פסק דין
העובדות
1. מיכל מלמד (הנתבעת) עסקה ועוסקת בשנים האחרונות בפיתוח וייצור מוצרי שומשום. מיכל היא הבעלים של חברה בשם "קסומשום בע"מ" (להלן: "חברת קסומשום") העוסקת בייצור ופיתוח מוצרי שומשום. בשנת 2015 היו עסקיה של מיכל בקשיים כלכליים.
2. אברהם ואלי לקן, אבו ובנו, חיפשו אפיק השקעה כלכלי. עורך הדין טל עברי (שאינו צד להליך זה) "שידך" בין לקן למיכל והציע ללקן להשקיע את כספם במוצר של מיכל. כך קיוו הצדדים שעסקיה של מיכל יתרוממו, יתגברו על הקשיים הכלכליים אליהם נקלעו, וימצו את הפוטנציאל המסחרי הגלום במוצר ובפיתוח של מיכל וכולם ירוויחו.
3. ביום 27.10.15 חתמו מיכל ולקן על "הסכם מייסדים" (צורף כנספח א' לכתב התביעה) לייסוד חברה משותפת בשם "שומשום עמק האלה בע"מ" (להלן: "חברת עמק האלה"). חברת עמק האלה נועדה למעשה להחליף את חברת קסומשום של מיכל.
4. בהסכם המייסדים נקבע שכל אחד מהצדדים ישקיע 300,000 ₪ בחברה כהלוואת בעלים (סעיף 12 להסכם). הסכם המייסדים קבע מנגנון להחזר הלוואת הבעלים שאמור היה להתחיל לפעול לאחר שהחברה תפיק רווחים בשיעור מסוים.
5. עוד נקבע בהסכם שחברת עמק האלה תרכוש את המכונות, קו הייצור, המלאי וכו' מאת חברת קסומשום.
6. על-פי ההסכם לקן היו אמורים לקבל בחזרה את הלוואת הבעלים שנתנו לחברה ולאחר מכן היו זכאים לקן לדיבידנד. מיכל, לעומת זאת, הייתה זכאית על-פי ההסכם לשכר חודשי בסך 9,000 ₪, נוסף על דיבידנד וחלוקת רווחים מעת לעת.
7. אין מחלוקת שעד לחודש ינואר 2016 (כחודשיים מיום חתימת הסכם המייסדים) לקן העבירו לחברה סך כולל של למעלה מ-118,000 ₪ כהלוואת בעלים.
8. בין לקן ומיכל היו חילוקי דעות בנוגע לאופן ניהול החברה וכן בנוגע למעורבות ומידת האחריות שמגלה כל אחד מהצדדים כלפי החברה והמוצר. נראה שחילוקי דעות אלה היו נחלתם ממש מתחילת הדרך (ר' למשל העתק מתכתובת המייל בין מיכל לעורך הדין טל עברי מיום 14.12.15, פחות מחודשיים מיום חתימת ההסכם, בו מילנה מיכל על לקן).
9. ביום 7.1.16 הגיעו לקן ומיכל להחלטה משותפת לפרק את החברה (ר' מכתב ששלח אברהם לקן למיכל ביום 7.1.16, צורף כנספח ג' לכתב התביעה; ר' גם תכתובת המייל שהעתיקה מיכל בגוף כתבי הטענות שלה, למשל סעיף 98ב לכתב ההגנה ובו העתק מייל מיום 1.2.16 המאשר את הדברים).
10. לקן ומיכל הגישו תביעות הדדיות לפיצוי.
טענות הצדדים
טענות התובעים – אברהם ואליהו לקן
11. לקן טוענים שמיכל הונתה אותם ושלשלה את כספם לכיסה, או שהעבירה אותו לטובת חברת קסומשום שבבעלותה בלבד.
12. בנסיבות אלה פנו לקן לבית המשפט בתביעה בסדר דין מקוצר ועתרו לקבל בחזרה את הכסף שהשקיעו בחברת עמק האלה – כ-118,000 ₪.
13. אציין שלקן לא פירטו את טענותיהם המשפטיות. מבחינתם די בכך שאין מחלוקת שהם העבירו כסף לחברה (ואכן אין מחלוקת בעניין זה, גם לא לגבי גובה הסכום) ושמיכל נהנית מכספם לבדה שכן החברה שבבעלותה (קסומשום) עלתה על דרך המלך ומפיקה רווחים וזאת מן הסתם (גם) בזכות כספם של לקן שהועבר לחברת קסומשום. בכך טוענים למעשה לקן לעשיית עושר ולא במשפט (על אף שטענה זו לא נטענה באופן מפורש). מבחינת דיני החוזים לקן מבקשים למעשה ביטול והשבה ופיצוי בגין הנזק שנגרם להם כתוצאה מכך שמיכל הפרה את ההסכם. אציין שגם טענה משפטית זו לא נטענה במפורש בכתבי הטענות אך היא עולה מהעובדות המפורטות בכתב התביעה ודי בכך (ר' אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי עמ' 125 (2015)).
14. הטענה לתרמית והונאה, שנשזרה היטב בכתבי הטענות של לקן, לא פורשה ולו במישור העובדתי.
טענותיה של מיכל מלמד
15. מיכל טוענת שלקן הפרו את הסכם המייסדים בכך שלא שילמו לה את שכרה ובכך שלא השלימו את העמדת הלוואת הבעלים במלואה (300,000 ₪).
16. עוד מלינה מיכל על כך שבניגוד לסיכום ביניהם, לקן לא שלחו נציג מטעמם שיסייע ויפקח על עבודת הייצור. יש לציין שסיכום זה לא מצא ביטוי מפורש בהסכם ומיכל טוענת לסיכום בעל-פה.
17. בנסיבות אלה הגישה מיכל תביעה שכנגד ובה עתרה לביטול הסכם המייסדים וקבלת פיצויי קיום ופיצויי הסתמכות בסך של כ-240,000 ₪. סכום זה כולל השלמת הלוואת הבעלים; פיצוי בסך 42,000 ₪ עבור הפסד נטען בגין השבת ציוד ומכונות; 9,000 ₪ שכר לחודש נובמבר 2015 שלא שולם למיכל בניגוד להסכם; 1,000 ₪ שכר לחודש נובמבר 2015 שלא שולם לעובד שמיכל שכרה; כ-7,000 ₪ כיסוי הוצאות החברה שיצאו מכיסה של מיכל או מכיס החברה הישנה "קסומשום".
שאלת הסמכות העניינית
18. לאחר ישיבת ההוכחות ולאחר שסיכמו הצדדים את טענותיהם ביקשתי מהם לטעון לגבי הסמכות העניינית שכן הסעד אותו מבקשים שני הצדדים למעשה הוא ביטול הסכם המייסדים ויש לכך השלכות על החברה אותה הקימו. כמו-כן אין מחלוקת שהצדדים הסכימו על פירוק החברה. בנסיבות אלה סברתי שיש מקום לתת את הדעת על שאלת הסמכות העניינית שכן זו נתונה לבית המשפט המחוזי בכל הקשור לפירוק חברות.
19. מיכל טענה שאמנם בית משפט השלום נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה נגדה. טענותיהם של לקן צריכות להיות מופנות כלפי חברת עמק האלה במסגרת תביעת פירוק שכן היא זו שצריכה להשיב את הלוואת הבעלים שנתנו לה. אין עילה להרמת מסך ההתאגדות ולתביעה אישית כנגד מיכל בנסיבות העניין, כך לטענתה של מיכל.
יש להדגיש ולציין שמיכל לא טענה טענות אלה בכתב הגנתה. שם לא נזכרה ולו ברמז הטענה להיעדר עילה להרמת מסך או לכך שהחברה היא זו שצריכה להיתבע. אדרבא, מיכל גם תבעה בשם עצמה, ולא בשם החברה, ועתרה לחייב את לקן לשלם לה (ולא לחברה) את מלוא החיובים הנובעים מההסכם.
לצד זאת אציין שבסיכומים, בשולי הדברים ובשפה רפה, טען בא-כוחה של מיכל לאישיות משפטית נפרדת בין מיכל לחברות שבבעלותה. אלא שטענה זו לא מתיישבת עם התביעה שכנגד שמתעלמת לחלוטין מהאישיות המשפטית הנפרדת. בנסיבות אלה נדמה שמיכל מבקשת לאחוז בחבל משני קצותיו. בלתי אפשרי.
20. לקן טענו מנגד שהסמכות מסורה לבית משפט זה. בפיהם של לקן שתי טענות עיקריות:
האחת שחברת עמק האלה לא פעלה כלל. היא אמנם נוסדה והתאגדה כדין אך לא הייתה בה כל פעילות כך שברור שאין הגיון לתבוע את החברה.
הטענה השנייה היא שמבחינה עובדתית הכספים הועברו למיכל ולחברת קסומשום ולא לחברת עמק האלה. כך שבכל מקרה יש מקום לחייב את מיכל באופן אישי מכיוון שהיא זו שקיבלה את הכספים והשתמשה בהם.
דיון והכרעה בשאלת הסמכות העניינית
21. אקדים ואומר שאמנם הצדדים לא חלקו על הסמכות העניינית מיוזמתם ולא העלו טענות בעניין זה, אך ידוע שעל בית המשפט לבחון את שאלת הסמכות העניינית מיוזמתו. כמו-כן ידוע שטענה של היעדר סמכות עניינית ניתן להעלות בכל עת. המשמעות המעשית של פסק דין שניתן בהיעדר סמכות עניינית היא בטלות (ר' אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 35-36 (מהדורה 12, 2015). על כן שאלת הסמכות העניינית מצדיקה שנעיין בה וניתן עליה את הדעת.
22. שאלת הסמכות העניינית מתעוררת בענייננו לאור העובדה שאיננה שנויה במחלוקת שמיכל ולקן הסכימו על פירוק החברה (ר' סעיף 9 לעיל) וכן נוכח העובדה שהחוב הנתבע במסגרת התביעות ההדדיות הוא לכאורה חוב של חברת עמק האלה (החזר הלוואת הבעלים שהלוו לקן לחברה) או חוב כלפי החברה (בתביעה שכנגד) והסעד הנתבע הוא סעד של ביטול הסכם המייסדים, שעשויה להיות לו השלכה גם על מעמדה של החברה.
23. לאחר ישיבת ההוכחות ולאחר שנוצר בי הרושם שהתביעה במהותה מעוררת שאלות מתחום פירוק חברות ביקשתי מהצדדים לטעון בעניין הסמכות העניינית.
אלא שהצדדים נתפסו לכלל טעות בטענותיהם בעניין זה.
24. לקן מיקדו טענותיהם בטענות עובדתיות (רלוונטיות אמנם) אך לא בטיעון המשפטי בנוגע לסמכות העניינית.
שתי טענותיהם של לקן בהקשר זה (שחברת עמק האלה לא פעלה כלל וכן שהכספים הגיעו למעשה לידיה של מיכל ושל קסומשום) אינן מתייחסות כלל לשאלת הסמכות העניינית.
אדרבא, דווקא הטענה הראשונה, בנוגע לחוסר פעילות של החברה, מצדיקה פניה לבית המשפט המחוזי בתביעת פירוק, כמצוות סעיף 257(2) לפקודת החברות הקובע כי אחת העילות לפירוק בידי בית המשפט היא ש"החברה לא התחילה בעסקיה תוך שנה לאחר שהואגדה, או שהפסיקה את עסקיה למשך שנה". זה בדיוק המצב העובדתי שטוענים לו לקן. מצב זה מצדיק דווקא פניה לבית המשפט המחוזי כאמור.
הטענה השנייה, זו העוסקת בפן העובדתי של העברת הכספים לידי מיכל ולחברת קסומשום, מדלגת כבר על המכשול של הסמכות העניינית, איננה מתמודדת איתו, ופונה מיד להתמודד עם השאלה (הרלוונטית) של עילת התביעה כנגד מיכל. זו שאלה נכונה בהחלט אך הדרך לדון בה בבית משפט זה איננה סלולה כל עוד לא התבהרה שאלת הסמכות העניינית.
25. גם מיכל לא טענה טענות הרלוונטיות לשאלת הסמכות העניינית ואף היא מיהרה לקפוץ ולטעון טענות שנועדו להוכיח שאין עילת תביעה לתביעה אישית נגדה. אך לא זו הסוגיה המשפטית שבית המשפט הזמין את הצדדים לטעון בה. כאמור, הדרך לדון בשאלה אם יש או אין עילת תביעה אישית כנגד מיכל איננה סלולה עדיין ויש להכריע קודם לכן בשאלת הסמכות העניינית.
26. מושכלת ראשונים היא שסמכות עניינית נקבעת על פי מבחן הסעד (למשל ולצורך הדוגמא: ע"א 8130/01 מוחמד מחאג'נה נ' מוחמד אגבאריה [פורסם בנבו] (4.5.03); ע"א 510/82 רינה חסן ואח' נ' יפה פלדמן, פ"ד לז (3) 1, 12); זאת, להבדיל מהסעד המוענק בסוף ההליך ע"א 4796/95 איברהים חסין אלעוברה נ' איברהים עלי אלעוברה פ"ד נא (2) 669, 679, ע"א 472/83 ניצה אריאלי נ' זלמן אריאלי, פ"ד מא (3) 200, 208 וע"א 27/77 יהודה טובי ואח' נ' שמעון רפאלי, פ"ד לא (3) 561, 570).
27. התובע הגדיר את תביעתו כתביעה כספית ע"ס 118,763 ₪. תביעה כספית בסכום זה נמצאת בגדר הסמכות העניינית של בית משפט השלום. גם בגוף כתב התביעה לא נכללו סעדים נוספים פרט לסעד הכספי. השאלה האם התובע זכאי לקבל את הסעד הכספי שהוא עותר לו בכלל, והאם הוא זכאי לקבל את הסעד ממיכל בפרט, היא כבר שאלה לגופו של עניין שאיננה קשורה לשאלת הסמכות העניינית.
28. בנסיבות אלה ומשלא מצאתי סעדים נוספים שעלי לדון בהם, אף לא בעקיפין, אני קובעת שלבית משפט השלום מסורה הסמכות העניינית לדון בתובענה זו בהתאם לסעד הנתבע ולשווי התביעה.
עילת תביעה כלפי מיכל
29. כעת יש לבחון האם יש עילת תביעה כלפי מיכל באופן אישי, או שמא צודקת מיכל בטענתה (המאוחרת) שהיא לא האישיות המשפטית המתאימה להיתבע ועל לקן להתכבד ולתבוע את חברת עמק האלה.
30. בתוך כך יש לבחון האם יש מקום להטיל על מיכל חיוב אישי כלפי לקן מכוח דיני החוזים? אם לאו, יש לבחון האם יש עילה להרים את מסך ההתאגדות בין מיכל לבין חברת עמק האלה ולהטיל עליה את חיוביה של החברה כלפי לקן? (על ההבחנה בין הרמת מסך לבין הטלת אחריות אישית על אורגן או נושא משרה בחברה ר' למשל ע"א 9916/02 בן מעש נ' שולדר חברה בע"מ [פורסם בנבו] (5.2.04)).
אחריות אישית של מיכל כלפי לקן
31. מן הראוי להבחין בין הרמת מסך לבין אחריות אישית: תכליתה של הרמת המסך היא למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה לצורך מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות. מאידך, אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, להבדיל מהרמת המסך. יתרונה של האחריות האישית הוא בהצלחתה להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. אבחנה זו חשובה היא, שכן האחריות האישית מוטלת על האורגן על-פי קנה המידה הרגיל להטלת אחריות במשפט האזרחי, ואילו הרמת המסך חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה (פסק הדין בעניין בן-מעש הנזכר לעיל, פסקה 42).
32. בע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי פ"ד סד(1) 398 (2010) עמד בית המשפט העליון על ההבחנה בין חיוב אישי לבין הרמת מסך, וכן על ההבחנה בין חיוב אישי מכוח דיני החוזים לחיוב שכזה מכוח דיני הנזיקין.
בהיבט החוזי, בהקשר של אורגנים בחברה, אמר בית המשפט כך:
"הלכה היא כי החובה לנהל משא ומתן בתום לב לפי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: חוק החוזים) חלה גם על האורגנים ונושאי המשרה בחברה, כאשר הפרה של חובת תום הלב יכולה להוביל להטלת אחריות אישית וחובת פיצוי על האורגן או נושא המשרה עצמו [ראו: ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 (1983) (להלן: עניין פנידר); ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ ([פורסם בנבו], 20.10.2009) בפסקה 16 לפסק דינו של השופט א' גרוניס (להלן: עניין א. ברזני שירותים בע"מ); ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 729-726 (1994)]."
"בעניין א. ברזני שירותים בע"מ נקבע כי הדרישה לקיום משא ומתן בתום הלב בשלב הטרום חוזי, יפה גם לעניין חובת תום הלב בשלב קיום החוזה לפי סעיף 39 לחוק החוזים (ראו: עניין א. ברזני שירותים בע"מ, לעיל, בפסקה 17)."
33. בע"א 1206/16 חברת יהלומי סמואל רוזנבאום (1992) בע"מ נ' מדינת ישראל משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה [פורסם בנבו] (9.10.18) נדונה שאלה אמנם סבוכה יותר, אך דומה בחלק ממאפייניה העובדתיים והמשפטיים לעניין שבפני. שם נבחנה שאלת חיובם של נושאי משרה בחברה נוכח העובדה שפעילותה של החברה החייבת הועברה לחברות אחרות.
בנקודה זו דומה עניין יהלומי לעניין שלפני. גם כאן כמו שם נטען שהפעילות של החברה החייבת (חברת עמק האלה) הועברה הלכה למעשה לחברה אחרת (חברת קסומשום). לאחר שלקן עזבו את החברה המשיכה מיכל את פעילותה העסקית במסגרת חברת קסומשום שבבעלותה הבלעדית. נדמה שאין על כך מחלוקת.
34. בעניין יהלומי סמואל נקבע שהיה בדבר משום תרמית של ממש ושהעברת הפעילות הייתה מודעת ומכוונת ונועדה להתחמק מתשלומים שונים שהתחייבה בהם החברה שפעילותה הועתקה לחברות אחרות. בנסיבות אלה נקבע שהתקיים התנאי להרמת מסך הקבוע בסעיף 6(א)(1)(א) לחוק החברות שכן העברת פעילותה של החברה היה בה כדי להונות או לקפח נושה של החברה.
לצד זאת, בדעת מיעוט, סבר השופט מינץ שבנסיבות אותו עניין לא היה צורך לדון בשאלת הרמת מסך, שהיא שאלה סבוכה, שכן יש מקום להטיל חיוב אישי על נושאי המשרה שנהגו בתרמית ובכך הפרו את חובת תום הלב. בתוך כך הפנה השופט מינץ לפסק הדין בעניין נשאשיבי הנזכר לעיל שם עמד בית המשפט העליון על ההבחנה בין חיוב אישי לבין הרמת מסך.
35. בע"א 10582/08 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ [פורסם בנבו] (16.10.05) נחלקו השופטים ברק ורובינשטיין האם יש להטיל אחריות אישית מכוח דיני החוזים על אורגנים של חברה שנהגו בחוסר תום לב, או שמא יש להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל על בעלי המניות את החובות של החברה. שם דובר בהפרת חובת תום הלב כלפי צדדי ג' שהתקשרו עם החברה. השופט ברק שסבר שיש להטיל אחריות אישית מכוח דיני החוזים לאור הפרת חובת תום הלב אמר כך:
"לשיטתי, חב המערער באחריות כלפי המשיבה מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, בקשר לחלקו במגעים לרכישת הסחורות מן המשיבה. החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב חלה, כידוע, על כל אדם הנוטל חלק במגעים החוזיים. אין היא מוגבלת לצדדים העתידיים לחוזה (ראו, ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673; ע"א 487/88 חברה לפיתוח שכונות נ' עזבון המנוח עכאב (לא פורסם) [פורסם בנבו]). החובה לנהוג בתום לב חלה גם על מי שאינו אלא שלוחם של אחרים, כגון מנהל הפועל מטעם תאגיד. כמו כל אדם אחר, אף אורגן של תאגיד עשוי להתחייב באחריות אישית בגין ניהול משא ומתן שלא בתום לב (ע"א 148/82 גליק נ' ארמן ואח', פ"ד מה(3) 401; השוו, ע"א 10385/02 מכנס ואח' נ' ריג'נט השקעות בע"מ ואח', פ"ד נח(2) 53).".