פסק דין
1. לפניי תביעה כספית במסגרתה מבקשת התובעת עיריית תל אביב – יפו לחייב את הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"), בעלת הון המניות בנתבעת 1 (להלן: "החברה"), בחובות הארנונה שצברה החברה.
2. החברה (שנמחקה מהתביעה לנוכח הליכי פירוק בהם היא מצויה החל מחודש אוקטובר 2018) החזיקה, על פי כתב התביעה, במספר נכסים בתחום השיפוט של התובעת אשר שימשו כחנויות לממכר אביזרי מין. להלן פירוט הנכסים וחובות הארנונה:
א. נכס ברחוב פיין 10 המזוהה בספרי התובעת כחשבון לקוח מס' 10662508. החברה החזיקה בנכס החל מיום 6.5.2013 ועד ליום 31.12.2016. החל מיום 1.3.2016 לא שולמה הארנונה ונצבר חוב בסך של 49,770 ₪.
ב. נכס ברחוב פיין 10 המזוהה בספרי התובעת כחשבון לקוח מס' 10512366. החברה החזיקה בנכס החל מיום 6.2.2011 ועד ליום 31.12.2016. החל מיום 1.3.2016 לא שולמה הארנונה ונצבר חוב בסך של 36,044 ₪.
ג. נכס ברחוב סלומון 3 המזוהה בספרי התובעת כחשבון לקוח מס' 10596960. החברה החזיקה בנכס החל מיום 18.6.2012 ועד ליום 8.1.2017. החל מיום 1.3.2016 לא שולמה הארנונה ונצבר חוב בסך של 32,548 ₪.
ד. נכס ברחוב סלומון 3 המזוהה בספרי התובעת כלקוח מס' 10596700. החברה החזיקה בנכס החל מיום 18.6.2012 ועד ליום 8.1.2017. החל מיום 1.1.2016 לא שולמה הארנונה ונצבר חוב בסך של 2,080 ₪.
ה. נכס ברחוב סלומון 3 המזוהה בספרי התובעת כלקוח מס' 10500214. החברה החזיקה בנכס החל מיום 1.11.2010 ועד ליום 8.1.2017. החל מיום 1.3.2016 לא שולמה הארנונה ונצבר חוב בסך של 81,253 ₪.
ו. נכס ברחוב לוינסקי 108 המזוהה בספרי התובעת כלקוח מס' 10496225. החברה החזיקה בנכס החל מיום 4.9.2010 ועד למועד הגשת התביעה. החל מיום 1.3.2016 לא שולמה הארנונה ונצבר חוב בסך של 26,788 ₪.
3. סכום חוב הארנונה הנתבע הסתכם בסך של 228,483 ₪. לטענת התובעת, הליכי גבייה שניהלה במטרה להיפרע מהחוב לא צלחו. התובעת ניהלה התכתבות עם נציגי החברה על מנת להגיע להסדר תשלומים, אך הסדר זה הופר על ידי החברה. לדבריה, החוב הנתבע הפך חלוט לאחר שלא הוגשו השגות כלשהן לגביו.
4. התובעת טענה כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום החוב מכוח שתי עילות.
האחת, מכוח סעיף 6 לחוק החברות לאחר שלטענתה הנתבעת פעלה בדרך אשר מצדיקה חיובה האישי לאור התנהלותה הפסולה המהווה העדפה לרעה של נושים, חוסר תום לב וניצול לרעה של מסך ההתאגדות.
השנייה, מכוח הוראות סעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) תשנ"ג – 1992 המחיל לצורך גביית ארנונה את סעיף 119 א לפקודת מס הכנסה. על פי סעיפים אלה ניתן לגבות חוב של חברה אשר לה חוב סופי ונותרה ללא אמצעים לסילוקו, ממי שאליו נעברו נכסיה או פעילותה ללא תמורה מלאה.
5. הנתבעת טענה כי החברה קרסה שלא באשמתה אלא כתוצאה מפינוי כפוי של שלוש החנויות הכי רווחיות שהפעילה. לדבריה, אין מחלוקת שנצבר חוב ארנונה על שמה של החברה, אך אין גם מחלוקת כי בכל שנות פעילותה ועד לחודש מרץ 2016 החברה שילמה את חיוביה. רק בשנת 2016 לאחר ש-3 חנויות מתוך 5 שפעלו תחת החברה נסגרו בניגוד לרצונה של הנתבעת כתוצאה מפרויקט בניה רחב היקף של הקמת מגדלי יוקרה, החלו פרפורי גסיסה של החברה וזו לא יכלה לעמוד בתשלומי הארנונה. היא דחתה את הטענה כי החברה הפסיקה לשלם את דמי הארנונה מתוך רצון להונות את התובעת. היא הסבירה כי בעקבות המצב החברה לא הצליחה להשתקם ולהמשיך בפעילותה. לדבריה, היא פנתה אל התובעת בבקשה להגיע להסדר חוב, אולם התובעת בשרירות לבה לא נאותה לאפשר לחברה להסדיר את החוב ופעלה להטיל עיקולים על חשבון הבנק של החברה. לטענתה, התובעת ערכה "סלט" בין הנכסים והחברות. זאת, כדי לטעון שמדובר במהלך מכוון מצד מי מהנתבעים. אולם לא כך הם פני הדברים. החברה נותרה עם חובות לנושים אחרים בסך של כחצי מיליון ₪, מה שמוכיח כי התובעת לא קופחה ביחס לנושים אחרים ולא בוצעה העדפת נושים. היא דחתה את הטענה כי היא נכנסת בגדר התנאים שמנויים בחוק ההסדרים ובנסיבות החריגות שבסעיף 119 א לפקודת מס הכנסה או סעיף 6 לחוק החברות ועל כן דין התביעה נגדה להידחות על אתר.
6. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובעת הוגש תצהירה של הגב' עלי שרוק המשמשת כנציגת גבייה אצל התובעת וטיפלה בגביית החוב הנדון ותצהירו של מר אייל שר ישראל ששימש כרכז חיובים במחלקת חיובי ארנונה אצל התובעת. מטעם הנתבעת הוגש תצהירה של הגב' אריאלה גאמר, כלתה של הנתבעת, שנטען כי עבדה בחברה בזמנים הרלוונטיים ועמדה בקשר עם התובעת בקשר לחוב דנן. המצהירים נחקרו בחקירה נגדית.
דיון והכרעה
7. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובחומר הראיות, שמעתי את העדויות וקראתי את סיכומי הצדדים החלטתי לקבל את התביעה.
הנתבעת חייבת בחוב החברה לאור הוראות סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים
8. החוק מאפשר לרשות מקומית הנתקלת בקשיים לגבות חוב מחברה פרטית שהפסיקה את פעילותה ואשר מחזיקה בנכס שאינו משמש למגורים, לגבות בתנאים מסוימים את החוב מבעל השליטה.
9. סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע כי "על אף הוראות סעיף קטן (א) (המטיל את חובת תשלום הארנונה על המחזיק בנכס - הערת הח"מ) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה".
10. סעיף 119 א (א)(3) קובע כי "...היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה".
11. מסעיף 8 (ג) עולה כי יש צורך בקיומם של מספר תנאים לצורך גביית חוב הארנונה מבעל השליטה כדלקמן: מדובר בנכס שאינו משמש למגורים; המחזיק בנכס הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן; המחזיק לא שילם את חוב הארנונה שהוטל עליו; חוב הארנונה הוא סופי. אם התקיימו כל אלה ניתן יהיה לגבות את החוב מבעל השליטה ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות שפורטו בסעיף 119א, קרי כי החברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה מבלי לשלם את החוב. במקרה כזה קמה חזקה כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה אלא אם כן יוכח אחרת.
12. הנטל לסתירת חזקה זו מוטל על בעל השליטה, הן לגבי עצם ההעברה והן לגבי כך שנעשתה שלא בתמורה או בתמורה חלקית (ראו רע"א 7392/12 חיים רומנו נ' עיריית יהוד מונסון (פורסם במאגר משפטי) שדחה את בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בע"א 23647-03-11). ככל שבעל השליטה לא עומד בנטל זה, הרשות המקומית רשאית לגבות את מלוא חוב הארנונה בלי קשר להיקף הנכסים שהועברו בפועל (ראו: ע"א (ת"א) 2139/08 דן הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (פורסם במאגר משפטי, להלן: "עניין דן הלל").
13. ומן הכלל אל הפרט: במקרה דנן, אין מחלוקת כי הנתבעת היא בעלת השליטה בחברה בשיעור של 100% מהמניות ורשומה כדירקטורית שלה.
בנוסף, אין ספק כי מדובר בנכסים שאינם למגורים המוחזקים על ידי החברה שהינה חברה פרטית שאינה דייר מוגן .
לעניין היותה של החברה מחזיקה בנכסים, יצוין כי על פי הרישומים בספרי התובעת, החברה החזיקה בנכסים אלה. יתרה מכך, החברה אף שילמה את מיסי הארנונה לגבי הנכסים עד לשנה 2016. הנתבעת טענה כי התובעת הוסיפה לחייבה בתשלומי ארנונה בגין הנכס ברחוב לוינסקי בתל אביב גם לאחר שחדלה מלהחזיק בו. אני דוחה טענה זו. על פי סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות על החברה או הנתבעת כנציגה שלה היה להודיע על חדילה מהחזקה או העברת החזקה בנכס לגורם אחר (ראו גם עדותו בתצהיר של מר שר ישראל). זאת ועוד, כפי שציינה התובעת בסיכומיה, הנתבעת לא הוכיחה כי התקיימו בענייננו נסיבות חריגות המצדיקות הטלת אחריות זו על התובעת לעדכן רישומיה (ראו לעניין זה בר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (פורסם במאגר משפטי)).
אין גם מחלוקת כי החברה לא שילמה את חוב הארנונה וכי מדובר בחוב סופי שכן החברה לא הגישה השגה, ערר או ערעור (ראו סעיפים 11-12 לתצהיר גב' שרוק).
14. במצב עניינים זה, בו מתקיימים מלוא תנאי סעיף 8(ג) ומאחר שאין מחלוקת כי החברה המצויה בהליכי פירוק הפסיקה את פעילותה ולא שילמה את חוב הארנונה הנתבע, קמה חזקה כי נכסיה הועברו אל הנתבעת בעלת השליטה. כאמור, הנטל לסתור את החזקה כי נכסי החברה עברו לבעלת השליטה, קרי אל הנתבעת, מוטל עליה. הנתבעת לא עמדה בנטל זה.
15. הנתבעת לא הגישה תצהיר ונמנעה מלמסור עדות. המינימום שהיה מצופה ממנה היה להתייצב ולהעיד ממקור ראשון על כך שלא קיבלה לרשותה מי מנכסי החברה. הנתבעת גם לא סיפקה מיוזמתה הסבר כלשהו להימנעותה מלהעיד. רק במהלך חקירתה הנגדית של כלתה גב' גאמר כשנשאלה על כך, השיבה זו כי "רשל (הנתבעת) כיום אישה בת 70 וכשהקימה את העסק היתה צעירה יותר ועברה טלטלה כלכלית ונפשית". באמירה סתמית זו אין די. טענה אשר לפיה הנתבעת אינה מסוגלת למסור עדות הינה טענה שמצריכה הוכחה בחוות דעת מומחה ובמסמכים רפואיים מהם ניתן יהיה ללמוד כי הנתבעת הינה במצב בריאותי המונע ממנה מלהעיד. דבר כזה לא נעשה.
16. זאת ועוד, מטעם הנתבעת לא הוצגו דוחות כספיים של החברה, מאזן בוחן, ספרי החברה, או מסמכים אחרים מהם ניתן יהיה ללמוד כי אכן, כטענתה, לא קיבלה לרשותה מי מנכסי החברה.
17. הגב' גאמר, כלתה של הנתבעת, אשר העידה מטעמה, נשאלה בחקירתה הנגדית מדוע לא הציגה דו"חות כספיים ואסמכתאות מהם ניתן ללמוד כי לא הוברחו נכסים אל הנתבעת והשיבה: "עם כל הכבוד, אני עדיין רק מנהלת ולא בעלת מניות. דבר שני, הנתבעת נמצאת בפירוק ולא ניתן לגשת למסמכים שלה" (עמ' 25 שורות 15-16). תשובה זו אך מדגישה את הצורך שהיה בעדותה של הנתבעת כדי ללמוד ממנה מדוע לא הוצגו מסמכים כאמור ומה המאמצים שעשתה על מנת לקבל אותם מהמפרק או מרואה החשבון של החברה.
18. יתרה מכך, על פניו נראה כי יש לדחות מכל וכל את הטענה כי בשל היותה של החברה בפירוק, נחסמה הגישה למסמכיה. על הנתבעת היה להוכיח כי המסמכים הרלוונטיים יצאו משליטתה, כי אין בידה העתקים או אפשרות לקבל העתקים מרואה החשבון של החברה.
19. לא זאת אף זאת, לא הוצגה כל מניעה מצדה של הנתבעת להזמין לעדות את מנהל החשבונות של החברה, רואה החשבון או אף את המפרק או בעל תפקיד אחר מטעמו, אשר יוכלו לתמוך בטענות הנתבעת כי לא קיבלה לרשותה מנכסי החברה.
20. כפי שצוין בסיכומי התובעת ונקבע לא פעם בפסיקת בית המשפט העליון "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד" (ראו ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991)). קביעות אלה מקבלות משנה תוקף מקום בו מי שנמנע מעדות הוא בעל הדין עצמו. "במצב דברים זה רשאי היה בית המשפט מאז ומתמיד להעניק ל'שתיקתו' של בעל דין משקל ראייתי לחובתו. משקל ראייתי זה עולה, מטבע הדברים, על המשקל שמייחסים בדרך כלל לאי העדתו של עד; שבעל דין מוחזק, ככלל, כעד מרכזי" (ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3) 108, 117 (2000); י' קדמי על הראיות חלק רביעי 1889 ואילך (2009); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ [פורסם בנבו] (5.10.2006), בפסקה 53).
21. בנוסף, הטענה שהעלתה הנתבעת כי מלאי החברה נרכש על ידי חברת גאמר וכי התמורה שימשה כולה לתשלום חובות החברה לנושיה לא הוכחה. כל שצורף לצורך הוכחתה היה כרטיס הנהלת חשבונות לא מבוקר של החברה בספרי גאמר. מהכרטסת לא ניתן ללמוד מה נעשה עם כספי התמורה הנטענים והאם שימשו לתשלום לנושי החברה. כדי לוודא זאת, היה על הנתבעת להציג את ספרי החברה עצמה ואין די באמירה כללית שהובאה בסעיף 18 לתצהיר עדות גב' גאמר כי "למיטב ידיעתה, כספי התמורה שימשו לסגירת חובות לספקים באמצעות המחאות שנמשכו זה מכבר".
22. מעבר לכך, כפי שטענה בצדק התובעת בסיכומיה, בכל מקרה, נכסי החברה אינם מתמצים במלאי העסקי שלה וקיימים נכסים נוספים שניתן ליטול (ראו סעיף 25 לסיכומי התובעת). יש לזכור כי ככלל נכסים של חברה מורכבים מחובות כספיים של חייבים לחברה, מנכסים מוחשיים כגון ציוד, רכוש קבוע ומלאי ומנכסים בלתי מוחשיים כגון מוניטין. כך למשל, שימוש שעושה חברה אחרת בחנות ששימשה קודם את החברה, הוא שימוש במוניטין שלה שהוא כאמור נכס מנכסי החברה. לפיכך, נחוץ לברר מי הם הגורמים אליהם הועברה הפעילות, הקשר שלהם לנתבעת, והאם הנתבעת קיבלה תמורה בגין כך וכמה. לשאלות אלו לא ניתנה תשובה.
23. יפים הדברים שנקבעו בעניין דן הלל כדלקמן: "לא די לצורך עמידה בנטל מכוח החזקה בסעיף 119א(א)(3), בהתייחסות כוללנית לנכסי החברה. בעל השליטה המבקש לסתור החזקה צריך לשכנע בעדויות ובמסמכים, שמצבת הנכסים של החברה במועד הפירוק או הפסקת הפעילות שימשה כולה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה. הוכחה המתייחסת לחלק מן הנכסים או לחלק מנושים אין בה די".