ב' ההיבט המשפטי
כללי
16. חוק הנאמנות מסדיר את נושאי הנאמנות על מאפייניה השונים. נאמנות מוגדרת כ"זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת" (סעיף 1 לחוק). הנאמנות יכולה אם-כן להיות לטובת נהנה מסוים או למטרה כללית. היא נוצרת על-פי חוק, על-פי חוזה עם נאמן או על-פי כתב הקדש (סעיף 2 לחוק). ענייננו סב על טענות הנוגעות לנאמנות על-פי כתב הקדש, כאשר לפי סעיף 17 לחוק ובהתאמה להגדרת הנאמנות בסעיף 1 לחוק, מבחינים בין הקדשת נכסים לטובת נהנה, הוא "הקדש נהנה", לבין הקדשתם למטרה אחרת, לאמור "הקדש מטרה" (להבחנה האמורה ראו: ש' כרם חוק הנאמנות, תשל"ט1979- (מהדורה שלישית, תשנ"ה) 84 ואילך). בהתאם לסעיף 17(א) לחוק הנאמנות, אלו הן דרכי יצירתו של ההקדש: כתב חתום בידי יוצר ההקדש בפני נוטריון; צוואה של יוצר ההקדש, למעט צוואה בעל-פה; והוראת תשלום בהתאם לסעיף 147 לחוק הירושה. בנוסף להקדש החילוני מוכר כידוע גם ההקדש הדתי. זהו ההקדש הנוגע לענייננו ועל-כן נתעכב להלן על דרכי הדיון לגביו בחוק.
ההקדש הדתי וסמכויות הערכאות השונות בנושא הקדשים
17. עוד לפני חוק הנאמנות הייתה קיימת הבחנה בין הקדשים חילוניים, שכוננו ופעלו בהתאם לפקודת ההקדשות לצורכי צדקה, לבין הקדשים דתיים, אשר פעלו בהתאם לחקיקת דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1947-1922. לגבי העדה היהודית נקבע שם בסעיף 53(III), שיפוט ייחודי לבתי הדין הרבניים "בכל ענין הנוגע ליצירתו או להנהלתו הפנימית של ווקף או הקדש דתי שנוסדו לפני בית-דין רבני לפי דיני ישראל". סמכות ייחודית זו הייתה אפוא מצומצמת לנושאים הנ"ל, הנוגעים ליצירת ההקדש ולהנהלתו הפנימית בלבד (ראו בדומה בסימן 52 לגבי בתי הדין המוסלמים [שרעיים], ובסימן 54(III) לגבי בתי הדין הנוצריים). לגבי כל שאר הנושאים - לרבות ביטולו של ההקדש - הייתה הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי, בהתאם לסמכותו השיורית, לפי הסעיף בחוק בתי המשפט שהיה אז בתוקף, המקביל לסעיף 40(2) לחוק בתי המשפט בנוסחו המשולב דהיום (הלכת שאולוף, פ"ד מז(3) בעמ' 273 מול ג', ובעמ' 275 מול ד').
18. חוק הנאמנות ביקש לשמר את מתאר המצב הקיים, במובן זה שענייני יצירת ההקדש הדתי וניהולו הפנימי, עליהם חל דין התורה, יוכלו להיוותר בסמכות הייחודית של בתי הדין הרבניים, אולם זאת רק בנסיבות שבהן בית הדין הדתי ימצא לנכון להורות כן. ודוק: סימן 53(III) הנ"ל לדבר המלך במועצתו לא בוטל, ובסעיף 42 לחוק הנאמנות נקבע בנוסף, כי הוראות חוק הנאמנות "יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון". יוצא מכאן, שהוראות החוק לא התכוונו לבטל במשתמע את ההוראה בסימן 53(III) הנ"ל (ראו גם בסעיף 45 לחוק הנאמנות, לגבי החיקוקים שהחוק ביטל במפורש). אמור אפוא: בנוסף לדרכי יצירת ההקדש הכלולים בסעיף