טענת הקיזוז – הנתבעת טוענת לקיזוז הנזקים שגרם התובע לרכב הנתבעת שבשימושו, בסך 38,500 ₪. בחקירתו העיד הדוד כי הוא אינו תובע קיזוז (עמ' 151 שורות 1-6), ולא הוכיח את טענתו כי דרש מהתובע בזמן אמת את תיקון הנזקים, או כי פנה לתובע או לאביו לגביהם (בשנים 2014 עד 2018) (עמ' 151 שורות שורות 28-33; עמ' 152 שורות 1-2); נציין עוד, ולמעלה מן הצורך, כי בפנינו הוכח הנזק, אך לא הוּכחה אחריותו של התובע, או מחוייבותו כאחראי על שמירת תקינות הרכב/התחייבותו לשלם נזק שנגרם וכו'. כך גם, הנתבעת זנחה טענה זו בסיכומיה.
משכך , נדחית טענת הקיזוז.
סיכום
לאחר ששקלנו כל שבפנינו כמפורט לעיל, נדחית התביעה.
ממילא, נדחית גם טענת הקיזוז.
התובע ישא בהוצאות הנתבעת, כאמור בדעת הרוב דלהלן, בסך 30,000 ₪ סכום שישולם בתוך 30 יום אחרת ישא ה"ה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
לאחר ששקלתי את אופי ההליך והיקפו, נסיבותיו, סכום התביעה ותוצאתה, כמו גם דחיית טענת הקיזוז וכמו גם "האכסניה" שבביה"ד – קובעת האב"ד , בדעת מיעוט, כי על התובע לשאת בהוצאות הנתבעת בסך של 20,000 ₪.
עמדת נציגי הציבור: משכל האמור בהכרעה מקובל עלינו, ולאחר שיח ושיג של המותב, אנו חולקים, בכל הכבוד, על עמדת כבוד האב"ד בפסיקת ההוצאות, ואנו קובעים בזאת, כדעת רוב (רק בהקשר זה) כי על התובע לשאת בהוצאות הנתבעת בסך 30,000 ₪.
ערים אנו לכך כי ביה"ד אינו נוהג לפסוק סכומים כאמור, אלא שאנו סבורים, כמייצגי ציבור, כי בתביעה בסכום כה גבוה, שנדחתה, כשלא על עובד כתובע על ביה"ד להגן משאינו עובד "מוחלש", ומשלא הציג ראייה / ראייה אמינה או משכנעת, כי ביצע שעות נוספות כטענתו, ומשעתר לגמול גם בתקופה בה כלל לא היה בעבודה, ומשברור לנו כי לא עבד שעות(ודאי לא שעות נוספות) באופן זהה מדי חודש/יום וכיוצ"ב, ומשהתרשמנו שמדובר בתביעת "מצליח", ולא בהכרח בתום לב, וכשברור לנו שעסקינן במשרת אמון /בעבודה ובתפקיד כשכלל לא סבר כי זכאי הוא לגמול כאמור, אלא מדובר בתביעה שהוגשה במסגרת הסכסוך המשפחתי בין אביו והדוד, לאור כל אלה פסקנו ההוצאות כאמור, בנגוד לעמדת האב"ד.
ניתן היום, כ"ט ניסן תש"פ, (23 אפריל 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
נ.ע. מר יהונתן דקל
שרה מאירי, שופטת -
אב"ד נ.מ. גב' רונית ירדן