13. עופרה שללה בתוקף את מעורבותה של הנתבעת. בתצהירה היא חזרה שוב ושוב על כך שלא היה שום קשר בין התובע לבין הנתבעת ושהיא שורבבה לתביעה רק כדי להפעיל לחץ ולפגוע בעופרה (ס' 4, 5, 61, 66 ו- 69 לתצהירה).
14. הנתבעת טענה גם כן שהיא לא הכירה את התובע, לא התקשרה עמו בהסכמים, לא קיבלה ממנו דבר ולא הייתה עמו בקשר (ס' 6, 11 ו- 12 לתצהירה).
15. המסקנה היא שהתובע לא הוכיח את תביעתו נגד הנתבעת מכוחה של עילת תביעה חוזית, אשר ממילא נטענה בכתב התביעה באופן כללי וללא פירוט עובדתי. לא הוכחה היכרות בין התובע לבין הנתבעת ולא הוכחה הסכמה כלשהיא ביניהם, בין בעל פה ובין בכתב. לפיכך, תביעת התובע נגד הנתבעת על בסיס העילה החוזית נדחית.
פרק ב' - עילת התביעה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט
16. סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979, קובע חובת השבה כדלקמן:
--- סוף עמוד 7 ---
"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".
17. התובע טען כי הנתבעת והוריה עשו יד אחת כדי להונות אותו - עופרה לוותה ממנו את הכספים בתור חברה, שפיר ערב לכאורה להלוואה והנתבעת קיבלה את הכספים לחשבון הבנק האישי שלה ועשתה בהם שימוש לצרכיה ולצרכי הוריה (ס' 26-24 לתצהירו).
ב'1 - כספי ההלוואות הועברו לחשבון הבנק של הנתבעת
18. אין חולק על כך שחלק מכספי ההלוואה הועברו לחשבון הבנק של הנתבעת בבנק דיסקונט. התובע טען בכתב התביעה ובתצהירו שסך של 45,000 ₪ בלבד הועבר בהעברה בנקאית והיתר ניתן לעופרה במישרין בכסף מזומן (ס' 9 ו- 14 לתצהירו; ס' 15 לכתב התביעה).
בניגוד ברור לכך, בתצהיר גילוי מסמכים מאוחר מיום 26/6/19, התובע הציג תדפיסים מחשבונות הבנק שלו וטען כי רוב רובם של כספי ההלוואה הועברו לחשבון הבנק של הנתבעת. הסתירה הוטחה בפני התובע, שלא סיפק לה הסבר וטען שהוא אינו יודע מה הסכום שהועבר במזומן (עמ' 8, ש' 24-19; עמ' 15, ש' 6-1).
19. עופרה והנתבעת העידו כך:
א. בתצהירה של עופרה פורטו סכומי ההלוואות, מהם סכומים קטנים יחסית אשר ניתנו לה במזומן והרוב המוחלט בהעברות בנקאיות לחשבון הבנק של הנתבעת בסך מצטבר של 325,000 ₪ (ס' 20 ו- 33 לתצהירה). הנתבעת טענה שהיא למדה את הפרטים מהוריה רק לאחר קבלת כתב התביעה (ס' 8 לתצהירה).