מן הכלל אל הפרט
36. בנסיבות העניין אני סבורה שמיכל נהגה בחוסר תום לב כלפי לקן כאשר המשיכה את פעילותה העסקית במסגרת חברת קסומשום.
ההסכם בין לקן למיכל קובע תנאים והסדרים לעניין החזר הלוואת הבעלים. תנאים אלה קשורים בטבורם לפעילותה העסקית של החברה. משמע, כאשר אין פעילות עסקית לחברה לא מתקיימים התנאים להשבת הלוואת הבעלים. גם בלי להידרש להוראות ההסכם ברי שאם אין פעילות עסקית לחברה אין לה כל יכולת לפרוע את חובותיה כלפי הנושים השונים, לרבות כלפי בעלי המניות בה שהלוו לה כספים.
37. לא מדובר במצב שבו התממש סיכון עסקי ומשום כך אין פעילות עסקית בחברה ואין לחברה רווחים אלא במצב בו יש פעילות עסקית אך הפעילות נעשית במסגרת חברה אחרת, חברת קסומשום, השייכת רק למיכל.
38. כל זאת כאשר מנגד אין מחלוקת שהכספים שהעבירו לקן לחברה הגיעו בסופו של יום אל מיכל ואל חברת קסומשום. לצורך העניין אני מניחה שהדבר נעשה בהתאם להסכם שקבע שחברת עמק האלה תקנה מחברת קסומשום את המלאי, הציוד וכו' (סעיפים 41-43 להסכם) ולמעשה את הפעילות העסקית כולה, ואני מניחה שבהתאם להסכמה זו הועבר הכסף לחברת קסומשום (כך שאין מדובר בתרמית, לפחות בכל הקשור בהעברת הכספים לקסומשום).
בהקשר זה חשוב לציין שחברת קסומשום וחברת עמק האלה הן למעשה אותה הגברת בשינוי אדרת. שתיהן עוסקות בייצור ופיתוח של אותם המוצרים והרוח החיה ובעלת הידע מאחורי שתיהן היא מיכל. בתוך כך אני מקבלת את דו"ח החוקר שהגישו לקן המעיד על כך שאמנם קסומשום המשיכה באותה פעילות של ייצור טחינה, פעילות שלשמה נקשרו לקן ומיכל בהסכם להקמת חברת עמק האלה.
39. עוד אציין שמיכל עצמה ציינה בהדגשה יתרה את העובדה שהשבת הלוואת הבעלים הייתה כפופה ותלויה ברווחיה של החברה (ר' סעיף 22 לכתב התביעה שכנגד). הדבר אך מעצים את חוסר תום הלב של מיכל שידעה שזכותם של לקן תלויה בהפקת רווחים מצד החברה ובכל זאת השתמשה בכסף של לקן לטובתה עצמה או לטובת החברה שבבעלותה הבלעדית ואף מגדילה לעשות וטוענת לאחר מכן שלקן לא זכאים לקבל את כספם חזרה משום שהחברה לא הפיקה רווחים.
בעובדה שמיכל וקסומשום נהנו מכספם של לקן מבלי ששיתפו את לקן ברווחים הנובעים (בין היתר) מהשקעתם הכספית, יש חוסר תום לב וגם עשיית עושר ולא במשפט.
40. מיכל טוענת שלקן לא השלימו את מלוא התחייבויותיהם הנובעות מההסכם. גם אם טענה זו נכונה אין בה כדי להכשיר את העברת הפעילות העסקית לקסומשום מבלי להשיב ללקן את השקעתם הכספית, או מבלי לשתף את לקן ברווחים לפחות בהתאם לחלק היחסי של ההשקעה שלהם. העובדה שלקן לא השלימו את הלוואת הבעלים מקימה למיכל תרופות מכוח חוק החוזים ומקנה לה את הזכות לתבוע ביטול של ההסכם (והשבה בצידו) או אכיפת ההסכם. אין תרופה המצדיקה עשיית עושר ולא במשפט – ניצול כספם של לקן לצורך השאת רווחים לחברה אחרת בה אין ללקן דריסת רגל.
על כן אני קובעת שמיכל נהגה בחוסר תום לב כלפי לקן והדבר מצדיק הטלת אחריות אישית על מיכל מכוח דיני החוזים ובהתאם לפסיקה.
41. בנסיבות אלה אין צורך להידרש לשאלת הרמת המסך. כמו השופט מינץ בעניין יהלומי סמואל, וכמו השופט ברק בעניין דלתות חמדיה, אף אני סבורה שבנסיבות העניין בהן הוכח חוסר תום לב אין צורך לחפש עילה להרמת מסך שכן חוסר תום הלב מקים יריבות אישית ישירה בין הצדדים ומאפשר הטלת אחריות אישית.
מעבר לכך אני סבורה שנסיבות העניין שונות מאלו שהיו בעניין יהלומי סמואל ובעניין דלתות חמדיה – שם חוסר תום הלב הופגן כלפי צדדים שלישיים שאינם קשורים ביניהם בהסכם (אלא התקשרו בהסכם רק עם החברה מאחוריה עומדים האורגנים).
בענייננו יש הסכם המחבר באופן ישיר בין לקן למיכל ומטיל עליהם חובות הדדיות מעצם היותם צדדים להסכם. על-כן ביתר שאת ואף מבלי להידרש לכל ההלכות הנזכרות לעיל בעניין הטלת אחריות אישית על אורגנים בחברה, יש מקום להטיל על מיכל אחריות אישית כלפי לקן מעצם היותם צדדים ישירים להסכם. ההסכם נחתם בשם מיכל ולקן ולא בשם חברת עמק האלה ולכן ממילא יש מקור עצמאי להטלת אחריות אישית הדדית בין מיכל ללקן.
הרמת מסך
42. למרות זאת ובבחינת למעלה מן הצורך אומר שאני סבורה שגם עילה להרמת מסך בין מיכל לבין חברת עמק האלה ובין מיכל לבין חברת קסומשום קיימת בנסיבות העניין. אתייחס לכך להלן.
43. סעיף 6 לחוק החברות קובע כך:
"6. (א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,
בפסק הדין בעניין דלתות חמדיה התייחס השופט רובינשטיין ליחס שבין עקרון תום הלב לדוקטרינת הרמת מסך וקבע שיש מקום להרים את מסך ההתאגדות במקרים של חוסר תום לב. עוד נאמר שם שתום הלב הוא עקרון "מלכותי" החופה על המשפט הפרטי הישראלי כולו. הדבר מקבל משנה תוקף נוכח הוראת החוק המפורשת הקבועה בסעיף 61 לחוק החוזים (חלק כללי) המחיל את הוראות חוק החוזים על כלל הפעולות המשפטיות האפשריות (ר' פסקה י"ג(2) לפסק דינו של השופט רובינשטיין בעניין דלתות חמדיה; כמו"כ ר' גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי חלק ב 21 (תשס"ה)); ע"א 700/81 פז נ' פז פ"ד לח(2) 736, 742 שם אמר השופט אלון על עקרון תום הלב שהוא עקרון ש"מצודתו פרושה... על כלל המערכת המשפטית בישראל...").
השופט רובינשטיין התייחס גם לעקרונות וערכים מהמשפט העברי הגורס: "מה שעליך שנוא לחברך אל תעשה" (התלמוד הבבלי, מסכת שבת ל"א, ע"ב) – עקרון זה משמש גם הוא בסיס לעקרון תום הלב.
סיכומו של דבר הוא שהשופט רובינשטיין סבור שהוראות סעיף 6 לחוק החברות המדברות במילים "בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן" וכן התנאים המדברים על קיפוח ונטילת סיכונים בלתי סבירים (התנאים להרמת מסך) – הוראות אלה כולן עוסקות, לטעמו של השופט רובינשטיין, בעקרון תום הלב בחיי המסחר ודיני החברות. על-כן סבור השופט רובינשטיין שכאשר אורגן בחברה נוהג בחוסר תום לב, יש עילה להרמת מסך ההתאגדות בינו לבין החברה. בסיכום דבריו אמר השופט רובינשטיין בעניין זה כך:
"גם אם לא נקבע מסמרות חדשים לעניין זה, דומני שקו הגבול בהכרעה בדילמה זו צריך להיות ברור יותר. אכן, יש גבול שאסור על עסקים לעברו, ואם עברוהו יהיו לכך תוצאות משפטיות - והוא הפגיעה בזולת מתוך ידיעה שנעשית פגיעה, קרי, שלא בתום לב...
דרך הילוכנו ראינו, כי סעיף 6 לחוק החברות, למצער בנוסחו טרם התיקון מתשס"ה, אפשר לראותו בחינת נגזרת נוספת של עקרון תום הלב, העקרון המוסרי של "מה שעליך שנוא לחברך לא תעשה". פרשנותו לענין הרמת מסך צריך שתביא את תום הלב בחשבון."
(יוער שפסק הדין בעניין דלתות חמדיה עסק בסעיף 6 לחוק החברות בגרסתו הקודמת והמרחיבה יותר, לפני שתוקן סעיף 6 בנוסחו הנוכחי. עם זאת בנוסחו הקודם של הסעיף נמצאו הביטויים האמורים לעיל שנותרו על מקומם גם בנוסחו הנוכחי והמצומצם יותר של סעיף 6 לחוק החברות. ר' והשוו דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון חוק החברות תשס"ב – 2002 (תיקון מס' 3)).
44. כאמור בפסק הדין בעניין יהלומי סמואל הורם מסך ההתאגדות (רק השופט מינץ בדעת מיעוט סבר שיש להטיל אחריות אישית מבלי להרים את מסך ההתאגדות) וזאת נוכח חוסר תום הלב שהפגינו האורגנים של החברה בכך שהעבירו את פעילותה העסקית לחברות אחרות באופן שסיכל גביית חוב של נושים ובכך קיפח את זכותם.
בנסיבות אלה נקבע שם שהתקיים התנאי הקבוע בסעיף 6(א)(1)(א) שכן העברת פעילותה של החברה היה בה כדי להונות או לקפח נושה של החברה.
ודוק, אמנם בעניין יהלומי סמואל נקבע באופן חד משמעי שהייתה תרמית של ממש, אך סעיף 6 לחוק החברות אינו נוקט בלשון של כוונת זדון מכוונת להונות אדם או נושה. כמו-כן הסעיף אינו מכוון רק למצב של הונאה ותרמית אלא גם למצב של קיפוח שאין עמו תרמית.
לכן אני סבורה שהאמור בפסק הדין בעניין יהלומי סמואל נכון ורלוונטי גם לענייננו שלנו. עצם העברת הפעילות לחברת קסומשום היה בה כדי לקפח את זכויותיהם של לקן, שהם נושים של חברת עמק האלה. גם אם לא הייתה תרמית של ממש מצידה של מיכל (זו טענה הדורשת מידת הוכחה מוגברת מזו הנדרשת במשפט האזרחי בשל אופייה הפלילי של הטענה), הרי שחוסר תום לב היה גם היה כפי שקבעתי לעיל. כפי שקבע השופט רובינשטיין בעניין דלתות חמדיה סעיף 6 לחוק החברות מעגן את החובה לנהוג בתום לב ומבסס אותה כעילה להרמת מסך. כך גם נקבע בפסק הדין בעניין יהלומי סמואל שעסק כבר בסעיף 6 בנוסחו הנוכחי והמתוקן. חוסר תום לב דוגמת זה שנהגה בו מיכל המקפח את לקן, הנושים של החברה. בכך מתקיים התנאי האמור בסעיף 6(א)(1)(א) לחוק.
בנסיבות אלה אני סבורה שמעבר לאחריות האישית שנושאת בה מיכל כלפי לקן, הרי שיש גם עילה להרמת מסך ההתאגדות בין מיכל לחברת עמק האלה.
45. אשר לחברת קסומשום – בחינת שאלת הרמת המסך ביחס לחברה זו רלוונטית נוכח העובדה שאינה שנויה במחלוקת שהכספים שהעביר לקן כחלק מהלוואת הבעלים הגיעו בסופו של יום לחברת קסומשום שגם המשיכה את הפעילות העסקית של חברת עמק האלה כאמור. בנסיבות אלה עשתה חברת קסומשום עושר ולא במשפט שכן היא אמנם הייתה זכאית לקבל את הכספים מחברת עמק האלה (נוכח הוראות הסכם המייסדים) אך בתמורה היה על קסומשום להעביר לעמק האלה את המלאי, הציוד, המכונות וכו' – כלומר את הפעילות העסקית.
קסומשום עצמה הייתה צד להסכם המייסדים ובכך התחייבה ישירות כלפי לקן. בנסיבות אלה יש מקום לבחון את סוגיית הרמת המסך גם ביחס לחברת קסומשום. לטעמי חוסר תום הלב שנהגה בו מיכל בהעברת הפעילות העסקית לקסומשום מקים עילה להרמת המסך גם בינה לבין קסומשום. קסומשום למעשה הפרה את ההסכם כלפי לקן. הפרת ההסכם כלפי לקן אינה אלא תוצאה של חוסר תום הלב של מיכל שקיבלה את הכסף בשם ועבור קסומשום אך לא העבירה את הפעילות העסקית כמתחייב מההסכם. בנסיבות אלה יש מקום להרים את מסך ההתאגדות בין מיכל לבין קסומשום ולהטיל על מיכל את החיובים של קסומשום כלפי לקן.
46. עם זאת ולמען הסר ספק פסק הדין שלהלן יתבסס על הקביעה בדבר האחריות האישית של מיכל כלפי לקן. זאת לאור האמור בשורה של פסקי דין שמקצתם הובאו לעיל בעניין היתרון שיש בהטלת אחריות אישית המקיימת את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, על פני שימוש בדוקטרינת הרמת המסך, המשמשת פתרון משפטי טוב ונכון במקרים מסוימים, אך יש לנהוג בה בזהירות ולהחיל אותה רק במקרים חריגים.
התביעה העיקרית
47. לקן לא פירשו את העילה המשפטית עליה מבוססת התביעה. הם רק עתרו לכך שבית המשפט יורה למיכל להשיב להם את הסכום – שאינו שנוי במחלוקת – שהשקיעו בחברת עמק האלה במסגרת היחסים החוזיים שבין מיכל ללקן.
48. כאמור לעיל טענותיהם העובדתיות של לקן מבססות עילות תביעה מתחום החוזים ומדיני עשיית עושר ולא במשפט.
ביטול הסכם המייסדים
49. הפרת חובת תום הלב מקנה ללקן את הזכות לבטל את החוזה. מבחינת הודעת הביטול – אני סבורה שיש לראות במכתב של לקן מיום 7.1.16 משום הודעת ביטול. כמו-כן אני סבורה שבנסיבות העניין יש לראות בהתנהגות הצדדים משום הסכמה הדדית על ביטול ההסכם (כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהתכתבויות הדדיות וכן בעובדה שמיכל עצמה עתרה בתביעה שכנגד לסעד של ביטול ההסכם).
50. בהתאם לחוק החוזים עם ביטול ההסכם קמה חובת השבה הדדית.
מכיוון שלקן תובעים רק השבה של מה שהשקיעו מכוח החוזה על-פניו נדמה שהם זכאים לקבל את הסעד הנתבע העולה בקנה אחד עם חובת ההשבה.
51. עם זאת ישנו קושי משפטי מסוים לחייב את מיכל בהשבה (להבדיל מפיצויים, כפי שנדון בהמשך). סעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 קובע ש"משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה...". על-פי הראיות שהציגו לקן עצמם נדמה שמיכל לא קיבלה לידיה ממש את הכסף, אלא הכסף ניתן לחברת עמק האלה והועבר לחברת קסומשום שהיא בעלת אישיות משפטית נפרדת מזו של מיכל.
כאמור לעיל על אף שאני סבורה שיש בסיס להרים את מסך ההתאגדות הן בין מיכל לחברת עמק האלה והן בין מיכל לחברת קסומשום – בכל זאת בחרתי שלא להשתמש בכלי משפטי זה והעדפתי את הקביעה בנוגע לאחריות אישית של מיכל כלפי לקן.
בנסיבות אלה לא ניתן לחייב את מיכל להשיב את מה שלא קיבלה למעשה (אלא קיבלו החברות מאחוריהן היא עומדת).
פיצויי קיום
52. סעיף 10 לחוק החוזים קובע את זכותו של הנפגע מהפרה לתבוע מהמפר פיצויים עבור הנזק שנגרם לו כתוצאה מההפרה.
בספרם של גבריאלה שלו ויהודה אדר עמדו השניים על ארבעה תנאים הנדרשים לצורך ביסוס עילת תביעה של פיצויים בגין הפרת חוזה: (א) יש לטעון לנזק ולהגדיר אותו במדויק; (ב) יש להצביע על קשר סיבתי בין הנזק הנטען לבין ההפרה; (ג) יש להראות שניתן היה לצפות את הנזק בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה; (ד) יש להוכיח את שיעור הנזק בראיות (גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות 295 (התשס"ט)).
53. אני סבורה שכל התנאים הנדרשים מתקיימים בענייננו. הנזק שטוען לו התובע הוא הנזק שבהשקעה הכספית שירדה לטמיון כתוצאה מההפרה. אלמלא העבירה מיכל את הפעילות העסקית לחברת קסומשום לקן היו יכולים לקבל בחזרה מחברת עמק האלה את הלוואת הבעלים שנתנו, בהתאם לתנאים הקבועים בהסכם. הנזק הוא בהחלט נזק שניתן וצריך היה לצפות אותו מראש, ברור שאם לא נעשית פעילות עסקית בחברה לא תהיה לה יכולת לפרוע את חובותיה. כאמור לא מדובר בסיכון עסקי שהתממש אלא בהעתקה מודעת של הפעילות העסקית לחברה ממנה יקשה על לקן להיפרע. על כן הקשר הסיבתי שבין ההפרה לבין הנזק הוכח. לגבי שיעור הנזק – נדמה שזה אינו שנוי במחלוקת. מיכל אישרה בחקירתה בפה מלא את מלוא סכום התביעה. בעמ' 9, שורות 4-5 לפרוטוקול התבקשה מיכל לאשר שקיבלה מלקן סכום של 118,753 ₪, והיא אישרה זאת בלי כל הסתייגות. על כן אני קובעת שסכום הנזק הוכח ובכל מקרה אינו שנוי במחלוקת.
54. יודגש שהפיצויים הנתבעים אינם פיצויי הסתמכות כי אם פיצויי קיום. אין מדובר בהחזר הוצאות שהוציאו לקן בקשר עם החוזה, אלא במה שהיו משיגים אלמלא הופר החוזה שכן בהתאם להוראות ההסכם לאחר שהחברה הייתה מתחילה להניב רווחים היו אלה משמשים להחזר הלוואת הבעלים (להבחנה בין פיצויי קיום לפיצויי הסתמכות ולרלוונטיות שלה לדיני התרופות ר' גבריאלה שלו ויהודה אדר, שם, עמ' 291).
55. בנסיבות אלה אני קובעת שלקן זכאים לקבל ממיכל את הפיצוי הנתבע בגין ההפרה שהפרה מיכל את חובת תום הלב בקיום ההסכם.