החוק לנוכח תנאים – טכנולוגיים ואחרים – שכלל לא עמדו לנגד עיניהם של מנסחיו בשנות הששים של המאה הקודמת, מהיבט ההשלכות הצפויות על יכולתם של פרטים להתבטא ברשת האינטרנט בתפוצה רחבה, ישירה ומיידית (ראו: רע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ, פ"ד סג(3) 664, 698-697 (2010) (להלן: עניין מור); רע"א 1688/18 סרנה נ' נתניהו, [פורסם בנבו] פסקה 4 (15.4.2018) (להלן: עניין סרנה)).