שאלת הסמכות העניינית
18. לאחר ישיבת ההוכחות ולאחר שסיכמו הצדדים את טענותיהם ביקשתי מהם לטעון לגבי הסמכות העניינית שכן הסעד אותו מבקשים שני הצדדים למעשה הוא ביטול הסכם המייסדים ויש לכך השלכות על החברה אותה הקימו. כמו-כן אין מחלוקת שהצדדים הסכימו על פירוק החברה. בנסיבות אלה סברתי שיש מקום לתת את הדעת על שאלת הסמכות העניינית שכן זו נתונה לבית המשפט המחוזי בכל הקשור לפירוק חברות.
19. מיכל טענה שאמנם בית משפט השלום נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה נגדה. טענותיהם של לקן צריכות להיות מופנות כלפי חברת עמק האלה במסגרת תביעת פירוק שכן היא זו שצריכה להשיב את הלוואת הבעלים שנתנו לה. אין עילה להרמת מסך ההתאגדות ולתביעה אישית כנגד מיכל בנסיבות העניין, כך לטענתה של מיכל.
יש להדגיש ולציין שמיכל לא טענה טענות אלה בכתב הגנתה. שם לא נזכרה ולו ברמז הטענה להיעדר עילה להרמת מסך או לכך שהחברה היא זו שצריכה להיתבע. אדרבא, מיכל גם תבעה בשם עצמה, ולא בשם החברה, ועתרה לחייב את לקן לשלם לה (ולא לחברה) את מלוא החיובים הנובעים מההסכם.
לצד זאת אציין שבסיכומים, בשולי הדברים ובשפה רפה, טען בא-כוחה של מיכל לאישיות משפטית נפרדת בין מיכל לחברות שבבעלותה. אלא שטענה זו לא מתיישבת עם התביעה שכנגד שמתעלמת לחלוטין מהאישיות המשפטית הנפרדת. בנסיבות אלה נדמה שמיכל מבקשת לאחוז בחבל משני קצותיו. בלתי אפשרי.
20. לקן טענו מנגד שהסמכות מסורה לבית משפט זה. בפיהם של לקן שתי טענות עיקריות:
האחת שחברת עמק האלה לא פעלה כלל. היא אמנם נוסדה והתאגדה כדין אך לא הייתה בה כל פעילות כך שברור שאין הגיון לתבוע את החברה.
הטענה השנייה היא שמבחינה עובדתית הכספים הועברו למיכל ולחברת קסומשום ולא לחברת עמק האלה. כך שבכל מקרה יש מקום לחייב את מיכל באופן אישי מכיוון שהיא זו שקיבלה את הכספים והשתמשה בהם.
דיון והכרעה בשאלת הסמכות העניינית
21. אקדים ואומר שאמנם הצדדים לא חלקו על הסמכות העניינית מיוזמתם ולא העלו טענות בעניין זה, אך ידוע שעל בית המשפט לבחון את שאלת הסמכות העניינית מיוזמתו. כמו-כן ידוע שטענה של היעדר סמכות עניינית ניתן להעלות בכל עת. המשמעות המעשית של פסק דין שניתן בהיעדר סמכות עניינית היא בטלות (ר' אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 35-36 (מהדורה 12, 2015). על כן שאלת הסמכות העניינית מצדיקה שנעיין בה וניתן עליה את הדעת.
22. שאלת הסמכות העניינית מתעוררת בענייננו לאור העובדה שאיננה שנויה במחלוקת שמיכל ולקן הסכימו על פירוק החברה (ר' סעיף 9 לעיל) וכן נוכח העובדה שהחוב הנתבע במסגרת התביעות ההדדיות הוא לכאורה חוב של חברת עמק האלה (החזר הלוואת הבעלים שהלוו לקן לחברה) או חוב כלפי החברה (בתביעה שכנגד) והסעד הנתבע הוא סעד של ביטול הסכם המייסדים, שעשויה להיות לו השלכה גם על מעמדה של החברה.
23. לאחר ישיבת ההוכחות ולאחר שנוצר בי הרושם שהתביעה במהותה מעוררת שאלות מתחום פירוק חברות ביקשתי מהצדדים לטעון בעניין הסמכות העניינית.
אלא שהצדדים נתפסו לכלל טעות בטענותיהם בעניין זה.
24. לקן מיקדו טענותיהם בטענות עובדתיות (רלוונטיות אמנם) אך לא בטיעון המשפטי בנוגע לסמכות העניינית.
שתי טענותיהם של לקן בהקשר זה (שחברת עמק האלה לא פעלה כלל וכן שהכספים הגיעו למעשה לידיה של מיכל ושל קסומשום) אינן מתייחסות כלל לשאלת הסמכות העניינית.
אדרבא, דווקא הטענה הראשונה, בנוגע לחוסר פעילות של החברה, מצדיקה פניה לבית המשפט המחוזי בתביעת פירוק, כמצוות סעיף 257(2) לפקודת החברות הקובע כי אחת העילות לפירוק בידי בית המשפט היא ש"החברה לא התחילה בעסקיה תוך שנה לאחר שהואגדה, או שהפסיקה את עסקיה למשך שנה". זה בדיוק המצב העובדתי שטוענים לו לקן. מצב זה מצדיק דווקא פניה לבית המשפט המחוזי כאמור.
הטענה השנייה, זו העוסקת בפן העובדתי של העברת הכספים לידי מיכל ולחברת קסומשום, מדלגת כבר על המכשול של הסמכות העניינית, איננה מתמודדת איתו, ופונה מיד להתמודד עם השאלה (הרלוונטית) של עילת התביעה כנגד מיכל. זו שאלה נכונה בהחלט אך הדרך לדון בה בבית משפט זה איננה סלולה כל עוד לא התבהרה שאלת הסמכות העניינית.
25. גם מיכל לא טענה טענות הרלוונטיות לשאלת הסמכות העניינית ואף היא מיהרה לקפוץ ולטעון טענות שנועדו להוכיח שאין עילת תביעה לתביעה אישית נגדה. אך לא זו הסוגיה המשפטית שבית המשפט הזמין את הצדדים לטעון בה. כאמור, הדרך לדון בשאלה אם יש או אין עילת תביעה אישית כנגד מיכל איננה סלולה עדיין ויש להכריע קודם לכן בשאלת הסמכות העניינית.
26. מושכלת ראשונים היא שסמכות עניינית נקבעת על פי מבחן הסעד (למשל ולצורך הדוגמא: ע"א 8130/01 מוחמד מחאג'נה נ' מוחמד אגבאריה [פורסם בנבו] (4.5.03); ע"א 510/82 רינה חסן ואח' נ' יפה פלדמן, פ"ד לז (3) 1, 12); זאת, להבדיל מהסעד המוענק בסוף ההליך ע"א 4796/95 איברהים חסין אלעוברה נ' איברהים עלי אלעוברה פ"ד נא (2) 669, 679, ע"א 472/83 ניצה אריאלי נ' זלמן אריאלי, פ"ד מא (3) 200, 208 וע"א 27/77 יהודה טובי ואח' נ' שמעון רפאלי, פ"ד לא (3) 561, 570).
27. התובע הגדיר את תביעתו כתביעה כספית ע"ס 118,763 ₪. תביעה כספית בסכום זה נמצאת בגדר הסמכות העניינית של בית משפט השלום. גם בגוף כתב התביעה לא נכללו סעדים נוספים פרט לסעד הכספי. השאלה האם התובע זכאי לקבל את הסעד הכספי שהוא עותר לו בכלל, והאם הוא זכאי לקבל את הסעד ממיכל בפרט, היא כבר שאלה לגופו של עניין שאיננה קשורה לשאלת הסמכות העניינית.
28. בנסיבות אלה ומשלא מצאתי סעדים נוספים שעלי לדון בהם, אף לא בעקיפין, אני קובעת שלבית משפט השלום מסורה הסמכות העניינית לדון בתובענה זו בהתאם לסעד הנתבע ולשווי התביעה.