24. לאור כל זאת, בהתקיים תנאיהם המצטברים של סעיפים 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה ומשכשלה הנתבעת בסתירת החזקה כי נטלה מנכסי החברה, יש מקום לחייבה בחוב הארנונה הנתבע.
אין מקום לחיוב הנתבעת באופן אישי מכוח הוראות חוק החברות
25. לנוכח קביעתי כי הנתבעת חייבת באופן אישי בחוב הארנונה של החברה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, הרי שדי בכך כדי לחייבה בתשלום חוב הארנונה. עם זאת, מצאתי לנכון להתייחס לטענת התובעת לפיה יש לחייב את הנתבעת באופן אישי לאור הקמת חברה עבור אחרים והעדפת נושים. כפי שיפורט להלן דין טענה זו להידחות
26. לטענה זו רלוונטי סעיף 6 (א) לחוק החברות תשנ"ט-1999 הקובע כי "בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה ...".
בגין סעד זה נקבע לא אחת כי "הסעד של הרמת מסך הינו סעד קיצוני ומרחיק לכת, שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה" (ראו: ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (פורסם במאגר משפטי)).
הנטל להוכיח את יסודות הסעיף מוטל על התובעת הנדרשת לצורך כך ל"הנחת תשתית עובדתית ראויה ומקיפה" (ע"א 8845/12 זאב רום נ' גד זאבי (פורסם במאגר משפטי) (להלן: "עניין זאבי"))
27. במקרה דנן, טענות התובעת לא הוכחו והתבססו על הנחות והשערות להבדיל מידיעה ממקור ראשון המבוססת על ראיות ממשיות. התובעת בכתב תביעתה ובתצהיר גב' שרוק מטעמה הרבתה לעשות שימוש במילים כמו "מניחה", "ראוי" "נגיע למסקנה".
כך למשל טענה התובעת כי מכיוון שבמהלך התקופה הארוכה בה לא שילמה החברה תשלומי ארנונה היא הוסיפה לפעול מתוך הנכסים וניהלה בהם עסקים הכרוכים בתשלומים לגורמים רבים (כגון רשויות מס, עובדים וספקים), היא מניחה (כך במקור) כי אי התשלום וקיפוחה ביחס לזכאים אחרים של החברה, נעשה בכוונת מכוון להימנע דווקא מתשלומי הארנונה (ראו סעיף 14 לכתב התביעה וסעיף 13 לתצהיר הגב' שרוק).
ובמקום אחר: "גם אם נניח כי החברה נוהלה ע"י נתבעת 2 נגיע למסקנה כי מי שהניעה את החברה להעדיף לרעה את התובעת הינה בעלת השליטה בה, נתבעת 2, שכן נתבעת 1 מונהגת כביכול על ידה. לנתבעת 1 בהיותה חברת יחיד ובהיותה אישיות משפטית מלאכותית, אין רצון משל עצמה, הנפרד מרצון בעליה – נתבעת 2. לכן במצב דברים זה ראוי ליחס לנתבעת 2 את ההעדפה של נתבעת 1 להמשיך ולנהל עסקים תוך ביצוע תשלומים שוטפים לזכאים שונים, אולם תוך הימנעות שיטתית ומכוונת שלא לשלם ארנונה" (ראו סעיף 15 לתצהיר ).
ודוגמא נוספת: "בתקופה בה נתבעת 2 נמנעה מלשלם את החיובים השוטפים ואחרים של התובעת, התובעת מניחה כי נתבעת 2 העדיפה לשלם לזכאים אחרים, כיוון שאי תשלום לאותם זכאים יביא להפסקה מידית של השירותים הניתנים לה באמצעות החברה וכן, לנקיטת הליכים אישיים נגדה" (סעיף 17 לתצהיר- ההדגשות לעיל של הח"מ).
וכך הדברים במקומות נוספים בכתב התביעה ובתצהיר (ראו גם סעיפים 17-18 לכתב התביעה וסעיף 18 לתצהיר).
28. הנתבעת טענה מנגד כי יש לדחות טענה זו מקום בו שילמה במשך כשש שנים את כל חובות הארנונה שלה, ניסתה להגיע להסדר תשלומים ונותרה חייבת למעלה מחצי מיליון ₪ לנושים נוספים, כך שלא קיפחה דווקא את התובעת. לטענתה, התובעת לא הוכיחה כי אכן התקיימה העדפת נושים אחרים או כי הנתבעת פעלה במירמה.
29. בא כוח התובעת אישר במהלך דיון ההוכחות כי משנת 2010 ועד לשנת 2016 (בה נצבר החוב דנן) שילמה החברה בגין הנכסים דנן תשלומי ארנונה בסך כולל משמעותי של 816,894 ₪ (עמ' 15 שורות 29-30).
30. הגב' גאמר העידה כי לאורך כל השנים שולמו על ידי החברה תשלומי ארנונה במסגרת הסדרי תשלום. לדבריה: "הנתבעת קיבלה שוברים לתשלומים דו חודשיים וזה לא סוד שהנתבעת היתה תמיד בהסדר בעירייה וזה היה בהסכמה תמיד. זאת אומרת, כל כמה חודשים הגיע נציג מהנתבעת לעיריית ת"א ועשה הסדר תשלומים. לצערנו, ידוע שתשלומי ארנונה גבוהים מאוד בת"א ולכן, היה מאוד קשה לשלם גם רטרואקטיבי וגם את ההווה ולכן, כך היה המצב והתשלומים שולמו כמה חודשים אחורה ואנחנו לא מכחישים את זה" (עמ' 24 שורות 6-10). הגב' שרוק מטעם התובעת אישרה את טענת הנתבעת בדבר הסדרי התשלומים והעידה כי "כל הזמן מנהלי החברה וגב' אריאלה פנו לעירייה אחרי שננקטו נגד החברה פעולות אכיפה ושילמו בעצם בדיעבד" (עמ' 16 שורות 9-10) וכי "כל הזמן מנהלי החברה אסף ואריאלה פנו לחברה בדיעבד על מנת לבצע הסדרי תשלום על מנת לשלם את החוב שנצבר"(עמ' 16 שורות 23-24). דווקא עדויות אלו לגבי נוהג חוזר ונשנה של החברה לשלם את חובות הארנונה שלה באיחור, מובילות לדחיית הטענה כי הנתבעת פעלה מתוך מירמה או כוונה מראש להתחמק מתשלומם.
31. התובעת טענה גם כי התנהלותה הפסולה של הנתבעת מתבטאת בכך שהחברה המשיכה בפעילותה של חברה אחרת בשם ארו סנטר בע"מ אשר הוקמה על ידי בנה של הנתבעת שנמצא בהליכי פשיטת רגל החל מיוני 2012. מטענות הנתבעת התברר כי חברת ארו סנטר אומנם הייתה שייכת בעבר לבנה של הנתבעת – אלון שאשועה, אך ביום 5.7.2011 ניתן פסק דין חלוט שקבע כי אין למשפחת שאשועה כל זכויות בחברה וזו נותרה בבעלותו של אדם אחר, מר בנימין, כך שנראה כי אין כל קשר בין החברה לחברת ארו סנטר כטענת התובעת וכי החברה לא "המשיכה" את פעילות ארו סנטר.
32. בנוסף, טענה התובעת כי עם הפסקת פעילותה של החברה הועברו עסקיה לחברה אחרת בשם גאמר א. ניהול ושיווק בע"מ שהינה בחזקתה של גב' אריאלה גאמר, כלתה של הנתבעת. אומנם, התברר כי מלאי החברה הועבר לגאמר, אולם כאמור נראה כי זה לכאורה נרכש על ידה. התובעת לא הביאה ראיות נוספות שניתן ללמוד מהן על העברת פעילות כנטען באופן שמצדיק סעד קיצוני ומרחיק לכת של הרמת מסך.
33. התובעת טענה כי הנתבעת גם בעלת שליטה בחברה נוספת, שאשועה נכסים רשל בע"מ, אשר ככל הנראה קיבלה לידה את נכסי החברה בסמיכות להפסקת פעילותה העסקית. לדבריה, חברה זו אף רכשה ביום 7.2.2016 נכס ברחוב סלומון 7 בתל אביב אשר מוחזק על ידי חברת גאמר. היא טענה גם כי בניה של הנתבעת היו שותפים עמה בהחזקת הנכסים. התובעת טענה כי מנתונים אלה עולה כי, ככל הנראה, בעבור עצמה או בעבור ובאמצעות בני משפחתה, מחסלת הנתבעת חברות ופותחת תחתיהן חברות חדשות. זאת, ללא מטרה אחרת, זולת התחמקות מהתחייבויותיה.
34. הנתבעת הסבירה בתגובה כי חברת שאשועה נכסים רשל בע"מ הוקמה עוד בשנת 2011, אינה בעלת פעילות קמעונאית ובוודאי שלא רכשה את פעילות החברה, שכן אין כל קשר בין פעילות שתי החברות. היא הוסיפה כי רכישת הנכס ברחוב סלומון 7 בתל אביב על ידי חברת שאשועה נכסים היה אך ורק ניצול הזדמנות עסקית שנקרתה בפניה ונרכש באמצעות מימון בנקאי, כשביתם של הנתבעת ובעלה הועמד כבטוחה (ראו הסכם המכר -נספח 4 לתצהיר גאמר). הנתבעת אף הפנתה לכך שהטענה בדבר נכס זה נזנחה בסיכומי התובעת. היא גם טענה כי בניה לא היו מחזיקים של הנכסים נושא התביעה, למעט במקרה בו נדרשו לחתום כערבים להסכם השכירות.
35. נוכח איכות הראיות של התובעת ונוכח הטענות וההסברים שניתנו מטעמה של הנתבעת כמפורט לעיל נראה על פניו שהתובעת לא הצליחה לעמוד בנטל הנדרש אשר יצדיק מתן סעד קיצוני ומרחיק לכת של הרמת מסך. "קבלת תביעה על בסיס הרמת מסך או שליחות מצריכה הנחת תשתית עובדתית ראויה ומקיפה" (ראו: עניין זאבי, סעיף 6). במקרה דנן, לא הונחה התשתית הראייתית הנדרשת לכך.
סכום החוב
36. הנתבעת לא התמודדה עם טענות התובעת בדבר גובה החוב. הנתבעת לא הציגה כל ראייה הסותרת את חישובי התובעת שגובו בתדפיסי חוב שצורפו כנספח 3 לתצהיר הגב' שרוק. בנוסף, כפי שהעידה הגב שרוק (סעיף 12 לתצהירה), לא הוגשו השגה, ערר או ערעור כלשהו. בהינתן זאת, אני מקבל את תחשיבי התובעת בקשר לסכום חוב הארנונה.
סוף דבר
37. התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 228,483 ₪ בתוספת הצמדה וריבית על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם -1980 מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. מסכום זה יש לנכות את הסך של 39,271 ₪ ששולם לאחר הגשת התביעה על ידי בנה של הנתבעת על חשבון החוב בגין הנכס ברחוב פיין 10 הידוע כחשבון לקוח מספר 1052366, כאמור בהודעת התובעת ביום 6.6.2019. הסכום ישולם תוך 30 יום.
38. בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות התובעת: אגרת בית המשפט ששולמה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלומה ועד למועד התשלום בפועל ושכר טרחת עו"ד בסך 22,000 ₪.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, י' אייר תש"פ, 04 מאי 2020, בהעדר הצדדים.
אילן דפדי