פסק דין
שני צדדים חותמים על הסכם התקשרות ובו מנגנון ליישוב סכסוכים בבוררות (תניית בוררות).
חרף קיומה של תניית הבוררות מגיש צד א' תביעה כספית בבית משפט השלום כנגד צד ב', שלא טוען במענה לעיכוב הליכים מפאת קיומה של תניית בוררות – מנהל את הגנתו (מפסיד), מגיש ערעור לבית המשפט המחוזי (וזוכה).
בחלוף השנים ועם סיום ההליכים בבית המשפט מודיע צד ב' לצד א', כי נגרמו לו נזקים שונים וחדשים והוא מבקש כעת להפעיל את תניית הבוררות ולקיים הליך בוררות.
טוען צד א' - הליך הבוררות נזנח, התנייה פקעה ולא ניתן לקיימו יותר נוכח ההליכים שהתקיימו בבית המשפט; טוען צד ב'- תניית הבוררות תקפה ומחייבת.
גורלה של תניית הבוררות, הוא זה שעומד אפוא להכרעה במסגרת תובענה זו.
א. רקע:
1. ביום 26 באפריל 2009 כרתו הצדדים הסכם המסדיר שיתוף פעולה ביניהם בקשר עם הפקת סדרת טלוויזיה (להלן: "ההסכם").
2. בסעיף 13 להסכם נקבע מנגנון ליישוב סכסוכים ולצדו תניית בוררות (להלן: "תניית הבוררות"). נקבע, כי הצדדים ינסו לפתור תחילה את המחלוקות ביניהם בהידברות וככל שזו לא תצלח, "הם ימנו בורר מתחום התקשורת ובהעדר הסכמה לגבי זהות הבורר, יבחר הבורר ע"י יו"ר לשכת עוה"ד בישראל. החוק הישראלי ייושם בהליך".
3. מחלוקות בין הצדדים נתגלעו ועל ידי המבקשת הוגשה בשנת 2014 תביעה לבית משפט השלום בת"א (ת.א. 23969-09-14) להשבת כספים שהשקיעה במיזם המשותף (להלן: "התביעה"; "ההליך הקודם"). התביעה הוגשה לבית משפט השלום, זאת חרף קיומה של תניית הבוררות.
4. המשיבה לא טענה לעיכוב ההליכים במסגרת בירור התביעה. היא ניהלה את התגוננותה בבית המשפט.
5. בית משפט השלום קיבל את התביעה, וחייב את המשיבה לשלם למבקשת כ-700 אלף ₪ לערך. המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, וזה קיבל את הערעור בפסק דינו מיום 7 ליולי 2019 וביטל את כל חיובי המשיבה כלפי המבקשת.
6. ביום 3 בדצמבר 2019, פנה ב"כ המשיבה לב"כ המבקשת והודיע לו, כי למשיבה "טענות קשות וחמורות כנגד מרשתך וכנגד הנזקים שגרמה למרשתי בגין כל ההליכים המצוינים לעיל". נוכח האמור, ביקשה המשיבה לנסות וללבן את המחלוקות, ובהיעדר הסכמות למנות בורר.
7. המבקשת מצדה דחתה את הפנייה. נוכח היעדר ההסכמות, פנתה המשיבה ליו"ר לשכת עורכי הדין בבקשה למנות בורר. המבקשת פנתה אף היא ליו"ר לשכת עורכי הדין וטענה, כי קיים מעשה בית-דין וכי מעת שלא ביקשה המבקשת לעכב את ההליכים נוכח תניית הבוררות במסגרת בירור התביעה, לא יכול להתקיים הליך בוררות.
8. ביום 9 במאי 2020 מינה יו"ר לשכת עורכי הדין את עו"ד נרדה בן צבי, לשמש כבוררת (להלן: "הבוררת"), וזו זימנה את הצדדים לישיבת בוררות.
9. ביום 10 ביוני 2020 הגישה המבקשת תובענתה, לסעד הצהרתי שלפיו תניית הבוררות פקעה ובוטלה. בגדרי התובענה עתרה לסעד זמני שלא לקיים את הליך הבוררות עד הכרעה בהליך העיקרי (להלן: "הבקשה לסעד זמני").
10. דיון בבקשה לסעד זמני התקיים לפניי ביום 15 ביוני 2020 ולאחריו ניתנה על ידי החלטה, לפיה דין הבקשה להתקבל, וכי עד להחלטה אחרת, אין לאפשר את קיומו של הליך הבוררות שטרם החל להישמע.
11. נוכח הסכמת הצדדים, לא התקיימו חקירות בתיק העיקרי – המשיבה הגישה תגובה להמרצת הפתיחה והצדדים השלימו את טענותיהם בכתב.
ב. תמצית טענות הצדדים:
12. טוענת המבקשת, כי סעיף תניית הבוררות פקע; כי המשיבה לא פעלה לעכב את ההליך עת שהתנהל בבית המשפט, ובמסגרת זו נסמכת המבקשת אף על ציטוט מספרה של פרופ' סמדר אוטולנגי ז"ל בוררות – דין ונוהל (מהדורה רביעית, 2005; להלן: "אוטולנגי"), שלפיו: "עם הגשת התביעה לבית המשפט - בלא שהוגשה בהקשה לעיכוב הליכים – פקעה תחולתו של סעיף הבוררות לגבי אותו סכסוך" (עמ' 232).
13. המשיבה מצדה סבורה, כי תניית הבוררות תקפה וקיימת, וכי היא זכאית לממש את זכותה לנהל הליך בוררות מכוח ההסכם. קיימת לטענתה חשיבות לקיומו של מוסד הבוררות ויש לכבד תניות בוררות. עוד טוענת המשיבה כי נוכח שיקולים שונים היא נאלצה שלא לעמוד על בירור ההליך בבוררות, אך החלטתה אינה מפקיעה את הזכות העומדת לה לבירור המחלוקת החדשה בבוררות. עוד נטען, כי המחלוקת החדשה אינה נכנסת להגדרה של "אותו סכסוך", ומשכך ההפניה לספרה של פרופ' אוטולנגי אינה רלוונטית. המשיבה מדגישה, כי מדובר בסכסוך חדש, וכי בירור הסכסוך הקודם (שנדון בבית המשפט) תם ונשלם זה מכבר.
ג. דיון והכרעה:
14. דין התביעה להתקבל.
יש להקדים את המאוחר- נתבע שמוגשת כנגדו תביעה בבית המשפט, והוא אינו מעלה בהזדמנות הראשונה את הטענה שיש לעכב את ההליכים נוכח תניית הבוררות, ובוחר לנהל את הגנתו (ובהמשך גם ערעור) בבית המשפט, נתפס כמי שזנח את הליך הבוררות.
מכאן שתניית הבוררות אינה תקפה יותר ביחס אליו. אותו נתבע לא יכול להיזכר בהמשך בתניית הבוררות ולבקש לקיים התדיינות נוספת מכוחה, גם אם לטענתו מתעוררת מחלוקת חדשה בין הצדדים.
ולענייננו- מעת שבחרה המשיבה שלא לטעון בהזדמנות הראשונה לעיכוב הליכים בהליך הקודם שהחל להתנהל בשנת 2014 (הליך שהתנהל משך שנים לרבות בערעור), הרי שהיא זנחה את תניית הבוררות, ומכאן שככל שיש למשיבה טענות כלפי המבקשת (שעולות כעת), הרי שעליה להגיש תביעה בבית המשפט המוסמך (בכפוף לכל דין).
נתבע שזנח את הליך הבוררות, לא יכול לבוא לאחר מספר שנים ולטעון, כי יש לכבד את תניית הבוררות גם אם לטענתו הסכסוך חדש. וודאי שאותו בעל דין אינו יכול לטעון, כי רק בנסיבות חריגות יסטה בית המשפט מתניית הבוררות, שעה שהוא עצמו זנח את אותה תנייה והסכים לברר את המחלוקת בבית המשפט. טיעון שכזה נגוע בחוסר תום לב.
דין התביעה להתקבל; תניית הבוררות פקעה; לא ניתן לקיים הליך בוררות מכוחה.
15. אפרוש להלן בהרחבה את הנימוקים העומדים בבסיס הכרעתי זו.
16. את המחלוקת בתיק זה מבקשת המשיבה להציג כסוגיה שטרם נדונה בפסיקה ולעניין זה היא מציינת בס' 54 לסיכומיה, כי: "בכל פסקי הדין שעוסקים בנושא לא נידון מצב כגון זה שבפני בית המשפט בתיק זה". לא יכולתי לקבל טענה זו. בית המשפט העליון השמיע לא אחת את דעתו ביחס למצב הדברים שלפנינו וקבע, כי נתבע שאינו טוען בהזדמנות הראשונה לעיכוב הליכים מכוח תניית בוררות זונח את הליך הבוררות.
ראה לעניין זה, רע"א 2428/13 מכלוף מקס אנקונינה נ' דוד נוריאלי (13.6.2013) מפי כב' השופט דנציגר:
" 7. בית משפט זה כבר פסק כי ייתכנו מקרים בהם התנהגותו של צד להליכי הבוררות תלמד על זניחתו את הליכי הבוררות. כך יקרה במקרים בהם צד משתהה בקידום הליכי הבוררות או אינו עומד בהסכם הבוררות ונמנע ממינוי בורר [ראו: רע"א 1644/10 רחין נ' זמלר [פורסם בנבו] (7.12.2011), פסקה 12 לחוות דעתי (להלן: עניין רחין); ע"א 9318/03 שובל נ' גרי אלכסנדר בע"מ, פ"ד נט(1) 828, 837 (2004); ע"א 5983/08 קטלנה מימון בע"מ נ' פייגלין [פורסם בנבו] (21.10.2010), פסקה 9; רע"א 5896/95 סיליס נ' אלקנה, פ"ד נ(1) 477, 482 (1996); סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך א 237-234 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי)]. כך יקרה גם במקרים בהם צד הגיש תביעה לבית המשפט עליה אמורה לחול הבוררות כפי שהוסכם בין הצדדים [ראו: עניין רחין, בפסקה 12; ע"א 71/68 קונסטרקשן אגריגייטס קורפוריישן נ' מפעלי ים המלח בע"מ, פ"ד כב(1) 695, 700-699 (1968); רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ [פורסם בנבו] (8.3.2005), בפסקאות 14-13; אוטולנגי, בעמ' 270-269].
8. במקרה שלפנינו, קבע בית המשפט המחוזי כי אין צורך להכריע בשאלה האם ההליכים שיזם המבקש בצרפת קשורים להסכם בין הצדדים, בנימוק שהמשיב "נגרר" להליכים אלו ולכן לא ניתן ללמוד מקיומם על זניחתו את הליכי הבוררות. אינני יכול, בכל הכבוד, לקבל קביעה זו. דעתי היא כי כאשר נתבע אינו מעלה בהזדמנות הראשונה את הטענה כי יש לעכב את ההליכים בתובענה בשל קיומו של הסכם בוררות, חזקה עליו כי הכיר בסמכותו של בית המשפט והסכים לנהל את ההליך תוך זניחת הליכי הבוררות [השוו: רע"א 8613/10 כספי תעופה בע"מ נ'JSC AEROAVIT AIRLINES [פורסם בנבו] (11.10.2012), פסקה 32 לחוות דעתי]". [ההדגשה אינה במקור]
ראה לעניין זה, גם את שנפסק בע"א 7884/15 יצחק רייטמן נ' Jiangsu Overseas Group Co Ltd (14.8.2017) מפי כב' השופט דנציגר:
"כבר הבעתי את דעתי לפיה "כאשר נתבע אינו מעלה בהזדמנות הראשונה את הטענה כי יש לעכב את ההליכים בתובענה בשל קיומו של הסכם בוררות, חזקה עליו כי הכיר בסמכותו של בית המשפט והסכים לנהל את ההליך תוך זניחת הליכי הבוררות....".
17. הנה כי כן- איננו עוסקים בסוגיה שלא נדונה ולא הוכרעה. בית המשפט העליון קבע, כי ניתן לייחס גם לנתבע את זניחת הליך הבוררות (הגם שהוא לכאורה רק "נגרר" לבית המשפט על ידי התובע שלא קיים את תניית הבוררות), שעה שלא העלה בהזדמנות הראשונה טענה בדבר עיכוב הליכים.
מכאן גם שטענת המשיבה (ס' 52-54 לסיכומיה), כי "כל פסקי הדין עוסקים בבעל דין שסירב בעבר ללכת לבוררות או שתבע ביוזמתו בבית המשפט ולאחר מכן מבקש באותו ענין, לנוחותו, לחזור למסלול הבוררות", אינה נכונה. כאמור לעיל, בית המשפט העליון מטיל חובה אקטיבית על נתבע, לטעון בהזדמנות הראשונה לעיכוב הליכים, ואם אינו עושה כן, הרי שגם הוא זונח את תניית הבוררות.
18. תניית הבוררות היא בגדר זכות שעומדת לצדדים. מכאן, שגם על הנתבע בהליך בבית המשפט מוטלת חובה אקטיבית (ככל שהוא חפץ שלא לזנוח את הליך הבוררות), להשמיע בהזדמנות הראשונה את עמדתו ולטעון לעיכוב הליכים. מעת שלא עשה, כן שהוא נתפס כמי שזנח את הליך הבוררות.
משכך, לטרמינולוגיה לפיה "נאלצה" המשיבה לנהל הליך שלא רצתה בו אין משמעות לענייננו. גם אם נכפה על המשיבה הליך בבית המשפט, היה עליה לטעון לעיכוב הליכים. מעת שבחרה המשיבה להחריש, יש לדברים משמעות: הליך הבוררות נזנח ותניית הבוררות פקעה.
19. גם למשיבה היה ברור, כי הסכמתה להתדיין בבית המשפט בשנת 2014 (התדיינות שארכה כחמש שנים), עשויה לעורר קושי והיא ניסתה להסביר את הדברים:
• בתגובה לבקשה לצו מניעה, טענה המשיבה טענה כללית, ולפיה היא בחרה משיקוליה שלה שלא לעמוד על בירור הליך הבוררות.
• בשלב מאוחר יותר, טענה המשיבה לרבות בתצהירו של מר צור (בעל המניות והמנהל), כי לא ביקשה לעכב את ההליכים נוכח קיומו של הליך גישור שהחל להתנהל לצד התביעה, שהיה לטעמה (הליך הגישור) בעל סיכוי גדול יותר להצליח והיה גם מהיר יותר זאת נוכח ייעוץ משפטי שקיבלה; עוד טענה המשיבה, כי מאחר והתביעה הוגשה באופן אישי כנגד מר צור, הרי שהעברת ההליך לבוררות לא הייתה יעילה דיונית.
יוער, כי המבקשת טענה בסיכומיה, כי טענות המשיבה בהקשר זה הן טענות כבושות, שלא נטענו קודם לכן, לרבות שלא במסגרת בירור צו המניעה, וכי מר צור לא היה כלל צד שלישי לסכסוך אלא המנכ"ל והבעלים היחיד של המשיבה. על כך השיבה המשיבה, כי העובדה שהסכם הבוררות חל רק על המשיבה ולא עם מר צור נטענה כבר בתשובה לצו המניעה, וכי אין מדובר כלל בשינוי חזית.
אינני סבור, כי יש בהסבריה של המשיבה כדי לסייע בידה. לנתבע שבוחר שלא להעלות בהזדמנות הראשונה את הטענה לפיה יש לעכב את ההליכים נוכח תניית בוררות יכולות להיות סיבות רבות ומגוונות- בין אם עשה כן נוכח ייעוץ משפטי, בין אם התרשל, בין אם קיווה לסיים את המחלוקת בהליך גישור ובין אם פשוט בחר בשב ואל תעשה. כל אלה אינם נבחנים על ידי בית המשפט בדיעבד, שכן השאלה הנבחנת לעת הזו היא האם העלה הנתבע בהזדמנות הראשונה את בקשתו לעיכוב הליכים, אם לאו.
מבחן העלאת הטענה לעיכוב ההליכים הוא מבחן בינארי- האם הטענה נטענה "בזמן אמת" אם לאו. מעת שלא נטענה הטענה, הרי שסיבותיה אינן רלוונטיות (וודאי שעה שהמשיבה הייתה מיוצגת ועל אחת כמה וכמה כאשר הדברים נטענים לאחר שנים רבות) ומכאן שאני מסכים עם טענת המבקשת בסיכומיה, כי אין נפקא מינה מדוע ויתרה המשיבה על הליך הבוררות. כאמור לעיל, בית המשפט לא אמור לעסוק כעת בשאלה זו. בענייננו, הטענה לא עלתה בהזדמנות הראשונה, והדבר עולה כדי זניחת הליך הבוררות.
למעלה מן הצורך, אוסיף ואציין, כי טענת המשיבה לפיה לא ביקשה לעכב את הליך הבוררות נוכח העובדה שהתביעה הוגשה גם כנגד מר צור, מנהלה היחיד ובעל המניות היחיד, הינה טענה מוקשית כשלעצמה, וודאי נוכח פסיקת בית המשפט העליון בעניין "מעגלי ההרחבה" (רע"א 3925/12 רונן נ' עו"ד כהן, 17.6.2013). ככל שהמשיבה הייתה נכונה לקיים בוררות, וודאי שניתן היה לאפשר את צירופו של מר צור להליך נוכח העובדה שהוא בעל המניות והמנהל היחיד של המשיבה, ושעה שממילא הוא נתבע בהליך שמתנהל בבית המשפט.
20. סוגיה נוספת שעלתה בסיכומי הצדדים, התייחסה לשאלה האם התביעה שבכוונתה של המשיבה להגיש כנגד המבקשת היא "אותו סכסוך" או שמא מדובר ב-"סכסוך חדש". הדברים נובעים נוכח הפניית המבקשת לספרה של אוטולנגי (ר' ציטוט לעיל) שם צוין, כי בלא שהוגשה בקשה לעיכוב הליכים, פקעה תחולתו של סעיף הבוררות לגבי אותו הסכסוך. הדברים מובאים בהקשר של פסיקת בית המשפט בע"א 88/89 לוי נ' שלב (13.3.1990), שם נכתב: "הסכם הבוררות פקע תוקפו באשר לסכסוך זה" [ההדגשה אינה במקור]
טוענת המשיבה, כי אין מדובר באותו הסכסוך; כי הסכסוך הנוכחי חדש ושונה; כי עניינו של הסכסוך הנוכחי הוא נזקים כבדים שגרמה לה המבקשת נוכח תביעת הסרק שלה, שעניינם אינו חלק מן ההליך שהתנהל בבית המשפט, וכי אין כל קשר בין התביעה הקודמת (משנת 2014) לסכסוך הנוכחי.
אינני יכול לקבל את טענות המשיבה.
ראשית, סבורני, כי הצורך לדון בשאלה אם מדובר באותו סכסוך אם לאו (נוכח המשפט שהופיע בפסק הדין לוי נ' שלב, משנת 1990) התייתר למעשה נוכח הקביעות הברורות של בית המשפט העליון בשנת 2013 (בפס"ד אנקונינה הנזכר לעיל).
שכן, מעת שנקבע שמשמעות אי הגשת בקשה לעיכוב הליכים על ידי נתבע בהזדמנות הראשונה (בתביעה המוגשת) היא זניחת הליכי הבוררות, הרי שאין יותר צורך לדון בשאלה אם הרצון להתחיל בבורות בחלוף מספר שנים עולה כדי סכסוך חדש, אם לאו, שכן הליך הבוררות כבר נזנח; הוא איננו קיים יותר.